עם כל ההערות שכתבתי בנושא זה, חשבתי שאכתוב בקצרה מהי השאלה על הרמב"ם, ומה התשובה של רב שך [הלכות תרומות, פרק ה', הלכה כ''ד]. הרעיון הוא זה. המקרה של החבית אינו מקרה של טומאה וטהרה, ולכן איננו לומדים מסוטה למקרה זה. עם זאת, המקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר הוא מקרה של טומאה וטהרה. עם זאת, שניהם מקרים של שני חזקות. לכן, גם החכמים וגם ר' שמעון מחזיקים שניהם לפחות מקרים של ספק. אבל החכמים לומדים גם מסוטה למקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר, ולכן גורסים שזה מקרה של ודאות. לכן הרמב''ם בשני המקרים הכריע את הדין כמו החכמים. המקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר הוא ודאי, ומקרה של החבית הוא מקרה של ספק. [עדיין נותרה השאלה שהגמרא אומרת שהמקרה של החבית הוא כמו ר' שמעון, והחכמים היו אומרים שזה מקרה של ודאות]. אולם הבעיה בתשובה זו של רב שך לרמב''ם היא שנראה שהיא נוגדת את ההבנה הפשוטה של התשובה הראשונה של הגמרא. בתשובה הראשונה הזו, נראה שר' שמעון אינו תופס את הרעיון של שתי חזקות. למעשה, נראה שהגמרא אומרת את ההיפך. כתוב שגם ר' שמעון וגם החכמים לומדים מסוטה, ורק ר' שמעון אינו מחזיק ברעיון של שתי חזקות. הרעיון של שתי חזקות הוא שיש חזקה של השתא יחד עם חזקה של הגוף מול חזקה אחת של הגוף

Nida page 2b and 3a

With all the notes that I wrote about this subject, I thought I should write in short what is the question on the Rambam, and the answer of Rav Shach. [Laws of Truma, chapter 5, law 24] The idea is this. The case of the barrel is not a case of Tuma and purity, and therefore we do not learn from Sota to this case. However, the case of the mikve is a case of tuma and purity. However both are cases of two hazakot. Therefore, both the sages and R Shimon hold both are at least (at minimum) cases of doubt. But the Sages learn also from Sota to the case of the mikve, and therefore they hold it is a case of certainty. Therefore, the Rambam in both cases decided the law like the sages. The case of the Mikve is one of certainly, and the case of the barrel is a case of doubt. [The question still remains that the Gemara says the case of the barrel is like R Shimon and the sages would say that is a case of certainty]. The problem on this answer of Rav Shach for the Rambam however is that it seems to go against the simple understanding of the first answer of the gemara. In this first answer, it looks that R Shimon does not hold with the idea of two hazakot. In fact, it looks like the gemara says the opposite. It says both R Shimon and the sages learn from sota, and it is only R Shimon who does not hold with the idea of two hazakot.[[The idea of two hazakot is that there is a hazaka of now along with a hazaka of the body against one hazaka of the body.]]=================================================With all the notes that I wrote about this subject, I thought I should write in short what is the question on the רמב’’ם, and the answer of רב שך. The idea is this. The case of the חבית is not a case of טומאה and purity, and therefore we do not learn from סוטה to this case. However, the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר is a case of טומאה and purity. However both are cases of two חזקות. Therefore, both the חכמים and ר’ שמעוןhold both are at least (at minimum) cases of doubt. But the חכמים learn also from סוטה to the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר, and therefore they hold it is a case of certainty. Therefore, the רמב’’ם in both cases decided the law like the חכמים. The case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר is one of ודאי, and the case of the חבית is a case of doubt. [The question still remains that the גמרא says the case of the חבית is like ר’ שמעוןand the חכמים would say that is a case of certainty]. The problem on this answer of רב שך for the רמב’’ם however is that it seems to go against the simple understanding of the first answer of the גמרא. In this first answer, it looks that ר’ שמעוןdoes not hold with the idea of two חזקות. In fact, it looks like the גמרא says the opposite. It says both ר’ שמעוןand the חכמים learn from סוטה, and it is only ר’ שמעוןwho does not hold with the idea of two חזקות. [The idea of two חזקות is that there is a חזקה of השתא along with a חזקה of the body against one חזקה of the body.]

