אני רואה שהרמב"ם מבחין בין משכון לבין פיקדון. אם אדם כופר בפיקדון (חפץ שהופקד אצלו), הרי זה נחשב לגזל ומחייב הבאת קרבן ותשלום – כלומר, השבועה "אינו ברשותי" נדרשת מדין תורה. לעומת זאת, במקרה של כפירה במשכון (שניתן כנגד הלוואה), השומר חייב דאורייתא רק אם המשכון הוקצה במיוחד עבור אותה הלוואה. ראה רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ג', הלכה י"ד. הדבר נוגע למה שכתבתי קודם לכן: שבועה הנדרשת רק מדרבנן אינה מחייבת את הצד השני להסכים לה. רב שך מציין שלמעשה, רש"י במסכת בבא מציעא (דף מ"ח) מסביר סוגיה זו באופן שונה מהרמב"ם

see the Rambam makes a difference between mashon (pledge) and pikadon (deposit). If he denies a pikadon (deposited object), it is robbery and requires a sacrifice and repayment --i.e. the oath, "It is not in my possession" is required from the Torah.. But for denial of a pledge (for a loan), the keeper is obligated only when the pledge was specifically set aside for that loan. See Rambam Laws of Robbery and Loss chapter 3 law 14. This relates to what I was writing that an oath that is required only derabanan (from the words of the scribes) is not required by the opposite party to agree with. Rav Shach points out that in fact Rashi in Bava Metzia page 48 in fact explains that subject differently than the Rambam.------------------I see the רמב''ם makes a difference between משכון and פיקדון. If he denies a פיקדון (deposited object), it is robbery and requires a sacrifice and repayment --i.e., the oath, "It is not in my possession" is required from the דאורייתא. But for denial of a pledge (for a loan), the keeper is obligated only when the pledge was specifically set aside for that loan. See רמב''ם הלכות גזלה ואבדה chapter ג' law י''ד. This relates to what I was writing that an oath that is required only דרבנן (from the words of the scribes) is not required by the opposite party to agree with. רב שך points out that in fact רש''י in בבא מציעא דף מ''ח explains that subject differently than the רמב''ם. (This not is after I wrote the previous blog entry. This is after I found Rav Shach's chapter in the Avi Ezri on what looks like tome to be relevant to the statement of Rav Huna that the lender takes an oath, "it is not in my domain.")--but I spent the entire day yesterday in the hospital getting chemicals pumped into me and for a long time I have not been able to do the learning -It has been my hope to convince and influence others about the important of bekiut and iyun and that others will come after me to learn the books of the great roshei yeshivot, Rav Shach, Reb Issar Zalman Meltzer, Reb Nachum of the Mir, Reb Aaron Kotler and Rav Shmuel Rozovski of Ponovitch. I think the ideas of Reb Moshe Feinstein on Shas are probably important also (in the Dibrot Moshe), but I have not that sefer in the local beit midrash of the Litvaks.

הרמב"ם מביא את ההלכה הנוגעת למלווה ולווה החלוקים בדעתם לגבי שוויו של משכון שאבד שלא באשמתו של המלווה. במקרה זה (הלכות מלווה ולווה, פרק י"ג הלכה ד'), המלווה נשבע שאין המשכון ברשותו עוד, והלווה נשבע לגבי שוויו ומשלם את הסכום שהוא מודה בו מעבר לשווי המשכון. הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) מקשה: מדוע לא יוכל הלווה לומר למלווה "החזר לי את המשכון, ואפרע את החוב"? רב שך מציע תשובה לקושיה זו; הוא טוען כי לאחר שהתורה מחייבת צד אחד להישבע, הצד השני אינו יכול לטעון שאינו מאמין לו. שאלתי מתבססת על הדין הנוגע לפיקדון: כאשר הבעלים דורש את הפיקדון בחזרה והשומר מכחיש את הימצאותו אצלו, רש"י קובע כי שבועת השומר – "אינו ברשותי עוד" – היא חיוב מן התורה. לעומת זאת, הרמב"ם סבור כי השבועה במקרה זה היא מדרבנן. אם כן, גם במקרה שלנו – בהנחה שדין משכון כדין פיקדון – הרי שלשיטת הרמב"ם לא הייתה מתעוררת בעיה אילו היינו פוסקים כרש"י; אולם הרמב"ם סבור שהשבועה על פיקדון היא מדרבנן, וכך ככל הנראה גם לגבי משכון. משום כך, ייתכן שטענת הלווה – כי ייתכן שהמשכון עדיין נמצא ברשות המלווה – נותרת רלוונטית. [זכור לי שהרב שך דן בשבועה "אניו ברשותי" של המלווה בספרו "אבי עזרי", אך איני זוכר היכן.]

