נידה ב' ע''ב ג' ע''א, כתובות ע''ה וע''ו

היו לי כמה הערות להוסיף להערות הקודמות שלי על כתובות דפים ע''ה וע''ו. אחת היא שישנן שלוש מסגרות זמן שונות. אחת היא לאחר שהאישה נעשית נשואה. השנייה היא כאשר היא עדיין בבית אביה, אך לאחר האירוסין. תקופה שלישית היא כאשר היא בבית אביה לפני האירוסין. אם היא מקבלת מום בתקופה השנייה, האחריות נופלת על הבעל. כלומר, למרות שהיא עדיין בבית אביה, העובדה שהיא כעת ארוסה גורמת שהיא באחראית הבעל. יתר על כן, אנו יכולים לדחוף את מסגרת הזמן צעד אחד אחורה לכל היותר, אלא אם כן תובא הוכחה אחרת. לכן, אם הבעל מגלה שיש לה מום לאחר החתונה, אנו מניחים שזה קרה או ברשותו או ברשות האב, אך לאחר האירוסין. ואז היא באחריות הבעל אלא אם כן יוכל להביא הוכחה שהיה לה המום לפני האירוסין. אבל אם נמצא המום בתחום האב, אזי אנו אומרים שזה קרה לפני האירוסין אלא אם כן האב יכול להביא הוכחה שקרה לאחר האירוסין. הערה נוספת. ראיתי שרב שך [הלכות סוטה, פרק א' הלכה ג'] הציע שהרמב''ם מחזיק גם במקרה של החבית וגם מקוה הנמדד ונמצא חסר שהם מקרים של ספק. הוא מבסס את זה על התשובה המוצעת השנייה לשאלה מהחבית למקוה הנמדד ונמצא חסר בנידה דף ג'. כלומר ר' שמעון לומד את סוף טומאה מההתחלה, והחכמים לא. עם זאת, איני יכול לראות כיצד ניתן להסיק זאת מהתשובה השנייה של הגמרא. ואני לא רואה איך זה מתאים לגמרא. אחרי הכל, זה ר' שמעון שאומר שהמקוה הנמדד ונמצא חסר ספק ברשות היחיד, והוא טהור ברשות הרבים. אז כאשר חכמים חולקים על רשות היחיד, זה אומר שהם מחזיקים זה מקרה של טומאה בודאי. איך יכול הרמב''ם להחליט שהמקרה של החבית ספק, וגם מקוה הנמדד ונמצא חסר שהוא ספק? זה אומר שהוא מחליט את הדין כמו ר' שמעון במקרה אחד, וכמו אף אחד במקרה השני. שכן ר' שמעון תופס במקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר שגם זה ספק ברשות היחיד, אבל טהור ברשות הרבים. אז איך יכול הרמב''ם להחליט שהמקרה הוא שהמקוה הנמדד ונמצא חסר ברשות הרבים הוא בספק לא כמו ר' שמעון שהוא טהור, ולא כמו החכמים שהוא ודאי

Ketuboth page 75 and 76 and Nida pages 2b and 3a

I had a few comments to add to my previous notes on Ketuboth page 75 and 76. One is that there are three different time frames. One is after the woman has gotten married. Another is when she is still in her father's home but after the engagement. A third period is when she is in her father’s home before the engagement, she gets a blemish in that second period the responsibility falls on the husband. That is to say that even though she is still in her father’s home, the fact that she is now engaged the responsibly is on the husband. Furthermore, we can push the time frame back one step at the most unless proof is brought otherwise. Therefore, if the husband finds she has a blemish after he married her, we assume it occurred either in his domain or in the fathers domain but after the engagement. Then she is the responsibility of the husband unless he can bring proof that she had the blemish before the engagement. But if the blemsih was found in the fathers domain, then we say it occurred before the engagement unless the father can bring proof that it occurred after the engagement. A further comment. I saw that Rav Shach [in laws of Sota, chapter 1, law 3] suggested that the Rambam holds both the case of the barrel and the mikve are cases of doubt. He bases that on the second suggested answer to the question from barrel to mikve in nida page 3. That is that R Shimon learns the end of tuma from the beginning, and the sages do not. However, I cannot see how the this can be derived from the second answer. And I do not see how this fits in the Gemara. After all it is R. Shimon that says the mikve is a doubt in a private domain and pure in a public domain. So when the sages disagree with him in a private domain, that means they hold it is a case of uncleanliness for a certainty. How could the Rambam decide like the case of the barrel being a doubt, and also the mikve being a doubt? That would mean he decides the law like R. Shimon in one case and like no one in the other case. For R. Shimon holds in the case of the mikve also there too it is a doubt in a private domain, but pure in a public domain. So how can the Rambam decide the case is that the mikve in the public domain is a doubt? -------------------------------------------------I had a few comments to add to my previous notes on כתובות דפים 75 and 76. One is that there are three different time frames. One is after the woman has gotten נישואין. Another is when she is