בעיה בהבנת ההלכה היא שהגמרא לא עוסקת בזה הרבה. לפעמים הוא אומר לך את החלטת הפסק הסופי. אבל זה לא האינטרס העיקרי שלה (שזה להבין את המשנה). בכל הנוגע למשפטים, הגמרא נותנת עקרונות שונים במקומות שונים. והמקומות האלה הם שמספקים לרשויות המאוחרות (אחרונים) חומר מקור שיכול לתת רמז מדוע ספרי ההלכה של ראשונים החליטו בצורה מסוימת. עם זאת, אין היררכיה בעקרונות הידועים. אם אתה מביא הוכחה לרמב''ם שהדין הוא כמו החכמים נגד סומכוס, אתה יכול באותה מידה להביא הוכחה שהדין הוא כמו סומכוס כי ההלכה היא כמו סתם משנה. כשאתה מביא הוכחה למוקצה ממקום אחד, אתה יכול באותה מידה להביא הוכחה שהחוק הוא כמו ר' שמעון שאין דבר כזה מוקצה אלא במקרה נדיר שמשהו מופרש כדי לא להשתמש בו. העיקרון של סדר התנאים יכול לשמש כדי לבטל את העיקרון של האמורא האחרונה, וזה יכול לשמש כדי להחליט נגד סתם פשט של הסוגייה [משמעות פשוטה של הנושא]