ברצוני להציע תשובה אפשרית לסוגיה שהעליתי מקודם, בהקשר לקושייתו של הרב שך על דברי התוספות. קידושין דף ב' ע''א. העניין הוא כדלקמן: התוספות שואלים – מניין לנו ששווה כסף יכול לשמש לקניין אישה? והתשובה היא: מכך ששווה כסף יכול לשמש לקניית עבד עברי. על כך מקשה הרב שך: הרי הדין הזה פועל רק בכיוון אחד – לצורך קנייה; אך לצורך פדיון של עבד עברי, יש להעביר את הכסף לידי האדון הגוי. אם כן, הגזרה שווה היא למעשה רק חצי גזרה שווה שאינה גזרה שווה. התשובה לכך היא שהפסוק עצמו עוסק בפדיון עבד עברי – "כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו" (ויקרא כ"ה) – וזהו עיקרו של הפסוק. איננו מתעלמים מעובדה זו, אלא מציינים שפדיון עבד עברי עניינו שחרורו מחיוב כלשהו; היבט זה של הפסוק אינו רלוונטי לנישואי אישה, שכן יציאה מנישואין נעשית באמצעות שטר גירושין. החלק היחיד בפסוק הנוגע לאישה הוא היכולת של כסף שווה כסף לחולל קניין-----------------לאחר מכן ראיתי שרב שך עונה על שאלה זו (הלכות אישות, פרק ג', הלכה א') – לאחר דיון מעמיק המשתרע על פני מספר עמודים – כי פדיון עבד עברי נחשב כרכישה (עבורו עצמו), וכל דבר המביא לידי רכישה (כלומר, משמש כאמצעי תשלום) באמצעות חליפין, חייב להיות מטבע

I would like to attempt a possible answer to what I was answering in my previous blog on the question of Rav Shach on Tosphot. Tosphot asks how do we know that the value of money acquires a woman? Answer the fact that the value of money can acquire a Jewish slave. Question of Rav Shach. That only works in one direction to acquire but to redeem Jewish slave one has to give money to the gentile owner. So, the Gezera Shava is only half of one. Answer the verse itself is talking about redemption of a Jewish slave. That is the major point of the verse. so, we are not ignoring that fact but rather taking notice that redemption of Jewish slave is relevant to redeeming him from an obligation. That part of the verse is not relevant to marrying a woman. In that case getting out of a marriage is with a document of divorcee. The only part of the verse that relates to a woman is the ability of the value of money to cause acquisition. -----------------------------------------------I would like to attempt a possible answer to what I was answering in my previous blog on the question of רב שך on תוספות. The issue is this. תוספות asks how do we know that the value of money acquires a woman? Answer the fact that the value of money can acquire a Jewish slave. Question of רב שך. That only works in one direction to acquire but to redeem Jewish slave one has to give money to the gentile owner. So, theגזרה שווה is only half of גזרה שווה. Answer the verse itself is talking about redemption of a Jewish slave. .כסף ישיב לבעליו ויקרא כ''ה That is the major point of the verse. so, we are not ignoring that fact, but rather taking notice that redemption of Jewish slave is relevant to redeeming him from an obligation. That part of the verse is not relevant to marrying a woman. In that case, getting out of a marriage is with a document of divorce. The only part of the verse that relates to a woman is the ability of the value of money to cause acquisition. [later I saw that Rav Shach answers this own question (laws of marriage, chapter 3, law 1) after a few closely argued pages that a redemption of a Jewish slave is] acquired [to himself] .and something that causes acquisition (buys something) by means of exchange has to be coin.---------------[later I saw that רב שך answers this own question (laws of marriage, chapter 3, law 1) )after a few closely argued pages( that a redemption of a Jewish slave is acquisition [to himself], and something that causes acquisition (buys something) by means of exchange has to be coin.