still in her father's home but after the אירוסין. A third period is when she is in her father’s home before the אירוסין, she gets a blemish in that second period the responsibility falls on the husband. That is to say that even though she is still in her father’s home the fact that she is now ארוסה the responsibly if on the husband. Furthermore, we can push the time frame back one step at the most unless proof is brought otherwise. Therefore, if the husband finds she has a מום after החתונה we assume it occurred either in his domain או in the father’s domain but after the אירוסין. Then she is the responsibility of the husband unless he can bring proof that she had the blemish before the אירוסין. But if the blemish was found in the fathers domain then we say it occurred before the אירוסין unless the father can bring proof that it occurred after the אירוסין. a further comment. I saw on שבת that רב שך suggested that the רמב''ם holds both the case of the חבית and the מקוה הנמדד ונמצא חסר are cases of doubt. I think I recall that he bases that on the second suggested answer to the question from barrel to מקוה הנמדד ונמצא חסר in נידה page 3. That is that ר' שמעון learns the end of טומאה from the beginning and the חכמים do not. However, I cannot see how the this can be derived from the second answer. and I do not see how this fits in the גמרא. After all it is ר' שמעון that says the מקוה הנמדד ונמצא חסר is a doubt in a רשות היחיד and טהור in a רשות הרבים. So when the sages disagree with in a רשות היחיד that means they hold it is a case of טומאה for a ודאי. how could the רמב''ם decide like the case of the חבית being a doubt and also the מקוה הנמדד ונמצא חסר being a doubt? That would mean he decides the law like ר' שמעון in one case and like no one in the other case. For ר' שמעון holds in the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר also there too it is a doubt in a רשות היחיד but טהור in a רשות הרבים. so how can the רמב''ם decide the case is that the מקוה הנמדד ונמצא חסר in the רשות הרבים is a doubt?

אני חושב שהעיקרון שכאן נמצא כאן היה חל רק כאשר יש שינוי רשות. אני מתכוון לומר שזהו עיקרון שמספר לנו על הזמן בו התרחש שינוי כלשהו, ​​אבל רק כאשר היה שינוי בתחום. [בלי שינוי רשות, הכלל הזה נהפך לחזקת השתא שאינו כלם לדעת שמואל ואינו כלום במקום שיש חזקת הגוף לדעת רב. קידושין דף ע’’ט.] הסיבה שאני אומר זאת היא מכיוון שלכאורה יש סתירה ברמב"ם. מצד אחד, הוא מחזיק סוטה הוא ספק. ומצד שני, הוא מחזיק כלה בבית אביה נחשבת ברשות אביה למרות שהיא גם הפכה להיות מאורסת. ושם היא נחשבת וודאית. כלומר, היא נחשבת כנמצאת ברשות אביה בוודאות, לא רק בספק. כדי להבהיר למה אני מתכוון כאן, הרשו לי להביא את הגמרא בכתובות דפים ע''ה וע''ו. כי אם אישה מאורסת גרה עם אביה עד הנישואין, ואז היא נשאת, והבעל מצא בה מום. אם היה לה מום לפני האירוסין הרמב"ם קובע שהנישואין היו טעות, ועל האב להחזיר את כספי הקידושין. כלומר, הרמב"ם קובע שזה מקרה של ודאות. אם היא קיבלה את המום לאחר האירוסין, למרות שעדיין הייתה בבית אביה, אז זה באחריות הבעל. עם זאת, הרמב"ם אומר שסוטה לא אוכלת תרומה משום שהיא בספק, ספק זונה, וגם שבעלה לא יכול לגור איתה משום שהיא בספק, ספק זונה. לכן, עבור הרמב"ם, סוטה היא ספק. אם כן, מדוע אנו אומרים (בנידה דף ג’’ע’’א) שאנו לומדים מסוטה ומשני חזקות שהמקווה שנמצאה חסרה את הנפח הנכון בהחלט אינה בסדר. הסיבה לכך היא שאנו לומדים מסוטה שיש ספק, ושני חזקות (תרתי לריעותא) הופכים אותו לוודאי. לכן, אנו לומדים שחזקת הגוף דוחפת את הזמן בו התרחש שינוי להיות מאוחר ככל האפשר, אפילו כנגד חזקת השתא שמשהו נמצא כעת כבעיה. אז מדוע במקרה של הכלה אנו אומרים שהשינוי התרחש מאוחר ככל האפשר? הרי ייתכן שהיא קיבלה את הפגם לאחר האירוסין? ודאי שלדעת הרמב"ם, עקרון "כאן נמצא וכאן היה" חל רק על מקרה שבו חל שינוי בתחום שינוי רשות, וכאשר חל שינוי בתחום, עקרון זה גובר על כל שאר החזקות, אפילו חזקת הגוף. כדי לראות בבירור מדוע הגעתי לרעיון זה ראה ר שמואל רוזובסקי, בזכרון שמואל; משנת ר' אהרן כרך כתובות פרק י''א, ורב שך בנידה דפים ב' ע''ב וג' ע''א.לאחר שכתבתי את האמור לעיל ראיתי שרב שך מביא את הרעיון הזה בעצמו [הלכות תרומות פרק ה', הלכה כ"ד] שהעיקרון כאן נמצא, וכאן היה חל רק על מקרה של שינוי תחום