נידה ב' ע''ב ג' ע''א, כתובות ע''ה וע''ו

היו לי כמה הערות להוסיף להערות הקודמות שלי על כתובות דפים ע''ה וע''ו. אחת היא שישנן שלוש מסגרות זמן שונות. אחת היא לאחר שהאישה נעשית נשואה. השנייה היא כאשר היא עדיין בבית אביה, אך לאחר האירוסין. תקופה שלישית היא כאשר היא בבית אביה לפני האירוסין. אם היא מקבלת מום בתקופה השנייה, האחריות נופלת על הבעל. כלומר, למרות שהיא עדיין בבית אביה, העובדה שהיא כעת ארוסה גורמת שהיא באחראית הבעל. יתר על כן, אנו יכולים לדחוף את מסגרת הזמן צעד אחד אחורה לכל היותר, אלא אם כן תובא הוכחה אחרת. לכן, אם הבעל מגלה שיש לה מום לאחר החתונה, אנו מניחים שזה קרה או ברשותו או ברשות האב, אך לאחר האירוסין. ואז היא באחריות הבעל אלא אם כן יוכל להביא הוכחה שהיה לה המום לפני האירוסין. אבל אם נמצא המום בתחום האב, אזי אנו אומרים שזה קרה לפני האירוסין אלא אם כן האב יכול להביא הוכחה שקרה לאחר האירוסין. הערה נוספת. ראיתי שרב שך [הלכות סוטה, פרק א' הלכה ג'] הציע שהרמב''ם מחזיק גם במקרה של החבית וגם מקוה הנמדד ונמצא חסר שהם מקרים של ספק. הוא מבסס את זה על התשובה המוצעת השנייה לשאלה מהחבית למקוה הנמדד ונמצא חסר בנידה דף ג'. כלומר ר' שמעון לומד את סוף טומאה מההתחלה, והחכמים לא. עם זאת, איני יכול לראות כיצד ניתן להסיק זאת מהתשובה השנייה של הגמרא.[בתשובה השנייה, אמרו החכמים שאי אפשר להוציא דבר מטומאה באמצעות ספק. אבל זה לא אומר שהטומאה עצמה היא ספק. ואני לא רואה איך זה מתאים לגמרא. אחרי הכל, זה ר' שמעון שאומר שהמקוה הנמדד ונמצא חסר ספק ברשות היחיד, והוא טהור ברשות הרבים. אז כאשר חכמים חולקים על רשות היחיד, זה אומר שהם מחזיקים זה מקרה של טומאה בודאי. איך יכול הרמב''ם להחליט שהמקרה של החבית ספק, וגם מקוה הנמדד ונמצא חסר שהוא ספק? זה אומר שהוא מחליט את הדין כמו ר' שמעון במקרה אחד, וכמו אף אחד במקרה השני. שכן ר' שמעון תופס במקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר שגם זה ספק ברשות היחיד, אבל טהור ברשות הרבים. אז איך יכול הרמב''ם להחליט שהמקרה הוא שהמקוה הנמדד ונמצא חסר ברשות הרבים הוא בספק לא כמו ר' שמעון שהוא טהור, ולא כמו החכמים שהוא ודאי

Ketuboth page 75 and 76 and Nida pages 2b and 3a

I had a few comments to add to my previous notes on Ketuboth page 75 and 76. One is that there are three different time frames. One is after the woman has gotten married. Another is when she is still in her father's home but after the engagement. A third period is when she is in her father’s home before the engagement, she gets a blemish in that second period the responsibility falls on the husband. That is to say that even though she is still in her father’s home, the fact that she is now engaged the responsibly is on the husband. Furthermore, we can push the time frame back one step at the most unless proof is brought otherwise. Therefore, if the husband finds she has a blemish after he married her, we assume it occurred either in his domain or in the fathers domain but after the engagement. Then she is the responsibility of the husband unless he can bring proof that she had the blemish before the engagement. But if the blemsih was found in the fathers domain, then we say it occurred before the engagement unless the father can bring proof that it occurred after the engagement. A further comment. I saw that Rav Shach [in laws of Sota, chapter 1, law 3] suggested that the Rambam holds both the case of the barrel and the mikve are cases of doubt. He bases that on the second suggested answer to the question from barrel to mikve in nida page 3. That is that R Shimon learns the end of tuma from the beginning, and the