The רמב’’ם brings the law about a lender and borrower that disagree about the value of a pledge for the loan that as lost through not fault. in that case [מלווה ולווה פרק י'ג הלכה ד'] the lender takes an oath that he does not have the pledge anymore, the borrower takes an oath about its value and pays what he admits beyond the value of the pledge. The רמב''ן (ר' משה בן נחמן)asks let him tell the lender, "Give me back my pledge, and I will repay the debt." רב שך suggests an answer to this question. He says after that the תורה requires one to take an oath, the other party can not claim he does not believe him. My question is based on the law about a פיקדון. When the owner asks for it back, and it is denied, רש''י says the keeper’s oath: "It is no longer in my possession" is from the תורה. The רמב’’ם holds the oath in that case is דרבנן. So, in our case also, if we assume a pledge is like a deposit, then the רמב’’ם would be ok if we would go like רש''י. But the רמב’’ם holds the oath for a deposit is דרבנן , and perhaps a משכון too. The claim of the borrower that the lender might still have the pledge might still be relevant. [I recall רב שך going into this somewhere in the אבי עזרי but I cannot recall where.]

כתובות ט''ו ע''ב, תחילת פרק ב'.

אני מבין את הבעיה שבה עסקו רב שך ושאר גדולי ראשי הישיבות בנוגע לדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק ט"ז הלכה כ"ה). אם קיים ספק לגבי גובה סכום הכתובה (האם הוא 200 או 100) והבעל טוען שהסכום היה 100, הרי שהוא נשבע – מכיוון שהוא מודה בחלק מהסכום המגיע – ומשלם 100. הבעיה מתעוררת משני כיוונים: הרמב"ם כותב (שם, הלכה כ"א) שבמקום שבו נהוג לכתוב כתובה, אם האישה אינה מציגה אותה – היא אינה מקבלת דבר. מאידך, אם לא נכתבה כתובה כלל, הרי שהחיוב נובע מ"מעשה בית דין", והבעל אינו יכול לטעון שכבר פרע את החוב. כמו כן, אין חיוב שבועה מדין "מודה במקצת" כאשר החלק שבו הוא מודה הוא חלק שלא הייתה לו אפשרות להכחישו מלכתחילה. נראה לי שרבי יוסף קארו (ב"שולחן ערוך", אבן העזר סימן צ"ו הלכה ג') מבקש ליישב שאלה זו: הוא מציין שהכתובה אבדה בנסיבות שהאישה לא יכלה למנוע – למשל, הספינה שעליה הייתה הכתובה טבעה בים, או שהיא נגזלה בידי שודדים חמושים. עיינתי בקצרה בדברי הרב אהרן קוטלר בנושא זה, ונראה שהוא מציע הסבר זה: הבעל יכול לטעון כי עוד במהלך הנישואין הוא מסר לידי האישה חפצי ערך למשמרת, כפירעון עתידי של הכתובה. אמנם הוא אינו יכול לטעון שפרע את הכתובה לאחר הגירושין, אך טענה מסוג זה (על מסירת חפצים למשמרת) יכולה להתקבל כאמינה. לפיכך, אם אינו טוען טענה זו אלא מודה בחלק מהסכום, הרי שדינו כ"מודה במקצת" והוא חייב בשבועה

I see the problem that Rav Shach and the other great roshei yeshivot were dealing with in Rambam laws of marriage 16:25. If there is doubt about how much the ketubah was for [200 or 100], and he claims it was for 100, he takes an oath since he admits part of the amount that is owed, and pays 100.the problem comes from two directions. The Rambam writes in (chapter 16 law 21) that in a place where the custom is to write a ketuba and the woman does not bring one forth, she receives nothing. On the other hand, if a ketuba is not written, then it is an act of the court, and he can not claim he paid it. And there is no oath for admission in part when the part that he admits he could not have denied. I think Rav Joseph Karo (Shulchan Aruch) intends to answer this question when he brings this law in Even HaEzer 96, law 3, he says the ketubah was lost by in a way that she could not have prevented it, for example the ship it was on sank at sea, or it was stolen by armed robbers. I only had a small amount of time to look at Reb Aaron Kotler on this subject, and I think he intends to answer this question thus. The husband can claim he gave her objects of value to keep to pay for the ketuba while they were still married. He can not claim he paid it after the divorce, but this type of claim might be believed. Therefore, if he does not claim it, but admits in part, then it counts as admission in part, and he takes an oath.---------------------------I see the problem that רב שך and the other great ראשי ישיבות were dealing with in רמ''ם הלכות אישות ט''ז הלכה כ''ה. If there is doubt about how much the ketubah was for [200 or 100], and he claims it was for 100, he takes an oath since he admits part of the amount that is owed, and pays 100. The problem comes from two directions. The רמב''ם writes in (פרק ט''ז הלכה כ''א) that in a place where the custom is to write a כתובה and the woman does not bring one forth, she receives nothing. On the other hand, if a כתובה is not written then it is an act of the court מעשה בית דין and he can not claim he paid it. And there is no oath for admission in part when the part that he admits he could not have denied. I think רב יוסף קרו (שלחן ערוך) intends to answer this question when he brings this law in אבן העזר צ''ו הלכה ג', he says the ketubah was lost by in a way that she could not have prevented it, for example the ship it was on sank at sea, or it was stolen by armed robbers. I only had a small amount of time to look at רב אהרן קוטלר on this subject, and I think he intends to answer this question thus. The husband can claim he gave her objects of value to keep to pay for the כתובה while they were still married. He can not claim he paid it after the divorce, but this other type of claim might be believed. Therefore, if he does not claim it, but admits in part, then it counts as admission in part, and he takes an oath.

