לבסוף מצאתי שרב שך מתייחס לשאלתי בהלכות מלווה ולווה, פרק י"ג, הלכה ד' (דף ר"ט ב"אבי עזרי"). בקצרה, רב שך מראה שלדעת הראב"ד, אין הבדל בין שבועה "אין אצלי את הפיקדון שלך, הוא נגנב" לבין שבועה "אין אצלי את המשכון שלך, הוא נגנב". הדבר עולה בקנה אחד עם דברי הראב"ד, המובאים בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח, הלכה י"ט, לפיהם אין הבדל בין הכחשת פיקדון לבין הכחשת משכון. אי לכך, לדעת הראב"ד, במקרה של משכון, האמירה "הרי הוא לפניך" אינה נחשבת לטענה תקפה אלא אם כן החפץ נמצא בפועל בבית הדין ומוכן להשבה ללווה. תובנה זו מפשטת את הדברים: לשיטת הראב"ד, בית הדין אינו רואה הבדל בין הכחשת משכון לבין הכחשת פיקדון; ומכאן שההבחנה שערכתי – בין שומר חינם לבין שומר שכר בהקשר לטענת "הרי הוא לפניך" – אינה הבחנה תקפה

I eventually found that Rav Shach answers my question in laws of loans chapter 13, law 04 [page 209A in the Avi Ezri]. In short, Rav Shach shows that to the Raavad, there is no difference between an oath, “I do not have your deposit. It was stolen,'' and an oath, ''I do not have your pledge. It was stolen.'' And this fits with the claim of the Raavad brought in Shulchan Aruch Choshen Mishpat chapter 88, law 19 that there is no difference between denial of a deposit and a denial of a pledge. Therefore, the Raavad holds for a pledge that saying, “Here it is” does not count unless it is there in court, and ready to be returned to the borrower. This makes everything simple in terms that to the Raavad the court does not see any difference in denial of a pledge or a deposit. ------I eventually found that רב שך answers my question in laws of loans chapter 13, law 04 [page ר''ט in the אבי עזרי]. In short, רב שך shows that to the ראב’’ד, there is no difference between an oath, “I do not have your deposit. It was stolen,'' and an oath, ''I do not have your pledge. It was stolen.'' And this fits with the claim of the ראב’’ד brought in שלחן ערוך חושן משפט פ''ח הלכה י''ט that there is no difference between denial of a deposit and a denial of a pledge. Therefore, the ראב’’ד holds for a pledge that saying, “Here it is” does not count unless it is there in court, and ready to be returned to the borrower. This makes everything simple in terms that to the ראב’’ד the court does not see any difference in denial of a pledge or a deposit. So my distinction between a paid or unpaid guard in terms of “here it is” not a valid distinction.

ץהעלה בידי למצוא מקום שבו הראב"ד עוסק בחלק מהשאלות שהוזכרו לעיל. מדובר בהלכות טוען ונטען (פרק ג', הלכה י"ד), וכן בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח, סעיף י"ט. הדבר שופך אור מסוים על הסוגיות הללו; עם זאת, בכל הנוגע לשאלתי הספציפית – האם דין "הילך" של משכון פוטר אדם מחיוב שבועה במקרה של "מודה במקצת" – עדיין לא מצאתי תשובה.

I was at the Litvack beit midrash in my local vicinity and was able to find where the Raavad might deal with some of the above questions. That would be in laws of pleas 3:14 and the Tur-Shulchan Aruch Choshen Mishpat chapter 88, law 19. That adds some clarity to the issues, however in terms of my specific question about "Here it is" that absolves one from an oath of partial admission for a pledge, I still have no answer.[I had little time and/or energy.]--I was at the Litvack beit midrash in my local vicinity and was able to find where the ראב''ד might deal with some of the above questions. That would be in laws of pleas 3:14 and the טור שלחן ערוך חושן משפט chapter 88 law 19. That adds some clarity to the issues however in terms of my specific question about "הילך" that absolves one from an oath of מודה במקצת I still have no answer. [I would expect Rav Nachum of the Mir to deal with some of my questions, but so far I have only seen him deal with different issues. At this point, it seems to me that I need to see what the Shach [Shabatai haCohen] deals with in the Tur- Shulchan Aruch choshen mishpat chapter 88: law19.

