קידושין (דף ג' עמוד א')

המשנה קובעת כי אישה יכולה להינשא בשלוש דרכים: בכסף, בשטר או בביאה. הגמרא במסכת קידושין (דף ג' עמוד א') שואלת: מה באה המשנה למעט? את דרך ה"חליפין" (כלומר, "קניין סודר"). ניתן היה לחשוב שהלימוד לכך שאישה נקנית בכסף מגיע מ"גזרה שווה" של המילה "קיחה" – הנלמדת מפרשת שדה עפרון; ומאחר שאנו יודעים ששדה ניקנית גם באמצעות חליפין, הרי שייתכן שגם אישה תיקנה כך. על כך משיבה המשנה שחליפין אינם דרך תקפה לקידושין. אך הגמרא מקשה: מדוע באמת הם (חליפין) אינם תקפים? התשובה היא: משום שקניין חליפין פועל גם על ידי חפצים שערכם פחות מ"פרוטה", בעוד שאישה לא תסכים להינשא תמורת דבר ששוויו פחות מפרוטה. אך נשאלת השאלה: מה משנה אם היא אינה חפצה בכך? הרי ממילא אישה אינה יכולה להינשא בניגוד לרצונה, גם אם מדובר בסכום עתק (כמו מיליון דולר). אם כן, אם היא מסכימה להינשא (גם תמורת סכום הנמוך מפרוטה) – הרי שהיא מסכימה! אלא, שטיעון זה תקף רק אם ה"גזרה שווה" היא מן התורה (דאורייתא) – שאז היא מחייבת באופן מוחלט; ומכיוון שקניין חליפין תקף לגבי שדה, הוא היה אמור להיות תקף גם לגבי אישה. מכאן אנו מבינים מדוע הרמב"ם סבר שגזרה שווה זו היא מ"דברי סופרים" (דרבנן)—שהרי הגמרא בעצמה אינה מחשיבה כמוחלט

Tractate Kidushin page 3 side a

The Mishna says a woman can be married in three ways: by money, a document or sex. the gemara kidushin page 3a asks what is the Mishna intending to exclude? exchange. [i.e. kinyan sudar]. you might have thought that we learn marriage by money from a gezera shava acquire from the field of efron and we know that a field can be acquired by exchange. therefore, the Mishna tells us that exchange is excluded. but then the gemara asks but why should it be excluded. answer because exchange works even for things that are less than a pruta a penny and a woman would not agree to be married by something less than a penny. But who cares if she does not like it? After all, no woman can be married against her will even for a million dollars. So, if she agrees to be married (for less than a penny), then she agrees. But that would be so only if the gezera shava is from the Torah. Then it would be absolute. And since exchange would work in the case of a field, then that is that. So now we know why the Rambam held this gezera shava is from the words of the scribes.---------------------The משנה says a woman can be married in three ways: by money, a document or sex. The גמרא קידושין ג' ע''א asks what is the משנה intending to exclude? Exchange, [i.e. קניין סודר]. You might have thought that we learn marriage by money from a גזרה שווה קיחה קיחה משדה עפרון ,and we know that a field can be acquired by exchange. Therefore, the משנה tells us that exchange is excluded. But then, the גמרא asks, "But why should it be excluded? Answer: because exchange works even for things that are less than a פרוטה and a woman would not agree to be married by something less than a פרוטה. But who cares if she does not like it? After all, no woman can be married against her will even for a million dollars. So, if she agrees to be married (for less than a penny), then she agrees. But that would be so only if the גזרה שווה is דאורייתא. Then it would be absolute. And since exchange would work in the case of a field, then that is that. So now we know why the רמב''ם held this גזרה שווה is from דברי סופרים.

