Kant thought he could begin with the twelve categories of Logic of Aristotle.The differences between Kant and Prichard are not as great as people (or even Prichard himself) imagined.

The differences between Kant and Prichard are not as great as people (or even Prichard himself) imagined. For Prichard the people that followed him the intuitionists and foundationalists that believe in direct awareness of physical things and direct knowledge --Kant agrees there is such things. I.e., I mean to say that Kant agrees that there is such a thing as direct knowledge. For Kant, all intuition is called Sinnlichkeit. Direct knowledge is a subset of that. Direct awareness is a subset of that. But that does not exclude non-intuitive knowledge. That non intuitive (a priori synthetic) is the category of knowledge that is not based on either sensory perception nor based on reason. Kant thought he could begin this with the twelve categories of Logic of Aristotle. Leonard Nelson and Kelley Ross believe that one needs to start with immediate non-intuitive knowledge --knowledge that one knows, but it is not based on reason nor sensory perception. With Jacob Fries this starts with implanted structures of the mind, and that is highly unsatisfactory, and yet has a grain of truth in it (which is why Leonard nelson took up that idea and changed it into axioms--starting axioms of logic that no reason can begin without, and with Kelley Ross these starting axioms are much more plausible than randomly beginning axioms because they can be tested by means of Kael Popper's falsifiability criterion. -----But this above paragraph is not the reason I wanted to start this blog entry. Rather what I wanted to say is that Kant and Prichard and Hegel are not all so different. Rather each one is dealing with a different world of Plotinus. The world of Emanation for the Good or the One is the world of the Kant Friesian School of Leonard Nelson and Kelley Ross. The world that is created from that world is the world of Logos of Hegel; and Reason all by itself can start with physical reality and come to the One (the absolute Subject). But it can do so only by an infinite progression of dialectics and triads, and so it is in fact impossible since it is an infinite regress. The world that emanates from that world is the physical universe which is the world of direct sensibility and direct knowledge of Prichard, Dr Michael Huemer and Bryan Caplan. The relevance of this is the fact that Saadia Gaon and the Rambam were both drawing from Plotinus. Even though it is known that the Rambam was mainly following Aristotle in his philosophy, even so I think that in fac he was using the approach of Plotinus to combine Plato with Aristotelian elements and principles. [a lot of the guide was to show that there is no contradiction between faith and reason which means for the Rambam that there is no contradiction between Faith in God Torah and Aristotle ] ----------------------------------סעדיה גאון והרמב"ם שאבו שניהם מפלוטינוס הבדלים בין קאנט לפרישארד אינם גדולים כפי שאנשים [(או אפילו פרישארד עצמו] דמיינו. עבור פרישארד,[ והאנשים שבאו אחריו, האינטואיציוניסטים והיסודים] המאמינים במודעות ישירה לדברים פיזיקליים, ובידע ישיר - קאנט מסכים שיש דברים כאלה. כלומר, אני מתכוון לומר שקאנט ​​מסכים שיש דבר כזה ידע ישיר. עבור קאנט, כל אינטואיציה נקראת Sinnlichkeit. ידע ישיר הוא תת-קבוצה של זה. מודעות ישירה היא תת-קבוצה של זה. אבל זה לא שולל ידע לא אינטואיטיבי. אותו ידע לא אינטואיטיבי (סינתטי אפריורי) הוא הקטגוריה של ידע שאינו מבוסס על תפיסה חושית וגם לא על היגיון. קאנט חשב שהוא יכול להתחיל זאת עם שתים עשרה הקטגוריות של הלוגיקה של אריסטו. ליאונרד נלסון וקלי רוס מאמינים שצריך להתחיל עם ידע לא אינטואיטיבי מיידי - ידע שאדם יודע, אבל הוא אינו מבוסס על היגיון, ולא על תפיסה חושית. עם ג'ייקוב פרייז זה מתחיל במבנים מושתלים של התודעה, וזה מאוד לא מספק, ובכל זאת יש בו גרעין של אמת (וזו הסיבה שליאונרד נלסון לקח את הרעיון הזה והפך אותו לאקסיומות - אקסיומות התחלה של לוגיקה שאף היגיון לא יכול להתחיל בלעדיהן, ועם קלי רוס, אקסיומות ההתחלה הללו הרבה יותר סבירות מאקסיומות שמתחילות באופן אקראי מכיוון שניתן לבחון אותן באמצעות קריטריון ההפרכה של קאל פופר. ----- אבל הפסקה לעיל אינה הסיבה שרציתי להתחיל את רשומה הזו. אלא מה שרציתי לומר הוא שקאנט, פריכארד והגל אינם שונים כל כך. אלא שכל אחד מהם מתמודד עם עולם שונה של פלוטינוס. עולם האצלה של הטוב (או של האחד) הוא עולם האסכולה הפריזיאנית של קאנט ושל ליאונרד נלסון וקלי רוס. העולם שיוצא מעולם זה הוא עולם הלוגוס של הגל; והתבונה כשלעצמה יכולה להתחיל במציאות הפיזית ולהגיע להאחד (הסובייקט המוחלט). אבל היא יכולה לעשות זאת רק על ידי התקדמות אינסופית של דיאלקטיקה ו... טריאדות, ולכן זה למעשה בלתי אפשרי מכיוון שמדובר ברגרסיה אינסופית. העולם שיוצא מעולם זה הוא היקום הפיזי שהוא עולם הרגישות הישירה והידע הישיר של פריצ'רד, ד"ר מייקל היומר ובריאן קפלן. הרלוונטיות לכך היא העובדה שסעדיה גאון והרמב"ם שאבו שניהם מפלוטינוס. למרות שידוע שהרמב"ם הלך בעיקר לפי אריסטו בפילוסופיה שלו, אני חושב שלמעשה הוא השתמש בגישתו של פלוטינוס כדי לשלב את אפלטון עם יסודות ועקרונות אריסטוטליים. [חלק ניכר מהספר, המורה, נועד להראות שאין סתירה בין אמונה לתבונה, מה שאומר עבור הרמב"ם שאין סתירה בין אמונה באלוהים תורה ולאריסטו.]