לדעת הראב"ד, כדי ששומר יוכל לטעון "הרי הוא לפניך" – ובכך להיפטר מחיוב שבועת "מודה במקצת" – נדרש שהפיקדון יהיה נוכח באותו רגע בבית הדין. לעומת זאת, במקרה של משכון, ניתן לטעון "הרי הוא לפניך" גם אם החפץ נמצא בביתו של השומר או אפילו ליד אגם. נראה כי ההבדל נעוץ בכך שבמקרה של פיקדון מדובר ב"שומר שכר". וייתכן אף שהראב"ד סבור כי מלווה המחזיק במשכון נחשב ל"שומר חינם". אולם, קשה על כך, שהרי ייתכן מקרה של פיקדון שבו השומר הוא "שומר חינם". קושי נוסף הוא שאינני זוכר מהי עמדת הראב"ד לגבי סיווגו של מלווה המחזיק במשכון; אם הוא סבור – כדעות מסוימות – שמדובר ב"שומר שכר", הרי שההסבר הנ"ל אינו תקף

the opinion of the raavad in laws of pleas chapter 4, law 6.

The Raavad holds that a deposit needs to be there and then in the court in order for the guard to be able to say ""here it is" and thus not have to take an oath of admission in part. but for a pledge, ''here it is'' can be applied even if the object is in his home or by a lake. The difference I think is that the case of a deposit is that of a paid guard. But it might b that the Raavad holds that a lender with pledge is an unpaid guard. however, the question on this is that there can be a case o a deposit that is also of an unpaid guard. another possible question is that I do not remember what the Raaavad says about the category of a lender with a pledge. If he holds like the opinions that he is a paid guard, then the answer here falls away.-----------------The ראב''ד holds that a deposit needs to be there and then in the court in order for the guard to be able to say ""here it is" and thus not have to take an oath of admission in part. but for a pledge or a loan, here it is can be applied even if the object is in his home or by a lake. The difference I think is that the case of a deposit is that of a paid guard. But it might b that the ראב''ד holds that a lender with pledge is an unpaid guard. however, the question on this is that there can be a case o a deposit that is also of an unpaid guard. another possible question is that I do not remember what the ראב''ד says about the category of a lender with a pledge. If he holds like the opinions that he is a paid guard, then the answer here falls away.

בדרכי חזרה מהים, הרהרתי בהבחנה שעורך הראב"ד בין "משכון" לבין "פיקדון", בהקשר לדין "הא לך". עלתה בדעתי אפשרות אחת: לא ניתן להבחין ביניהם על בסיס השאלה למי שייך החפץ. {הסיבה לכך היא שבכל המקרים האפשריים, השאלה היכן צריך להימצא החפץ כדי להיחשב כ"הוחזר", אינה תלויה בשאלה אם מדובר במשכון או בפיקדון.} לדעתי, ההבדל טמון בשאלה האם המלווה נחשב ל"שומר שכר" (שומר המקבל תשלום) או שאינו כזה; ושאלה זו רלוונטית באותה מידה גם לגבי פיקדון. אם הוא "שומר שכר", הרי שאינו רשאי להניח את החפץ באגם או בביצה ולומר "הא לך", שכן הוא מקבל תשלום עבור השמירה עליו – ובוודאי שאין להניחו במקום שבו הוא עלול להינזק בקלות. אפשרות נוספת היא שהראב"ד אינו מקבל את דינו של ר' יצחק. ייתכן שהמשכון אינו בבעלות המלווה; אולי הוא רק מוחזק אצלו עד לפירעון החוב, ולאחר מכן עליו להשיבו. במקרה כזה, אם הוא גם "שומר שכר", הרי שבוודאי אינו רשאי להניחו בביצה. יש הסבורים כי המלווה נחשב ל"שומר חינם" (שומר שאינו מקבל תשלום), ולכן התנאים לגבי המקום שבו יש להשיב את החפץ עשויים להיות מקלים יותר – לא בתוך ביצה, אך אולי במקום כלשהו המוגן באופן חלקי בקרבת מקום