I think that the principle that, "Here it was found, so it is," applies only to when there is a change in domain. I mean to say that it is a principle that tells us about the time some change occurred, but only when there was change in domain.[If there was no change in domain, then hezkat of body would tale precedent] The reason I say this is because there is apparently a contradiction in the Rambam. On one hand, he holds a sota is a doubt. And on the other hand, he holds a bride in her father's house is considered to be in her father's domain [even though she has also become an arusa espoused or engaged]. There she is considered to be definite. That is she is considered to be in her fathers domain definitely not just by a doubt. To make it clear what I am referring to here let me bring the gemara in Ketuboth page 75 and 76. The case is a little complicated. For if a engaged woman was living with her father until marriage. Then she was married, and the husband found her to have blemish. The husband claims that she had a blemish before she was espoused. In that case, the Rambam holds that the wedding was a mistake, and the father must return the money of the marriage. That is, the Rambam holds this a case of a certainty. [If she received the blemish after she was espoused even though she was still in her father’s home, then that is considered to be in the husband's responsibility.] However, the Rambam says that a sota does not eat truma because she is in doubt, and also that her husband cannot live with her because she is in doubt. So to the Rambam, a sota is a doubt. Then why do we say that we learn from sota and from two hazakot that the mikve that was found lacking the right volume is definitely not OK. The reason is because we learn from sota that there is a doubt and the two hazakot makes it definite.] So, we learn that a hazaka of the body pushes the time a change happened to be as late as possible even against a hazaka that something is found now to have a problem. So why then in the case of the bride do we say the change happened as late as possible? After all she might have received the blemish after the espousal? It must be that in the opinion of the Rambam, the principle, ''Here it was found, so here it,'' was applies only to a case when there was a change in the domain and when there was a change in the domain this principle overrides all other hazakot even hekat hagof. --------------------I think that the principle that כאן נמצא כאן היה applies only to when there is a change in domain. I mean to say that it is a principle that tells us about the time some change occurred, but only when there was change in domain. The reason I say this is because there is apparently a contradiction in the רמב’’ם. On one hand he holds a sota is a doubt. And on the other hand he hold a bride in her fathers house is considered to be in her fathers domain even though she has also become an ארוסה espoused or engaged. and there she is considered to be definite. That is, she is considered to be in her fathers domain definitely, not just by a doubt. To make it clear what I am referring to here let me bring the גמרא in כתובות page ע''ה and ע''ו. The case is a little complicated. For if a engaged woman was living with her father until marriage. Then she wasנשאת , and the husband found her to have blemish. The husband claims that she had a blemish before she was espoused. In that case, the רמב’’ם holds that the נישואין was a mistake and the father must return the money of theקידושין . That is the רמב’’ם holds this a case of a certainty. All the husband needs to do is to prove that she had the blemish while she was still living with her father, and then we say that she had the blemish even before he was espoused. [If she received the blemish after she was espoused, even though she was still in her father’s home, then that is considered to be in the husband domain. Even so all the husband needs to do is show by witness that saw her in the bathhouse that she has blemish before the actual wedding, and then we say she had it before the espousal. However, the רמב’’ם says that a סוטה does not eat תרומה because she is in doubt ספק זונה , and also that her husband cannot live with her because she is in doubt ספק זונה . So, to the רמב’’ם, a סוטה is a doubt. Then why do we say that we learn from סוטה and from two חזקות that the מקוה that was found lacking the right volume is definitely not OK. The reason is because we learn from סוטה that there is a doubt and the two חזקות makes it definite.] So, we learn that