sages do not. However, I cannot see how the this can be derived from the second answer. [In the second answer, the sages said one cannot take a thing out of tuma by means of a doubt. But that does not mean that the tuma itself is a doubt.] And I do not see how this fits in the Gemara. After all it is R. Shimon that says the mikve is a doubt in a private domain and pure in a public domain. So when the sages disagree with him in a private domain, that means they hold it is a case of uncleanliness for a certainty. How could the Rambam decide like the case of the barrel being a doubt, and also the mikve being a doubt? That would mean he decides the law like R. Shimon in one case and like no one in the other case. For R. Shimon holds in the case of the mikve also there too it is a doubt in a private domain, but pure in a public domain. So how can the Rambam decide the case is that the mikve in the public domain is a doubt? -------------------------------------------------I had a few comments to add to my previous notes on כתובות דפים 75 and 76. One is that there are three different time frames. One is after the woman has gotten נישואין. Another is when she is still in her father's home but after the אירוסין. A third period is when she is in her father’s home before the אירוסין, she gets a blemish in that second period the responsibility falls on the husband. That is to say that even though she is still in her father’s home the fact that she is now ארוסה the responsibly if on the husband. Furthermore, we can push the time frame back one step at the most unless proof is brought otherwise. Therefore, if the husband finds she has a מום after החתונה we assume it occurred either in his domain או in the father’s domain but after the אירוסין. Then she is the responsibility of the husband unless he can bring proof that she had the blemish before the אירוסין. But if the blemish was found in the fathers domain then we say it occurred before the אירוסין unless the father can bring proof that it occurred after the אירוסין. a further comment. I saw on שבת that רב שך suggested that the רמב''ם holds both the case of the חבית and the מקוה הנמדד ונמצא חסר are cases of doubt. I think I recall that he bases that on the second suggested answer to the question from barrel to מקוה הנמדד ונמצא חסר in נידה page 3. That is that ר' שמעון learns the end of טומאה from the beginning and the חכמים do not. However, I cannot see how the this can be derived from the second answer.[In the second answer, the חכמים said one cannot take a thing out of טומאה by means of a ספק. But that does not mean that the טומאה itself is a doubt.] and I do not see how this fits in the גמרא. After all it is ר' שמעון that says the מקוה הנמדד ונמצא חסר is a doubt in a רשות היחיד and טהור in a רשות הרבים. So when the sages disagree with in a רשות היחיד that means they hold it is a case of טומאה for a ודאי. how could the רמב''ם decide like the case of the חבית being a doubt and also the מקוה הנמדד ונמצא חסר being a doubt? That would mean he decides the law like ר' שמעון in one case and like no one in the other case. For ר' שמעון holds in the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר also there too it is a doubt in a רשות היחיד but טהור in a רשות הרבים. so how can the רמב''ם decide the case is that the מקוה הנמדד ונמצא חסר in the רשות הרבים is a doubt?