zb7 E flat major zb7 E flat major nwc file I would have rather spent more time editing, but I have been kind of involved in things recently, so I thought to just put this piece here, and I hope anyone who listens will judge this favorably in spite of any mistakes

ברצוני לשאול שאלה על תוספות בכתובות דף ע'ו ע''א תוספות ראשון בדף. תוספות מציעות שלבעל יש שתי חזקות, כל אחת שווה נניח, למשל שתי שלישים. לכן, כל אחת בפני עצמה היא יותר חזקה מהחזקות של האישה שהחזקה שלה תהיה שווה אחת (כל אחת). [הסיבה היא שגם החזקות של הבעל משולבות עם חזקת ממון. זה מאפשר לנו לתת הערך של חזקת הבעל להיות חזקה ושליש. אז, כל חזקה של הבעל עוקפת את החזקה של האישה שכן כל אחת משולבת עם חזקת ממון.] עם זאת, במקרה בו שתי חזקות הבעל נשקלות כנגד שתי חזקות של האישה, חזקת האישה גוברת על זו של הבעל, מכיוון שיש לה שניים בעוד שלבעל יש רק חזקה אחת ושליש, כלומר, שני חזקותיו הרגילות, ועוד חזקה אחת של כסף. הבעיה שיש לי בתשובה זו היא שבמקרים שאנו מדברים עליהם, המקרה שאחרי החופה שבו הבעל מביא הוכחה שהמום היה לפני האירוסין, ובמקרה שבו היא עדיין בבית אביה, ולכן האב צריך להביא הוכחה שהמום התרחש לאחר האירוסין. במקרים אלה אנו מדברים רק על מי צריך להביא הוכחה, לא על ההסתברות מתי התרחש האירוע שבו היא מקבלת מום. אני מתכוון לומר שכנראה שאין שום תרחיש שבו חזקת הבעל נשקלת כנגד חזקה אחת של האישה. המקרה היחיד שאנו שוקלים הוא כאשר היא בבית אביה, והיא מאורסת וקיבלה מום. במקרה זה ישנם שתי חזקות של האישה כנגד שתי חזקות של הבעל. התשובה לשאלתי היא זו. חזקות האישה אינן פועלות יחד. הן אומרות דברים מנוגדים שונים. האחד הוא שהמום היה לפני האירוסין, והבעל התפייס לכך. השני הוא חזקת הגוף, ולכן לא משנה אם הוא התפייס, מכיוון שהיא כבר בתחום אחריותו. לכן, חזקות האישה אינן פועלות יחד באופן אוטומטי. אבל חזקות האישה עשויות לפעול יחד במקרה שבו היא כבר אחר החופה. אבל אם היא עדיין בבית אביה, יש רק חזקה אחת של הבעל כנגד חזקה אחת של האישה. עיקר הרקע הוא זה. המשנה אומרת שאם המום נמצא בזמן שהיא עדיין בבית אביה, האב צריך להביא הוכחה שזה קרה לאחר האירוסין. אם הוא נמצא לאחר החופה, הבעל צריך להביא הוכחה שזה קרה לפני האירוסין. רבא אומר שהסיבה למשנה היא, "הנה זה נמצא, והנה זה פה". אביי שאל, אם כן, אז זה אמור להיות מספיק אם הבעל יביא הוכחה שהמום נמצא עליה לאחר האירוסין, והיינו מניחים שזה קרה לפני האירוסין, שכן כל עוד היא בבית אביה, הוא האב זה שחייב להביא הוכחה. הגמרא עונה לרבא ששתי חזקות האישה גוברות על אחת חזקות הבעל. תוספות שואלים כיצד כל אחת (חזקת הבעל) בפני עצמה יכולה להיות יותר מזו של האישה, ובכל זאת שתיהן יחד פחותות מזו של האישה