a חזקת הגוף pushes the time a change happened to be as late as possible even against a חזקת השתא that something is found now to have a problem. So why then in the case of the bride do we say the change happened as late as possible? After all she might have received the blemish after the espousal? It must be that in the opinion of the רמב’’ם the principle כאן נמצא וכאן היה applies only to a case when there was a change in the domain and when there was a change in the domain this principle overrides all other חזקות even חזקת הגוף. After writing the above I saw Rav Shach brings this idea himself [Laws of Trumot, chapter 5, law 24] that the principle, “Here it was found, so here it is,” applies only to a case of change of domain. It is in the Mishnas Reb Aaron that I saw that the Rambam holds this principle intends the case to be definite, not just a doubt. And I saw in Reb Shmuel Rozovski that the Rambam holds a Sota is a doubt. In one place Rav Shach brings the combination of two hazakot and learning from Sota that makes the case of the mikveh to be definite [Pure things made on a mikve that was found lacking the right volume are definitely unclean, whether in a public or private domain.] Later I saw that Rav Shach gives a different answer for the Rambam, i.e. that the Rambam decided the law like the second answer of R Chanina. Also, Rav Shach suggested that the Rambam holds the case of the pure things that were prepared on a mikve that was found to be lacking is in fact a case of doubt. So, there is no contradiction between the case of the barrel and the case of the mikve. Both are a case of doubt.---------------------- Unrelated to the above paragraphs I would like to ask two questions, one on the first statement of ר' חנינא נידה page 2 and3. He says the teaching about the barrel is ר שמעון. But if so, then why does that teaching say nothing about a public domain? I mean to ask, that if it is ר שמעון, then the case of the barrel should say that if one depended on the חבית in a public domain, then the תרומה should be ok. On the other hand, you can ask that this is hard to say that you assume the separation was done right without evidence.) The other question is the last statement of ר' חנינא you learn the end of tuman from the beginning. If so, even in a רשות היחיד the person should be pure since we learn end of טומאה from the beginning. ___________________________________________________________________________________After writing the above I saw רב שך brings this idea himself [Laws of Trumot, chapter 5, law 24] that the principle, “Here it was found, so here it is,” applies only to a case of change of domain. It is in the משנת ר' אהרן that I saw that the רמב''ם holds this principle intends the case to be definite, not just a doubt. And I saw in ר' שמואל רוזובסקי that the רמב’’ם holds a סוטה is a doubt. In one place רב שך brings the combination of two חזקות and learning from סוטה that makes the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר to be definite. [טהרות שנעשו on a מקוה הנמדד ונמצא חסר are definitely טמאות, whether in a רשות הרבים or רשות היחיד.] Later I saw that רב שך gives a different answer for the רמב’’ם, i.e. that the רמב’’ם decided the law like the second answer of ר’ חנינא. Also, רב שך suggested that the רמב’’ם holds the case of the טהרות that were prepared on a מקוה הנמדד ונמצא חסר is in fact a case of doubt. So, there is no contradiction between the case of the חבית and the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר. Both are a case of doubt. Unrelated to the above paragraphs I would like to ask two questions, one on the first statement of ר' חנינא נידה דפים ב' andג' . He says the teaching about the חבית is ר שמעון. But if so, then why does that teaching של חבית say nothing about a רשות הרבים? I mean to ask, that if it is ר שמעון, then the case of the חבית should say that if one depended on the חבית in a public domain, then the תרומה should be ok. On the other hand, you can ask that this is hard to say that you assume the separation was done right without evidence.) The other question is the last statement of ר' חנינא you learn the end of טומאה from the beginning. If so, even in a רשות היחיד ,the person should be טהור since we learn end of טומאה from the beginning.