אני חושב שהעיקרון שכאן נמצא כאן היה חל רק כאשר יש שינוי רשות. אני מתכוון לומר שזהו עיקרון שמספר לנו על הזמן בו התרחש שינוי כלשהו, ​​אבל רק כאשר היה שינוי בתחום. [בלי שינוי רשות, הכלל הזה נהפך לחזקת השתא שאינו כלם לדעת שמואל ואינו כלום במקום שיש חזקת הגוף לדעת רב. קידושין דף ע’’ט.] הסיבה שאני אומר זאת היא מכיוון שלכאורה יש סתירה ברמב"ם. מצד אחד, הוא מחזיק סוטה הוא ספק. ומצד שני, הוא מחזיק כלה בבית אביה נחשבת ברשות אביה למרות שהיא גם הפכה להיות מאורסת. ושם היא נחשבת וודאית. כלומר, היא נחשבת כנמצאת ברשות אביה בוודאות, לא רק בספק. כדי להבהיר למה אני מתכוון כאן, הרשו לי להביא את הגמרא בכתובות דפים ע''ה וע''ו. כי אם אישה מאורסת גרה עם אביה עד הנישואין, ואז היא נשאת, והבעל מצא בה מום. אם היה לה מום לפני האירוסין הרמב"ם קובע שהנישואין היו טעות, ועל האב להחזיר את כספי הקידושין. כלומר, הרמב"ם קובע שזה מקרה של ודאות. אם היא קיבלה את המום לאחר האירוסין, למרות שעדיין הייתה בבית אביה, אז זה באחריות הבעל. עם זאת, הרמב"ם אומר שסוטה לא אוכלת תרומה משום שהיא בספק, ספק זונה, וגם שבעלה לא יכול לגור איתה משום שהיא בספק, ספק זונה. לכן, עבור הרמב"ם, סוטה היא ספק. אם כן, מדוע אנו אומרים (בנידה דף ג’’ע’’א) שאנו לומדים מסוטה ומשני חזקות שהמקווה שנמצאה חסרה את הנפח הנכון בהחלט אינה בסדר. הסיבה לכך היא שאנו לומדים מסוטה שיש ספק, ושני חזקות (תרתי לריעותא) הופכים אותו לוודאי. לכן, אנו לומדים שחזקת הגוף דוחפת את הזמן בו התרחש שינוי להיות מאוחר ככל האפשר, אפילו כנגד חזקת השתא שמשהו נמצא כעת כבעיה. אז מדוע במקרה של הכלה אנו אומרים שהשינוי התרחש מאוחר ככל האפשר? הרי ייתכן שהיא קיבלה את הפגם לאחר האירוסין? ודאי שלדעת הרמב"ם, עקרון "כאן נמצא וכאן היה" חל רק על מקרה שבו חל שינוי בתחום שינוי רשות, וכאשר חל שינוי בתחום, עקרון זה גובר על כל שאר החזקות, אפילו חזקת הגוף. כדי לראות בבירור מדוע הגעתי לרעיון זה ראה ר שמואל רוזובסקי, בזכרון שמואל; משנת ר' אהרן כרך כתובות פרק י''א, ורב שך בנידה דפים ב' ע''ב וג' ע''א.לאחר שכתבתי את האמור לעיל ראיתי שרב שך מביא את הרעיון הזה בעצמו [הלכות תרומות פרק ה', הלכה כ"ד] שהעיקרון כאן נמצא, וכאן היה חל רק על מקרה של שינוי תחום

I think that the principle that, "Here it was found, so it is," applies only to when there is a change in domain. I mean to say that it is a principle that tells us about the time some change occurred, but only when there was change in domain.[If there was no change in domain, then hezkat of body would tale precedent] The reason I say this is because there is apparently a contradiction in the Rambam. On one hand, he holds a sota is a doubt. And on the other hand, he holds a bride in her father's house is considered to be in her father's domain [even though she has also become an arusa espoused or engaged]. There she is considered to be definite. That is she is considered to be in her fathers domain definitely not just by a doubt. To make it clear what I am referring to here let me bring the gemara in Ketuboth page 75 and 76. The case is a little complicated. For if a engaged woman was living with her father until marriage. Then she was married, and the husband found her to have blemish. The husband claims that she had a blemish before she was espoused. In that case, the Rambam holds that the wedding was a mistake, and the father must return the money of the marriage. That is, the Rambam holds this a case of a certainty. [If she received the blemish after she was espoused even though she was still in her father’s home, then that is considered to be in the husband's responsibility.] However, the Rambam says that a sota does not eat truma because she is in doubt, and also that her husband cannot live with her