בבא מציעא דף ד', בתובות דף ט''ז במשנה

עיינתי אתמול בחידושים של רב נחום (ממיר), ונוכחתי לדעת שהוא טוען את אותו הדבר שטען רב שך. הרי הרמב"ם כתב (בהלכות טוען ונטען, פרק ד' הלכה ד') שאם מלווה אוחז בשטר ואומר ללווה: "אתה חייב לי את ה-50 הנקובים בשטר זה, ועוד 50 נוספים", והלווה מודה בחלק מהסכום (ב-50 שבשטר) – הלווה אינו חייב בשבועת "מודה במקצת". זאת, כיוון שכל נכסיו משועבדים להלוואה. הנטייה הטבעית היא לומר שכוונת הרמב"ם היא למה שנאמר בגמרא: "אין נשבעין על שיעבודי קרקעות". אולם, הסבר זה מותיר את הרמב"ם חשוף לקושייתו של הראב"ד (בהלכות אישות, פרק ט"ז הלכה כ"ה) – במקרה שבו אדם מודה שהוא חייב 100 לגרושתו, ומתחייב בשבועת "מודה במקצת", אף על פי שהתביעה היא על סך 200 ואין נמצא שום כתובה. רב נחום ציין כי הרמב"ם אינו מזכיר כלל "שיעבוד קרקעות", אלא מציין ש"כל נכסיו משועבדים" (בדומה לחוב הלוואה רגיל). רב נחום כתב כי הגמרא הציעה מספר תירוצים לקושיה, ואחד מהם היה ש"אין נשבעין על שיעבודי קרקעות"; והוא הציע כי הרמב"ם דחה תירוץ זה. הבנתי שזו בדיוק טענתו של רב שך, שכן רב שך הסביר שהשיעבוד אינו חל על הקרקע בלבד, אלא גם על גופו של הלווה. תהיתי רבות לגבי הסבר זה, שכן הוא נראה לכאורה בלתי סביר; הרי שיעבודי קרקעות הם, במהותם, שיעבודים החלים על החייב עצמו. ואז הבנתי שרב שך אומר אותו דבר כמו רב נחום [בלי החלק האמור בגלוי שהרמב''ם דחה את הטענה על שיעבוד קרקע, אבל זה משתמע בתשובתו.]. ולמה ידחה הרמב''ם תשובה זו? כי זה סותר את מה --------------הערה מאוחרת: לאחר מספר ימים ראיתי שבהלכות טוען ונטען, פרק ד' הלכה ד', הרב שך אכן מביע דעה שונה מזו שכתבתי. הרמב"ם כותב שאין האדם נחשב כמי שחייב שבועה במקרה של הודאה במקצת משום שכל נכסיו משועבדים להלוואה. הרב שך מציין שם כי כוונתו היא למה שנאמר בגמרא – שאין נשבעים על כפירת שיעבוד בקרקעות. אי לכך, עלי לשקול שוב את כוונתו של הרב שך בדבריו בהלכות אישות (פרק ט"ז, הלכה כ"ה)שהגמרא כבר קבעה פעמים רבות שלא נשבעים על קרקעות בלי קשר להלוואה

Tractate Ketuboth page 16 in the Mishna, and Tractate Bava Metzia page 4 and page 48.

I was looking at the ideas of Rav Nachum [of the Mir] yesterday and by doing so I realized that he is saying the same thing as Rav Shach. You see I see that the Rambam wrote (in Laws of Pleas chapter 4 law 4) that when you have a lender with a document, and he says to the borrower, “You owe me the 50 in this document, and another 50 besides that,” and the borrower admits the 50 in the document, the borrower does not take an oath of admission in part because all his property is underr obligation for the loan. The natural tendency here is to say the Rambam means what the Gemara says “One does not swear on obligations on land.” That leaves the Rambam open to the question of the Raavad (in Laws of Marriage chapter 16, law 25), where he admits he owes 100 to his ex-wife, and takes an oath of admission in part even though the claim is for 200, and there is no document. Rav Nachum pointed out that the Rambam says nothing about a lien on land. Rather, he says “all his property is obligated” [like a regular loan debt. Rav Nachum wrote hat the Gemara gave a few answers to a question and one of the answers was this that one does not swear on a lien on land. Rav Nachman suggested that the Rambam rejected that answer. And in a different way i realized that this was exactly what Rav Shach was saying. For Rav Shach answered the obligation is not on the land alone but also on his body. I was curious about this answer a long time because it does not seem to make sense. after all liens on land are obligations on the debtor. Then I realised that Rav Shach is saying the same thing as Rav Nachum [without the part that the Rambam rejected the claim about a lien on land, but it being implied in his answer.] and why would the Rambam reject that answer? Because it contradicts what the gemara already established many times that one does not take an oath on land. ---later note. After a few days I saw that in laws of pleas chapter 4 law 4, in fact Rav Shach there does say differently than what I wrote. the Rambam writes he is not considered to be required an oath for admission in part because all his property is under obligation to the loan. Rav Shach there says that he intends what the gemara said one does not take an oath for a lien on land. So, I might have to think more about what Rav Shach meant to say in laws of marriage 16:25. --------------------------I was looking at the ideas of רב נחום[of the מיר] yesterday, and by doing so I realized that he is saying the same thing as רב שך. You see I see that the רמב’’ם wrote (in Laws of Pleas, chapter 4 law 4) that when you have a lender with a document, and he says to the borrower, “You owe me the 50 in this document, and another 50 besides that,” and the borrower admits the 50 in the document, the borrower does not take an oath of admission in part because all his property is under שיעבוד for the loan. The natural tendency here is to say the רמב’’ם means what the גמרא says “One does not swear on שיעבודים on land.” That leaves the רמב’’ם open to the question of the ראב''ד (in Laws of Marriage chapter 16, law 25), where he admits he owes 100 to his ex-wife, and takes an oath of admission in part even though the claim is for 200, and there is no document. רב נחוםpointed out that the רמב’’ם says nothing about a שיעבוד on land. Rather, he says “all his property is obligated” [like a regular loan debt. רב נחוםwrote That the גמרא gave a few answers to a question, and one of the answers was this that "One does not swear on a שיעבוד on land." רב נחום suggested that the רמב’’ם rejected that answer. I realized that this was exactly what רב שך was saying. For רב שך answered the שיעבוד is not on the land alone, but also on his body. I was curious about this answer a long time because it does not seem to make sense. After all, שיעבודים on land are שיעבודים on the debtor. Then I realised that רב שך is saying the same thing as רב נחום[without the openly saying part that the רמב’’ם rejected the claim about a שיעבוד on land, but it being implied in his answer.].and why would the רמב''ם reject that answer? Because it contradicts what the גמרא already established many times that לא נשבעים על קרקעות. later note. After a few days I saw that in laws of pleas chapter 4 law 4, in fact רב שך there does say differently than what I wrote. The רמב''ם writes he is not considered to be required an oath for admission in part because all his property is under obligation to the loan. רב שך there says that he intends what the גמרא said one does not take an oath for a שיעבוד on land. So, I might have to think more about what רב שך meant to say in laws of marriage 16:25.