הראיתי איך רב שך לומד את הסוגיא בנידה דף ב' ודף ג' כדי לענות על הרמב''ם. השאלה הייתה שמצב המקוה ודאי, ומצב החבית הוא ספק, מה החילוק? ר' חנינא מסורא אומר שהמקרה של החבית הוא ר' שמעון, ולכן אין בעיה. החכמים היו אומרים על החבית שגם זה ודאי טמא. רב שך לומד כי הן החכמים והן ר' שמעון גורסים כי הן מקוה והן חבית בספק, אך החכמים לומדים מסוטה או משתי חזקות מצטרפות כדי שהמקרה של מקוה יהיה ודאי תרתי לרעיותא. עם זאת, קשה לראות זאת בגמרא עצמה. זאת אומרת שהגמרא היא אמירה אחת ארוכה של ר' חנינא. בתחילה הוא אומר שהמקרה של החבית הוא ר' שמעון. אחר כך הוא נותן הסבר מדוע כל אחד החליט על החוק כפי שעשה. בשום מקום בדיון אין סימן קל שהחכמים החליטו חבית הוא ספק כמו ר' שמעון. אולם רב שך מסביר שפסק הרמב''ם מבוסס על גישתו השניה של הגמרא הקשורה לתנא קמא ור' שמעון שבה לומדים קצת כמו הגישה הראשונה, אלא שתרתי לריעותא ולימוד מסוטה מתייחסים רק למקרה של טומאה וטהרה כגון הדיון במשנה של המקוה (מסכת מקואות פרק ב' משנה ב') ולכן חכמים כן מסכימים עם המקרה על החבית רק בשביל הרקע. שואלת הגמרא מחבית על מקוה. ענה ר' חנינא מסורא את החבית הוא ר' שמעון, והוא ממשיך כך: שניהם לומדים מסוטה. אחר כך הוא עוסק בחכמים ומסביר שכמו שהתורה גורמת לסוטה להיות בטוחה למרות שאיננו יודעים, כך אנו למדים למקרה של מקוה שגם היא בטוחה למרות שאנו למעשה לא יודעים. אבל אז מגיעה השאלה שסוטה היא טהורה ברשות הרבים, אז למה אנחנו לא לומדים משם למקוה? תשובה היא הסוטה טהורה ברשות הרבים כי אין פרטיות ברשות הרבים. לפיכך, המקרה של מקוה יהיה ודאי, אפילו ברשות הרבים שכן לפרטיות אין כל רלוונטיות למקרה של מקוה. אבל אז באה השאלה (עדיין הכל בדברי ר' חנינא] צריך לעשות את המקרה של מקוה טהור ברשות הרבים כיון שדין למשה מסיני שכל ספק טהרה ברשות הרבים הוא טהור. תשובה: המקרה של מקוה הוא שתי חזקות אשר מצטרפות. ר' שמעון לומד גם מסוטה. בדיוק כמו שסוטה היא טהורה ברשות הרבים, כך גם המקרה של מקוה. אבל ברשות היחיד היא בהחלט לא טהורה. תשובה: היא וודאי כי יש סיבה לחשד. בכל שקלא וטרי משא ומתן הזה, אין שמץ של רמז לכך שהחכמים שינו את דעתם לגבי מקרה החבית. (ולכן רב שך מסביר בהלכות סוטה שהרמב''ם פסק כלישנא שניה של הגמרא שכל השקלא וטרי של הגמרא מתיחסת רק לטומאה וטהרה ולכן החכמים כן מסכימים שהוראה של החבית.) ברצוני להוסיף בירור להסבר של רב שך כדי להשלים את התשובה לשאלה מדוע הכריע הרמב"ם את הדין כמו חבית והמקוה הנמדד ונמצא חסר כנגד מה שאמר ר' חנינא. תשובה: הרמב''ם לא הסכים עם החלק הראשון של דברי ר' חנינא כי כפי שאנו רואים ר' חנינא מתייחס למקרה של סוטה כוודאות בעוד שבצד הנגדי יש לרמב''ם סיבה להתייחס לסוטה כאל ספק. אנו רואים זאת ברמב''ם בשלושה מקומות שונים לפחות. האחד הוא בהלכות איסורי ביאה פרק י''ח שם הוא כותב שסוטה לא יכולה לשכב עם בעלה כי היא ספק זונה. מקום אחר הוא בהלכות תרומות פרק ח' שם הוא כותב סוטה שהיא אשת כהן אינה יכולה לאכול תרומה כי היא ספק זונה. וכן כתב אם הבעל שוכב איתה הוא לא מקבל מכות. בכל המקומות הללו ברור שהרמב''ם רואה בסוטה מקרה של ספק, לא ודאות. לכן, הרמב''ם לא יכול להסכים עם ר' חנינא. עם זאת, הוא עדיין לומד מגישתו של ר חנינא. הוא לומד שחכמים סבורים שמקרה המקוה טמא כמו מקרה הסוטה, אבל זה לוקח רק צעד אחד עד להיות ספק. אחר כך הם לומדים משתי חזקות תרתי לריעותא כדי להפוך את מקרה המקוה לודאי. ולמעשה, זה הגיוני מאוד עכשיו כשאנחנו יודעים שבגישת הרמב"ם הדבר היחיד שאנחנו יכולים ללמוד מהסוטה הוא שיש ספק. [אבל אם כפי שרב שך מציין בהלכות תרומות אם כבר יש ספק, אז מקרה הסוטה יכול להפוך את זה לודאי

In my previous blog entry I showed how רב שך learns the סוגיא in נידה page ב' and ג' in order to answer for the רמב''ם. The question was the מקוה is certain, and the חבית הוא ספק ? ר' חנינא מסורא says the case of the חבית is ר’ שמעון, and so there is no problem. The חכמים would say about the חבית that it too is certain. רב שך learns that both the חכמים and ר’ שמעון hold that both the מקוה and חבית are in doubt, but the חכמים learn from סוטה or from two חזקות are joined to make the case of the מקוה to be certain תרתי לרעיותא. However, it is hard to see this in the גמרא itself. I mean that the גמרא is one long statement of ר' חנינא. At first, he says the case of the חבית is ר’ שמעון. Then he gives an explanation why each one decided the law as he did. At no place in the