כתובות ט''ו ע''ב, בבא מציעא ד' ע''ב

ברצוני להביא כאן תשובה לקושיית הראב"ד על הרמב"ם בהלכות אישות (פרק ט"ז, הלכה כ"ה). הרמב"ם מביא את המשנה הקובעת כי במקרה של מחלוקת בשאלה האם האישה הייתה בתולה בעת הנישואין, סכום הכתובה הוא מאה זוז, והבעל חייב בשבועה משום שהוא נחשב כ"מודה במקצת". הראב"ד טוען כי אין כאן חיוב שבועה מן התורה, שכן אין נשבעים על הכחשת שעבוד קרקעות. התשובה לשאלה זו – כך סברתי – היא שהרמב"ם הולך בשיטת הרי"י מיגאש (המובאת ב"שיטה מקובצת" לבבא מציעא דף ד'), הסובר שהעיקרון שמביא הראב"ד תקף רק כאשר השטר נמצא בפנינו. ברור שהשטר אינו נמצא כאן, שכן אילו היה נמצא, היינו יודעים אם מדובר בבתולה או לא. אולם, הסבר זה אינו אפשרי, שכן בהלכות מלווה ולווה (פרק י"ד הלכה ד') כותב הרמב"ם: אם מלווה מציג שטר חוב, והלווה טוען שפרע מחציתו בעוד עדים מעידים שפרע את כולו – הלווה חייב בשבועה (מכיוון שהודה בחלק מהחוב) ומשלם מחצית. הרי שבמקרה זה השטר נמצא לפני בית הדין, ובכל זאת הרי"י מיגאש קובע שהלווה אינו חייב בשבועה, משום שמדובר במקרה של כפירת שיעבוד קרקעות. אבל הרמב''ם פוסק כאן שהלווה חייב שבועה של מודה במקצת--------------------אולם, לאחר עיון נוסף, ייתכן שהרמב"ם סבור שדין "שיעבוד קרקעות" חל דווקא על כתובה – שגבייתה צריכה להיעשות מקרקע; אבל, הלוואה אינה נכללת בקטגוריה של שיעבוד קרקעות. משום כך, במקרה של הלוואה תחול חובת שבועה בכל המקרים של "מודה במקצת", ואילו לגבי כתובה – המקרה היחיד שבו תוטל שבועה הוא כאשר אין כתובה ,כלומר, כאשר לא מוצג שטר כתובה בפני בית הדין----אולם, תשובה זו זקוקה לשינוי קטן שכן הגמרא בפרק "שבועת הפיקדון" והרמב"ם בהלכות שבועות פרק ח' הלכה י"ג קובעים שחוב המגובה במסמך נחשב גם לשיעבוד במקרקעין. לכן, החריג היחיד לכך יהיה הלוואה שאינה מגובה במסמך, כגון: הדיון ברמב''ם הלכות מלווה ולווה פרק י''ג הלכה ד' איפה שאין שטר. שם יש שבועה בגלל שזה אינו בכלל כפירת שיעבוד קרקעות לפי הר''י מיגש ואולי גם הרמב''ם --------------תשובת רב שך לשאלת הרבא''ד קרובה לזו שלי, אני חושב. הוא עושה הבחנה בין שיעבוד על לווה לבין שיעבוד על קרקע. היינו, לרב שך התשובה היא ששיעבוד על קרקע הוא ישיר, ולכן שבועה לא תחול. אבל שיעבוד על הלווה יכול לדרוש שבועה, אבל הוא לא משתמש ברעיון של הר''י מיגש כדי לתמוך בתשובתו