I would like to ask a question on Tosphot in Ketuboth page 76a first Tosphot on the page. Tosphot suggests that the husband has two hazakot, each one worth (let's say for instance .6). Therefore, each one by itself is more powerful than the hazakot of the wife whose hazakot would be worth 1.0 each. The reason is both hazakot of the husband are combined with hezkat money and lets us give a value to hezkat money also to be .6. So, each hazaka of the husband overrides the hazaka of the wife since each one is combined with hezkat mamon So .6 of one with .6 of momon is 1.2 which is more that one hazak of the wife. however in a case where bothh hazakot of the husband are weighed against both hazakot of the wife, the hazakot of the wife override that of the husband since she has 2.0 while the husband has only 1.8, i.e., his two regular hazakot, plus one of hezkat money, The problem I have on this answer is that in the cases we are talking about, the case after the hupa where the husbnad brings proof the blemish was before the engagment, and the case where she is still in her fathers' home, and thus the father has to bring proof the blemish occurred after the engegemenet. In these cases, we are only talking about who has to bring proof, not the probabbility of when the event of her receiving a blemish occurred. I mean to say in no scenario are we dealing with a case in which there is the hezaka of the husband weighed against one hazaka of the wife. The only case we are considering is when she is in her father home, and she is engaged and she received a blemish. In this case, there are two hazakot of the wife against two of the husband. Answer to my question is this: The hazakot of the wife do not work together. They say different opposite things. One is the blemish was before the engagement and the husband agreed to it. The other is hezkat of the body, and so it does not matter if he agreed since she is already in his realm of responsibility. So, the hazakot of the wife do not automatically work together. But the hazakot of the wife might work to together in a case where is is already after the hupa. But if the time frame is that she is still in her father’s home, the there is only one hazaka of the husband against one hazaka of the wife. The basic subject is this. The Mishna says if the blemish was found while she is sill in her father’s home, the father has to bring proof it occurred after the engagement. If it was found after the chupa, the husband has to bring proof it occurred before the engagement. Rava says the reason for the Mishna is, “Here it was found, so here it is.” Abaye asked if so then it should be enough if the husband brings proof the blemish was found to be on her even after the engagement, and we would assume it occurred before the engagement, since as long as she is in her father’s home, the father is the one who must bring proof, The Gemara answers for rava two hazakot of the wife overrides one of the husband. Tospot asks how can each one by itself before more that that of the wife and yet both together are less than that of the wife.---------------------------------------------------------------------------------------------------I would like to ask a question on תוספות inכתובות דף ע'ו ע''א first תוספות on the page. תוספות suggests that the husband has two חזקות, each one worth let's say for instance שתי שלישים . Therefore, each one by itself is more powerful than the חזקות of the wife whose חזקות would be worth one each. The reason is both חזקות of the husband are combined with חזקת money and lets us give a value to חזקת money also to be שתי שלישים. So, each חזקה of the husband overrides the חזקה of the wife since each one is combined with חזקת ממון So שתי שלישים of one חזקהwith שתי שלישים of חזקת ממון is four thirds which is more that one חזקה of the wife. However, in a case where both חזקות of the husband are weighed against both חזקות of the wife, the חזקות of the wife override that of the husband since she has two while the husband has only one and one third, i.e., his two regular חזקות, plus one of חזקת money, The problem I have on this answer is that in the cases we are talking about, the case after the חופה where the בעל brings proof the מום was before the אירוסין, and the case where she is still in her fathers home, and thus the father has to bring proof the מום occurred after the אירוסין, In these cases we are only talking about who has to bring proof, not the probability of when the event of her receiving a מום occurred. I mean to say in no scenario are we dealing with a case in which there is the חזקה of the husband weighed against one חזקה of the wife. The only case we are considering is when she is in her father home, and she is engaged and she received a מום. In this case there are two חזקות of the wife against two of the husband. The answer to my question is this. The חזקות of the wife do not work together. They say different opposite things. One is the מום was before the אירוסין. and the husband agreed to it. The other is חזקת of the body and so it does not matter if he agreed since she is already in his realm of responsibility. So, the חזקות of the wife do not automatically work together. But the חזקות of the wife might work to together in a case where she is already after the חופה. But if the time frame is that she is still in her father’s home, the there is only one חזקה of the husband against one חזקה of the wife. The basic subject is this. the משנה says if the מום was found while she is sill in her father’s home the father has to bring proof it occurred after the אירוסין. If it was found after the חופה the husband has to bring proof it occurred before the אירוסין. רבא says the reason for the משנה is, “Here it was found, so here it is.” אביי asked, if so then it should be enough if the husband brings proof the מום was found to be on her even after the אירוסין and we would assume it occurred before the אירוסין, since as long as she is in her father’s home he is the one who must bring proof, The גמרא answers for רבא two חזקות of the wife overrides one of the husband. תוספות asks how can each one by itself before more that that of the wife, and yet both together are less than that of the wife.