discussion is there the slightest indication that the חכמים decided that is it doubtful like ר' שמעון. However, רב שך explains that the decision of the רמב''ם is based on the second approach of the גמרא related to the תנא קמא and שמעון in which we learn somewhat like the first approach except that תרתי לריעותא and learning from סוטה apply only to a case of טומאה and therefore the sages do agree with the case about the חביתJust for background. The גמרא asks from חבית on מקוה. ר' חנינא מסורא answered the חבית is ר’ שמעון, and he continues thus: Both learn from סוטה. Then he deals with the חכמים and explains that just like the תורה makes סוטה to be certain even though we do not know, so we learn to the case of the מקוה that it too is certain even though we actually do not know. But then comes the question that a סוטה is pure in a רשות הרבים, so why do we not learn from there to מקוה? Answer she is pure in a רשות הרבים because there is no privacy in a רשות הרבים. Thus, the case of מקוה will beטמא certain, even in a רשות הרבים since privacy has no relevance to the case of the מקוה. But then come the question (still all in the words of ר' חנינא] we should make the case of the מקוה pure in a רשות הרבים since it is a law to Moses from Sinai that all doubt of purity in a רשות הרבים is pure. Answer: the case of מקוה is two חזקות which are joined. {So the case of the מקוה is certain or in doubt but certainly not pure. } Then ר' חנינא explains ר’ שמעון. ר' שמעון also learns from סוטה. Just like a סוטה is pure in a public domain, so is the case of the מקוה. But in a רשות היחיד, she is certainly not pure, while the חבית is doubtful in the opinion of ר’ שמעון. Answer: she is certain because there is cause for suspicion. In all this back-and-forth discussion, there is not the slightest hint that the חכמים changed their minds about the case of the חבית. However in laws of sota chapter 1 law 3, Rav Shach explains that the decision of the Rambam is based on the second approach of the Gemara related to the sages and R Shimon in which we learn somewhat like the first approach except that it two hazakot and learning from sota apply only to a case of tuma and therefore the sages do agree with the case about the barrel. [The answer of Rav Shach in laws of truma is still based on the first approach of the Gemara in R hanina.] ______I would like to add to the explanation of רב שך in order to complete the answer to the question why did the רמב’’ם decided the law like the חבית and the מקוה הנמדד ונמצא חסר against what ר’ חנינא said. Answer: the רמב’’ם did not agree with the first part of the statement of ר’ חנינאהbecause as we see ר’ חנינאtreats the case of a סוטה as a certainty while on the opposite side the רמב’’ם has some reason to treat the סוטה as a doubt. We see this in the רמב’’ם in at least three different places. One is in laws of הל' איסורי ביאה פרק י''ח where he writes that a סוטה cannot sleep with her husband because she is a doubtful prostitute. Another place is in laws of תרומות פרק ח' where he writes סוטה who is a wife of a כהן cannot eat תרומה because she is a doubtful prostitute. He also wrote if the husband sleeps with her he does not get lashes. In all these places it is clear the רמב’’ם considers the סוטה to be a case of doubt, not certainty. So, the רמב’’ם cannot agree with ר' חנינא. However, he still learns from the approach of ר חנינא. He learns that the sages hold the case of the מקוה is unclean like the case of the סוטה, but that takes one only up until being a ספק. Then they learn from two חזקות to makes the case of the מקוה to be ודאי. And, in fact, this makes a lot of sense now that we know that in the approach of the רמב’’ם the only thing we can learn from the סוטה is that there is a ספק. [But if as רב שך points out in laws of תרומות if there is already a doubt, then the case of the סוטה can makes that into a ודאי.]