קידושין דף ב'

תוספות שואלים בתחילת מסכת קידושין: מניין לנו ש"שווי כסף" יכול לשמש לקניית אישה (לצורך קידושין), בדיוק כפי שכסף יכול לשמש לכך? ותשובתם היא שאנו למדים זאת מעניינו של עבד עברי. אולם, הרב שך מקשה על כך, בטענה שעבד עברי אינו ניתן לפדיון באמצעות שווי כסף, אלא רק באמצעות כסף (מטבעות). עם זאת, אינני בטוח מהי בדיוק הקושיה על דברי תוספות. נראה לי שכוונת תוספות היא שאנו למדים מכך שיהודי יכול להיקנות על ידי כסף או שווי כסף, ומכאן שגם אישה יכולה להתקדש (להינשא) על ידי כסף או שווי כסף, כלומר, שהדין זהה למקרה שבו יהודי נקנה כעבד על ידי יהודי אחר. אינני מצליח להבין היכן טמונה הקושיה. הרי איש אינו טוען שאישה יכולה להשתחרר מנישואיה באמצעות כסף (מה שהיה מקביל למקרה שבו עבד עברי זוכה בחירותו); שהרי שחרור כזה יכול להתבצע אך ורק באמצעות כסף ממש, ולא באמצעות "שווי כסף". [כמו כן, עלי להודות שהפסוק שמביאים תוספות נראה כמתייחס גם לבעלים יהודי של עבד עברי; על כן, אני מודה שאינני בקיא די הצורך בנושא זה. עם זאת, אני זוכר שכאשר קראתי לראשונה את דברי הרב שך, הבנתי שהוא מבקש ללמוד את התוספות כך שניתן לקנות אישה באמצעות כסף או שווי כסף. אך כאשר אנו מנסים לאתר את המקור לדין זה, ששווי כסף דינו ככסף, אנו מוצאים אותו רק בהקשר של עבד עברי הנקנה או נפדה על ידי יהודי (ולא על ידי גוי). [שהרי הגוי חייב לקבל כסף [מטבעות] כדי לשחרר את היהודי; אם יקבל שווי כסף, היהודי נותר מבחינה משפטית בבעלותו. נמצא אפוא שמדובר בגזרה שווה הפועלת רק בחלקה, וגזרה שווה שכזו אינה תקפה. אולם, שאלתי היא: מדוע עלינו לבחון דווקא את פדיון העבד העברי? הרי אנו מבקשים ללמוד ששווי כסף יכול לשמש לקניית אישה, בדומה לאופן שבו ניתן לקנות יהודי (כעבד), בין אם הקונה הוא יהודי ובין אם הוא גוי

Tosphot asks in the beginning of Kidushin---page 2

Tosphot asks in the beginning of Kidushin "How do we know that the value of money can acquire a woman just like money?" and answers that we learn it from a Jewish slave. However, Rav Shach asks that a Jewish slave cannot be redeemed by the value of money, on actual money [coins.] However, I am not sure what the objection to Tosphot is. I think Tosphot means we learn that a Jew can be bought by money or the value of money and so a woman n can be married by money or te value of money. That the same law would apply if a Jew was bought as a slave by another Jew. I simply cannot see the objection. After all no one is saying that a woman can go out of marriage by money that that would be the parallel case to the Jewish slave gaining his freedom. And that can happen only by money, not the value of money. [I also admit that the verse that Tosspot is brining seems to apply to a Jewish owner of a Jewish slave also. SO, I admit here I am simply unfamiliar with the subject.] ---------------------תוספות asks in the beginning of קידושין how do we know that the value of money can acquire a woman just like money and answers that we learn it from a עבד עברי. However, רב שך asks that a עבד עברי cannot be redeemed by the value of money, on actual money [coins.] However, I am not sure what the objection to תוספות is. I think תוספות means we learn that a Jew can be bought by money or the value of money and so a woman n can be married by money or the value of money. That the same law would apply if a Jew was bought as a slave by another Jew. I simply cannot see the objection. After all no one is saying that a woman can go out of marriage by money that that would be the parallel case to the עבד עברי gaining his freedom. And that can happen only by money, not the value of money. [I also admit that the verse that Tosspot is bringing seems to apply to a Jewish owner of a עבד עברי also. SO, I admit here I am simply unfamiliar with the subject.------however, I recall that when I first read what Rav Shach was saying I thought that he meant to ask that we learn that a woman can be acquired by money or the value of money, but when we try to find the source of this law that the value of money is like money, we can find it only with a Jewish slave that is bought or redeemed by a Jew, not by a gentile. [the gentile must receive money to let the Jew go free. If he accepts the value of money, the Jew is still legally owned. Therefore, it is a gezera shavva in half, and a gezera shava in half is not a valid gezera shava. However, my question is why do we have to look at the redemption of the Jewish slave? After all, we are trying to learn is that the value of money can acquire a woman just like a Jew can be acquired by a Jew or a gentile as a slave.]-----------------------------however, I recall that when I first read what רב שך was saying I thought that he meant to ask that we learn that a woman can be acquired by money or the value of money, but when we try to find the source of this law that the value of money is like money, we can find it only with a עבד עברי that is bought or redeemed by a Jew, not by a gentile. [the gentile must receive money to let the Jew go free. If he accepts the value of money, the Jew is still legally owned. Therefore, it is a גזרה שווה in half, and a גזרה שווה in half is not a valid גזרה שווה. However, my question is why do we have to look at the redemption of the עבד עברי? After all, we are trying to learn is that the value of money can acquire a woman just like a Jew can be acquired by a Jew or a gentile as a slave.