because she is in doubt. So to the Rambam, a sota is a doubt. Then why do we say that we learn from sota and from two hazakot that the mikve that was found lacking the right volume is definitely not OK. The reason is because we learn from sota that there is a doubt and the two hazakot makes it definite.] So, we learn that a hazaka of the body pushes the time a change happened to be as late as possible even against a hazaka that something is found now to have a problem. So why then in the case of the bride do we say the change happened as late as possible? After all she might have received the blemish after the espousal? It must be that in the opinion of the Rambam, the principle, ''Here it was found, so here it,'' was applies only to a case when there was a change in the domain and when there was a change in the domain this principle overrides all other hazakot even hekat hagof. --------------------I think that the principle that כאן נמצא כאן היה applies only to when there is a change in domain. I mean to say that it is a principle that tells us about the time some change occurred, but only when there was change in domain. The reason I say this is because there is apparently a contradiction in the רמב’’ם. On one hand he holds a sota is a doubt. And on the other hand he hold a bride in her fathers house is considered to be in her fathers domain even though she has also become an ארוסה espoused or engaged. and there she is considered to be definite. That is, she is considered to be in her fathers domain definitely, not just by a doubt. To make it clear what I am referring to here let me bring the גמרא in כתובות page ע''ה and ע''ו. The case is a little complicated. For if a engaged woman was living with her father until marriage. Then she wasנשאת , and the husband found her to have blemish. The husband claims that she had a blemish before she was espoused. In that case, the רמב’’ם holds that the נישואין was a mistake and the father must return the money of theקידושין . That is the רמב’’ם holds this a case of a certainty. All the husband needs to do is to prove that she had the blemish while she was still living with her father, and then we say that she had the blemish even before he was espoused. [If she received the blemish after she was espoused, even though she was still in her father’s home, then that is considered to be in the husband domain. Even so all the husband needs to do is show by witness that saw her in the bathhouse that she has blemish before the actual wedding, and then we say she had it before the espousal. However, the רמב’’ם says that a סוטה does not eat תרומה because she is in doubt ספק זונה , and also that her husband cannot live with her because she is in doubt ספק זונה . So, to the רמב’’ם, a סוטה is a doubt. Then why do we say that we learn from סוטה and from two חזקות that the מקוה that was found lacking the right volume is definitely not OK. The reason is because we learn from סוטה that there is a doubt and the two חזקות makes it definite.] So, we learn that a חזקת הגוף pushes the time a change happened to be as late as possible even against a חזקת השתא that something is found now to have a problem. So why then in the case of the bride do we say the change happened as late as possible? After all she might have received the blemish after the espousal? It must be that in the opinion of the רמב’’ם the principle כאן נמצא וכאן היה applies only to a case when there was a change in the domain and when there