------------------------------------In my previous blog entry I showed how Rav Shach learns the sugia in nida page 2 and three in order to answer for the Rambam. The question was the mikve is certain and the ? R Hanina says the case of the barrel is R Shimon, and so there is no problem. The sages would say about the barrel that it too is certain. Rav Shach learns that both the sages and r Shimon hold that both the mikve and barrel are in doubt, but the sages learn from sota or from two hazakot are joined to make the case of the mikve to be certain. However, it is hard to see this in the Gemara itself. I mean that the Gemara is one long statement of R Hanina. At first, he says the case of the barrel is R Shimon. Then he gives an explanation why each one decided the law as he did. At no place in the discussion is there the slightest indication that the sages decided that is it doubtful like R Shimon. Just for background. The Gemara asks from barrel on mikve. R Hanina from Sura answered the barrel is R Shimon, and he continues thus: Both learn from sota. Then he deals with the sages and explains that just like the Torah makes sota to be in certain even though she is in doubt, so we learn to the case of the mikvah that it too is certain even though we actually do not know. But then comes the question that a sota is pure in a public domain, so why do we not learn from there to mikve? Answer she is pure in a public domain because there is no privacy in a public domain. Thus, the case of mikve will be certain even in a public domain since privacy has no relevance to the case of the mikve. But then come the question (still all in the words of R Hanina] we should makes the case of the mikev pure in a public domain since it is a law to Moses from Sinai that all doubt of purity in a public domain is pure. Answer: the case of mikve is two hazakot which are joined. {So the case of the mikve is certain or in doubt but certainly not pure.. } Then R Hanina explains R Shimon. He also learns from sota. Just like a sota is pure in a public domain, so is the case of the mikve. But in a private domain, she is certainly not pure, while the barrel is doubtful in the opinion of r shimon.. answer she is certain because there is cause for suspicion. In all this back-and-forth discussion there is not the slightest hint that the sages changed their minds about the case of the barrel.)------I would like to add to the explanation of Rav Shach in order to complete the answer to the question why did the Rambam decided the law like the barrel and the mikve against what R Hanina said. Answer the Rambam did not agree with the first part of the statement of R Hanina because as we see R Hanina treats the case of a Sota as a certainty while on the opposite side the Rambam has some reason to treat the Sota as a doubt. We see this in the Rambam in at least three different places. One is in laws of forbidden relations chap 18 where he writes that a sota cannot sleep with her husband because she is a doubtful prostitute. Another place is in laws of Trumot chapt 8 where he writes sota who is a wife of a kohen cannot eat truma because she is a doubtful prostitute. He also wrote if the husband sleeps with her he does not get lashes. In all these places it is clear the Rambam considers the sota to be a case of doubt, not certainty. so the Rambam cannot agree with R Hanina. However, he still learns from the approach of R Hanina. He learns that the sages hold the case of the mikve is unclean like the case of the sota, but that takes one only up until being a doubt. Then they learn from two hazakot to makes the case of the mikve to be certain. And, in fact, this makes a lot of sense now that we know that in the approach of the Rambam the only thing we can learn from the Sota is that there is a doubt. [But if as Rav Shach points out in laws of trumot if there is already a doubt, then the case of the sota can makes that into a certainty.]