עם כל ההערות שכתבתי בנושא זה, חשבתי שאכתוב בקצרה מהי השאלה על הרמב"ם, ומה התשובה של רב שך [הלכות תרומות, פרק ה', הלכה כ''ד]. הרעיון הוא זה. המקרה של החבית (1) אינו מקרה של טומאה וטהרה, ולכן איננו לומדים מסוטה למקרה זה. עם זאת, המקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר הוא מקרה של טומאה וטהרה. עם זאת, שניהם מקרים של שני חזקות. לכן, גם החכמים וגם ר' שמעון מחזיקים שניהם לפחות מקרים של ספק. אבל החכמים לומדים גם מסוטה למקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר, ולכן גורסים שזה מקרה של ודאות. לכן הרמב''ם בשני המקרים הכריע את הדין כמו החכמים. המקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר הוא ודאי, ומקרה של החבית הוא מקרה של ספק. [עדיין נותרה השאלה שהגמרא אומרת שהמקרה של החבית הוא כמו ר' שמעון, והחכמים היו אומרים שזה מקרה של ודאות]. אולם הבעיה בתשובה זו של רב שך לרמב''ם היא שנראה שהיא נוגדת את ההבנה הפשוטה של התשובה הראשונה של הגמרא. בתשובה הראשונה הזו, נראה שר' שמעון אינו תופס את הרעיון של שתי חזקות. למעשה, נראה שהגמרא אומרת את ההיפך. כתוב שגם ר' שמעון וגם החכמים לומדים מסוטה, ורק ר' שמעון אינו מחזיק ברעיון של שתי חזקות. הרעיון של שתי חזקות הוא שיש חזקה של השתא יחד עם חזקה של הגוף מול חזקה אחת של הגוף.(1)חבית היא גיגית של יין . מישהוא שם אותו על הצד כדי להשתמש אתו להפרשת תרומה. אחר זמן נמצא שהוא החמיץ. כל הטהרות שנעשו על גביו אחר שלשת הימים הראשונים הם ספק טבל ספק מתוקנות