was a change in the domain this principle overrides all other חזקות even חזקת הגוף. After writing the above I saw Rav Shach brings this idea himself [Laws of Trumot, chapter 5, law 24] that the principle, “Here it was found, so here it is,” applies only to a case of change of domain. It is in the Mishnas Reb Aaron that I saw that the Rambam holds this principle intends the case to be definite, not just a doubt. And I saw in Reb Shmuel Rozovski that the Rambam holds a Sota is a doubt. In one place Rav Shach brings the combination of two hazakot and learning from Sota that makes the case of the mikveh to be definite [Pure things made on a mikve that was found lacking the right volume are definitely unclean, whether in a public or private domain.] Later I saw that Rav Shach gives a different answer for the Rambam, i.e. that the Rambam decided the law like the second answer of R Chanina. Also, Rav Shach suggested that the Rambam holds the case of the pure things that were prepared on a mikve that was found to be lacking is in fact a case of doubt. So, there is no contradiction between the case of the barrel and the case of the mikve. Both are a case of doubt.---------------------- Unrelated to the above paragraphs I would like to ask two questions, one on the first statement of ר' חנינא נידה page 2 and3. He says the teaching about the barrel is ר שמעון. But if so, then why does that teaching say nothing about a public domain? I mean to ask, that if it is ר שמעון, then the case of the barrel should say that if one depended on the חבית in a public domain, then the תרומה should be ok. On the other hand, you can ask that this is hard to say that you assume the separation was done right without evidence.) The other question is the last statement of ר' חנינא you learn the end of tuman from the beginning. If so, even in a רשות היחיד the person should be pure since we learn end of טומאה from the beginning. ___________________________________________________________________________________After writing the above I saw רב שך brings this idea himself [Laws of Trumot, chapter 5, law 24] that the principle, “Here it was found, so here it is,” applies only to a case of change of domain. It is in the משנת ר' אהרן that I saw that the רמב''ם holds this principle intends the case to be definite, not just a doubt. And I saw in ר' שמואל רוזובסקי that the רמב’’ם holds a סוטה is a doubt. In one place רב שך brings the combination of two חזקות and learning from סוטה that makes the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר to be definite. [טהרות שנעשו on a מקוה הנמדד ונמצא חסר are definitely טמאות, whether in a רשות הרבים or רשות היחיד.] Later I saw that רב שך gives a different answer for the רמב’’ם, i.e. that the רמב’’ם decided the law like the second answer of ר’ חנינא. Also, רב שך suggested that the רמב’’ם holds the case of the טהרות that were prepared on a מקוה הנמדד ונמצא חסר is in fact a case of doubt. So, there is no contradiction between the case of the חבית and the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר. Both are a case of doubt. Unrelated to the above paragraphs I would like to ask two questions, one on the first statement of ר' חנינא נידה דפים ב' andג' . He says the teaching about the חבית is ר שמעון. But if so, then why does that teaching של חבית say nothing about a רשות הרבים? I mean to ask, that if it is ר שמעון, then the case of the חבית should say that if one depended on the חבית in a public domain, then the תרומה should be ok. On the other hand, you can ask that this is hard to say that you assume the separation was done right without evidence.) The other question is the last statement of ר' חנינא you learn the end of טומאה from the beginning. If so, even in a רשות היחיד ,the person should be טהור since we learn end of טומאה from the beginning.