הרקע כאן הוא זה. המקרה של המקוה הוא שנמצא חסר נפח מתאים לאחר שאדם טבל בו ואז נגע באוכל שצריך לטפל בו בטהרה. זהו מקרה שבו האדם הוא בהחלט טמא. (עם זאת, ר' שמעון חולק על כך ואומר שאם המקוה נמצאת ברשות הרבים האוכל בסדר ואם ברשות היחיד האוכל בספק.) אחת הסיבות שהגמרא נותנת לכך היא ששתי חזקות מחוברות. כלומר, החזקה של האדם שהוא טמא והחזקה של מקוה שכיום ידוע שחסרה. השאלה בנושא זה היא מהמקרה של חבית שבה משתמשים בחבית של יין כדי להפריד (להפריש) תרומה ונמצא שהיא חומץ. הטבל הוא ספק, אך לא ודאי לא מתוקן אלא רק ספק הרמב''ם הכריע את הדין בענין מקוה הוא בהחלט טמא בעוד שענין החבית הוא רק ספק. נראה שהגמרא עצמו משווה את שני המקרים, ואז למה שהרמב''ם יבדיל ביניהם. רב שך נותן תשובה אחת בתחילת הלכות סוטה פ''א ה''ג, ועוד תשובה בהלכות תרומות פרק ה' הכ''ד. התשובה בהלכות סוטה היא שהרמב''ם הכריע את הדין כמו הגישה השנייה של הגמרא בנידה דף ג' ע''א. הרעיון הוא שר' שמעון והחכמים סוברים תרתי לריעותא (שאפשר לחבר את כל שתי חזקות). אבל כשאנחנו לומדים סוטה, אנחנו יכולים ללמוד רק דברים שרלוונטיים לטהרה ולטומאה. כלומר, אנו לומדים סוטה למקרה של מקוה, שרלוונטי גם הוא לטומאה וטהרה, וגם להיתר ואיסור. אבל איננו לומדים סוטה למקרה של חבית, שקשור רק להיתר ואיסור, כלומר, האם הפירות (הטבל) מותרים באכילה כעת.הגישה האחרת של רב שך להסביר פסק הרמב''ם נבנתה על הגישה הראשונה של הגמרא. המשנה אומרת שהמקרה של מקוה הוא בהחלט טמא אפילו ברשות הרבים. הגמרא מנסה לתת תשובה לשאלה מדוע המקרה של מקוה שונה מסוטה, והיא עונה שסוטה אינה נאסרת ברשות הרבים משום שאין פרטיות ברשות הרבים, בעוד שפרטיות אינה רלוונטית למקוה. אז שואלת הגמרא, אך תשובה זו אינה יכולה להיות בסדר, משום שחוק מסיני הוא שכל הספקות לגבי טומאה ברשות הרבים הן טהורות, ולכן הגמרא עונה תשובה שונה, כלומר, שתי חזקות מתאחדות (תרתי לריעותא). רב שך שם לב שהגמרא מציעה תשובה אחת, דוחה אותה ואז מציעה אחרת. זה מה שמספק את הבסיס לרמב"ם. שכן המשמעות של הגמרא היא שגם ר' שמעון וגם החכמים מסכימים שגם במקרה של מקוה וגם במקרה של חבית הם מקרים של שני חזקות המתאחדות. עם זאת, פירוש הדבר הוא רק שכל אחד מהם הוא ספק. אבל אז באו החכמים ולמדו מסוטה, וזה מעלה את הרמה מספק לוודאות. אבל רק החכמים לומדים מסוטה. לכן, כאשר הגמרא דחתה את תשובת הסוטה, היא דוחה רק את תירוץ המקורית שגם ר' שמעון וגם החכמים לומדים מסוטה, אבל עכשיו הלמידה מסוטה נשארת תקפה ביחס לחכמים.--------אני רוצה להזכיר שבהלכות סוטה, רב שך משנה את תשובתו לרמב''ם בגישה הראשונה של הגמרא [בנידה דף ב']. בהלכות סוטה הוא אומר שהתשובה הראשונה של הגמרא היא שגם ר' שמעון וגם התנא קמא מחזיקים בלימוד מסוטה, והלימוד בדרך זו מעמיד בספק את המקרה של מקוה וחבית. אבל גם התנא קמא בא ולומד שאפשר לחבר שתי חזקות, תרתי לריעותא, ולכן זה מה שהופך את המקרה של מקוה לוודאי. זה ההיפך מגישת רב שך בהלכות תרומות. עם זאת, שתי הגישות אפשריות