Nida page 2b and 3a

With all the notes that I wrote about this subject, I thought I should write in short what is the question on the Rambam, and the answer of Rav Shach. [Laws of Truma, chapter 5, law 24] The idea is this. The case of the barrel is not a case of Tuma and purity, and therefore we do not learn from Sota to this case. However, the case of the mikve is a case of tuma and purity. However both are cases of two hazakot. Therefore, both the sages and R Shimon hold both are at least (at minimum) cases of doubt. But the Sages learn also from Sota to the case of the mikve, and therefore they hold it is a case of certainty. Therefore, the Rambam in both cases decided the law like the sages. The case of the Mikve is one of certainly, and the case of the barrel is a case of doubt. [The question still remains that the Gemara says the case of the barrel is like R Shimon and the sages would say that is a case of certainty]. The problem on this answer of Rav Shach for the Rambam however is that it seems to go against the simple understanding of the first answer of the gemara. In this first answer, it looks that R Shimon does not hold with the idea of two hazakot. In fact, it looks like the gemara says the opposite. It says both R Shimon and the sages learn from sota, and it is only R Shimon who does not hold with the idea of two hazakot.[[The idea of two hazakot is that there is a hazaka of now along with a hazaka of the body against one hazaka of the body.]]=================================================With all the notes that I wrote about this subject, I thought I should write in short what is the question on the רמב’’ם, and the answer of רב שך. The idea is this. The case of the חבית is not a case of טומאה and purity, and therefore we do not learn from סוטה to this case. However, the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר is a case of טומאה and purity. However both are cases of two חזקות. Therefore, both the חכמים and ר’ שמעוןhold both are at least (at minimum) cases of doubt. But the חכמים learn also from סוטה to the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר, and therefore they hold it is a case of certainty. Therefore, the רמב’’ם in both cases decided the law like the חכמים. The case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר is one of ודאי, and the case of the חבית is a case of doubt. [The question still remains that the גמרא says the case of the חבית is like ר’ שמעוןand the חכמים would say that is a case of certainty]. The problem on this answer of רב שך for the רמב’’ם however is that it seems to go against the simple understanding of the first answer of the גמרא. In this first answer, it looks that ר’ שמעוןdoes not hold with the idea of two חזקות. In fact, it looks like the גמרא says the opposite. It says both ר’ שמעוןand the חכמים learn from סוטה, and it is only ר’ שמעוןwho does not hold with the idea of two חזקות. [The idea of two חזקות is that there is a חזקה of השתא along with a חזקה of the body against one חזקה of the body.]

נידה ב' ע''ב ג' ע''א, כתובות ע''ה וע''ו

היו לי כמה הערות להוסיף להערות הקודמות שלי על כתובות דפים ע''ה וע''ו. אחת היא שישנן שלוש מסגרות זמן שונות. אחת היא לאחר שהאישה נעשית נשואה. השנייה היא כאשר היא עדיין בבית אביה, אך לאחר האירוסין. תקופה שלישית היא כאשר היא בבית אביה לפני האירוסין. אם היא מקבלת מום בתקופה השנייה, האחריות נופלת על הבעל. כלומר, למרות שהיא עדיין בבית אביה, העובדה שהיא כעת ארוסה גורמת שהיא באחראית הבעל. יתר על כן, אנו יכולים לדחוף את מסגרת הזמן צעד אחד אחורה לכל היותר, אלא אם כן תובא הוכחה אחרת. לכן, אם הבעל מגלה שיש לה מום לאחר החתונה, אנו מניחים שזה קרה או ברשותו או ברשות האב, אך לאחר האירוסין. ואז היא באחריות הבעל אלא אם כן יוכל להביא הוכחה שהיה לה המום לפני האירוסין. אבל אם נמצא המום בתחום האב, אזי אנו אומרים שזה קרה לפני האירוסין אלא אם כן האב יכול להביא הוכחה שקרה לאחר האירוסין. הערה נוספת. ראיתי שרב שך [הלכות סוטה, פרק א' הלכה ג'] הציע שהרמב''ם מחזיק גם במקרה של החבית וגם מקוה הנמדד ונמצא חסר שהם מקרים של ספק. הוא מבסס את זה על התשובה המוצעת השנייה לשאלה מהחבית למקוה הנמדד ונמצא חסר בנידה דף ג'. כלומר ר' שמעון לומד את סוף טומאה מההתחלה, והחכמים לא. עם זאת, איני יכול לראות כיצד ניתן להסיק זאת מהתשובה השנייה של הגמרא.[בתשובה השנייה, אמרו החכמים שאי אפשר להוציא דבר מטומאה באמצעות ספק. אבל זה לא אומר שהטומאה עצמה היא ספק. ואני לא רואה איך זה מתאים לגמרא. אחרי הכל, זה ר' שמעון שאומר שהמקוה הנמדד ונמצא חסר ספק ברשות היחיד, והוא טהור ברשות הרבים. אז כאשר חכמים חולקים על רשות היחיד, זה אומר שהם מחזיקים זה מקרה של טומאה בודאי. איך יכול הרמב''ם להחליט שהמקרה של החבית ספק, וגם מקוה הנמדד ונמצא חסר שהוא ספק? זה אומר שהוא מחליט את הדין כמו ר' שמעון במקרה אחד, וכמו אף אחד במקרה השני. שכן ר' שמעון תופס במקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר שגם זה ספק ברשות היחיד, אבל טהור ברשות הרבים. אז איך יכול הרמב''ם להחליט שהמקרה הוא שהמקוה הנמדד ונמצא חסר ברשות הרבים הוא בספק לא כמו ר' שמעון שהוא טהור, ולא כמו החכמים שהוא ודאי