לבסוף מצאתי שרב שך מתייחס לשאלתי בהלכות מלווה ולווה, פרק י"ג, הלכה ד' (דף ר"ט ב"אבי עזרי"). בקצרה, רב שך מראה שלדעת הראב"ד, אין הבדל בין שבועה "אין אצלי את הפיקדון שלך, הוא נגנב" לבין שבועה "אין אצלי את המשכון שלך, הוא נגנב". הדבר עולה בקנה אחד עם דברי הראב"ד, המובאים בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח, הלכה י"ט, לפיהם אין הבדל בין הכחשת פיקדון לבין הכחשת משכון. אי לכך, לדעת הראב"ד, במקרה של משכון, האמירה "הרי הוא לפניך" אינה נחשבת לטענה תקפה אלא אם כן החפץ נמצא בפועל בבית הדין ומוכן להשבה ללווה. תובנה זו מפשטת את הדברים: לשיטת הראב"ד, בית הדין אינו רואה הבדל בין הכחשת משכון לבין הכחשת פיקדון; ומכאן שההבחנה שערכתי – בין שומר חינם לבין שומר שכר בהקשר לטענת "הרי הוא לפניך" – אינה הבחנה תקפה

I eventually found that Rav Shach answers my question in laws of loans chapter 13, law 04 [page 209A in the Avi Ezri]. In short, Rav Shach shows that to the Raavad, there is no difference between an oath, “I do not have your deposit. It was stolen,'' and an oath, ''I do not have your pledge. It was stolen.'' And this fits with the claim of the Raavad brought in Shulchan Aruch Choshen Mishpat chapter 88, law 19 that there is no difference between denial of a deposit and a denial of a pledge. Therefore, the Raavad holds for a pledge that saying, “Here it is” does not count unless it is there in court, and ready to be returned to the borrower. This makes everything simple in terms that to the Raavad the court does not see any difference in denial of a pledge or a deposit. ------I eventually found that רב שך answers my question in laws of loans chapter 13, law 04 [page ר''ט in the אבי עזרי]. In short, רב שך shows that to the ראב’’ד, there is no difference between an oath, “I do not have your deposit. It was stolen,'' and an oath, ''I do not have your pledge. It was stolen.'' And this fits with the claim of the ראב’’ד brought in שלחן ערוך חושן משפט פ''ח הלכה י''ט that there is no difference between denial of a deposit and a denial of a pledge. Therefore, the ראב’’ד holds for a pledge that saying, “Here it is” does not count unless it is there in court, and ready to be returned to the borrower. This makes everything simple in terms that to the ראב’’ד the court does not see any difference in denial of a pledge or a deposit. So my distinction between a paid or unpaid guard in terms of “here it is” not a valid distinction.

ץהעלה בידי למצוא מקום שבו הראב"ד עוסק בחלק מהשאלות שהוזכרו לעיל. מדובר בהלכות טוען ונטען (פרק ג', הלכה י"ד), וכן בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח, סעיף י"ט. הדבר שופך אור מסוים על הסוגיות הללו; עם זאת, בכל הנוגע לשאלתי הספציפית – האם דין "הילך" של משכון פוטר אדם מחיוב שבועה במקרה של "מודה במקצת" – עדיין לא מצאתי תשובה.