הראיתי איך רב שך לומד את הסוגיא בנידה דף ב' ודף ג' כדי לענות על הרמב''ם. השאלה הייתה שמצב המקוה ודאי, ומצב החבית הוא ספק, מה החילוק? ר' חנינא מסורא אומר שהמקרה של החבית הוא ר' שמעון, ולכן אין בעיה. החכמים היו אומרים על החבית שגם זה ודאי טמא. רב שך לומד כי הן החכמים והן ר' שמעון גורסים כי הן מקוה והן חבית בספק, אך החכמים לומדים מסוטה או משתי חזקות מצטרפות כדי שהמקרה של מקוה יהיה ודאי תרתי לרעיותא. עם זאת, קשה לראות זאת בגמרא עצמה. זאת אומרת שהגמרא היא אמירה אחת ארוכה של ר' חנינא. בתחילה הוא אומר שהמקרה של החבית הוא ר' שמעון. אחר כך הוא נותן הסבר מדוע כל אחד החליט על החוק כפי שעשה. בשום מקום בדיון אין סימן קל שהחכמים החליטו חבית הוא ספק כמו ר' שמעון. אולם רב שך מסביר שפסק הרמב''ם מבוסס על גישתו השניה של הגמרא הקשורה לתנא קמא ור' שמעון שבה לומדים קצת כמו הגישה הראשונה, אלא שתרתי לריעותא ולימוד מסוטה מתייחסים רק למקרה של טומאה וטהרה כגון הדיון במשנה של המקוה (מסכת מקואות פרק ב' משנה ב') ולכן חכמים כן מסכימים עם המקרה על החבית רק בשביל הרקע. שואלת הגמרא מחבית על מקוה. ענה ר' חנינא מסורא את החבית הוא ר' שמעון, והוא ממשיך כך: שניהם לומדים מסוטה. אחר כך הוא עוסק בחכמים ומסביר שכמו שהתורה גורמת לסוטה להיות בטוחה למרות שאיננו יודעים, כך אנו למדים למקרה של מקוה שגם היא בטוחה למרות שאנו למעשה לא יודעים. אבל אז מגיעה השאלה שסוטה היא טהורה ברשות הרבים, אז למה אנחנו לא לומדים משם למקוה? תשובה היא הסוטה טהורה ברשות הרבים כי אין פרטיות ברשות הרבים. לפיכך, המקרה של מקוה יהיה ודאי, אפילו ברשות הרבים שכן לפרטיות אין כל רלוונטיות למקרה של מקוה. אבל אז באה השאלה (עדיין הכל בדברי ר' חנינא] צריך לעשות את המקרה של מקוה טהור ברשות הרבים כיון שדין למשה מסיני שכל ספק טהרה ברשות הרבים הוא טהור. תשובה: המקרה של מקוה הוא שתי חזקות אשר מצטרפות. ר' שמעון לומד גם מסוטה. בדיוק כמו שסוטה היא טהורה ברשות הרבים, כך גם המקרה של מקוה. אבל ברשות היחיד היא בהחלט לא טהורה. תשובה: היא וודאי כי יש סיבה לחשד. בכל שקלא וטרי משא ומתן הזה, אין שמץ של רמז לכך שהחכמים שינו את דעתם לגבי מקרה החבית. (ולכן רב שך מסביר בהלכות סוטה שהרמב''ם פסק כלישנא שניה של הגמרא שכל השקלא וטרי של הגמרא מתיחסת רק לטומאה וטהרה ולכן החכמים כן מסכימים שהוראה של החבית.) ברצוני להוסיף בירור להסבר של רב שך כדי להשלים את התשובה לשאלה מדוע הכריע הרמב"ם את הדין כמו חבית והמקוה הנמדד ונמצא חסר כנגד מה שאמר ר' חנינא. תשובה: הרמב''ם לא הסכים עם החלק הראשון של דברי ר' חנינא כי כפי שאנו רואים ר' חנינא מתייחס למקרה של סוטה כוודאות בעוד שבצד הנגדי יש לרמב''ם סיבה להתייחס לסוטה כאל ספק. אנו רואים זאת ברמב''ם בשלושה מקומות שונים לפחות. האחד הוא בהלכות איסורי ביאה פרק י''ח שם הוא כותב שסוטה לא יכולה לשכב עם בעלה כי היא ספק זונה. מקום אחר הוא בהלכות תרומות פרק ח' שם הוא כותב סוטה שהיא אשת כהן אינה יכולה לאכול תרומה כי היא ספק זונה. וכן כתב אם הבעל שוכב איתה הוא לא מקבל מכות. בכל המקומות הללו ברור שהרמב''ם רואה בסוטה מקרה של ספק, לא ודאות. לכן, הרמב''ם לא יכול להסכים עם ר' חנינא. עם זאת, הוא עדיין לומד מגישתו של ר חנינא. הוא לומד שחכמים סבורים שמקרה המקוה טמא כמו מקרה הסוטה, אבל זה לוקח רק צעד אחד עד להיות ספק. אחר כך הם לומדים משתי חזקות תרתי לריעותא כדי להפוך את מקרה המקוה לודאי. ולמעשה, זה הגיוני מאוד עכשיו כשאנחנו יודעים שבגישת הרמב"ם הדבר היחיד שאנחנו יכולים ללמוד מהסוטה הוא שיש ספק. [אבל אם כפי שרב שך מציין בהלכות תרומות אם כבר יש ספק, אז מקרה הסוטה יכול להפוך את זה לודאי