הייתי שוב בקרב הליטאים (הדבקים בעקרונותיו של הגר"א) ועיינתי ברעיונותיו של ר' נחום ממיר. לאחר מכן, בדרכי חזרה מהים, עלו בדעתי כמה נקודות שלא עמדתי עליהן קודם לכן. אחת מהן היא שמתעוררת קושיה חזקה הן על הראב"ד, והן על הרמב"ם. בקיצור, נראה כי לסוגיית "הודאה במקצת" אין כמעט רלוונטיות להלכה זו. נניח שאדם אחד טוען: "נתת לי [כמשכון או כפיקדון] חיטים", ואילו האחר משיב: "אלו היו שעורים". הוא אינו חייב דבר. אם מדובר במקרה שבו קיים גם פיקדון כספי (או דבר אחר שהצד השני מסכים לקיומו), הרי שזהו מקרה של "מודה במקצת"; במצב זה עליו להישבע, לשלם את החלק שהוא מודה בו, ולהיות פטור מתשלום החלק האחר. מדוע בחר הרמב"ם לכתוב הלכה זו דווקא בהקשר של "מודה במקצת"? ייתכן שהייתה לו סיבה לקבוע זאת שם, בעוד שבמקרה אחר – שבו קיימת רק מחלוקת בשאלה אם מדובר בחיטים או בשעורים (או במשכון או בפיקדון), כאשר צד אחד טוען "אני חייב לך חיטים" והשני משיב "אינך חייב לי זאת, אלא שעורים" – ייתכן שהרמב"ם סבור שאין הוא חייב דבר. מכל מקום, בכל הנוגע למשכון או פיקדון ולסוגיית "מודה במקצת", הראב"ד סבור שמדובר בשני מקרים נפרדים; לפיכך, לדעתו, האדם אינו חייב לשלם את החלק האחר, וגם אינו נדרש להישבע. יתרה מכך, נראה כי הראב"ד – ואולי אף הרמב"ם במקרה זה – פועלים בניגוד לשני עקרונות ידועים: האחד, ש"כל האומר 'לא לוויתי' – הרי הוא כאומר 'לא פרעתי'"; והשני, שאדם נאמן על עצמו כנגד מאה עדים. על פי עקרונות אלו, אם אדם טוען שהוא חייב שעורים, הרי שעל בית הדין לקבל את דבריו, גם אם המלווה אינו טוען דבר

I was again by the Litvacks [that stick with the principles of the GRA] and I was looking at the ideas of Rav Nachum of the mir. So later coming back from the sea it occurred to me a few things which I had not realized beforehand. One is that there is a strong question on the raavad but also on the Rambam. in short, the issue of admission in part seems to have little relevance to the law. Let’s say one person says you gave me [as a pledge or deposit] wheat and the other says it was barley. He owes nothing. If it is a case there is also a deposit of money or anything else to which the other agrees, then it would be a case of admission in part and he would take an oath, and pay the part he admits to, and not pay the other part. But why would the Rambam write this law specifically by admission in part? It might be he had a reason to hold it there, while in another case where there is only a disagreement if he has wheat or barley, or a pledge or a deposit and one claims "I owe you wheat" and the another says "You do not owe me that, but rather barley." There maybe the Rambam would hold he is not liable. At least in terms of wheat or barley and admission in part the Raavad holds these are two separate types and he would not owe the other part nor take an oath. Furthermore, the Raavad and maybe the Rambam here seem to be going against two known principles, “Anyone who says ‘I did not borrow’ is as if he said ‘I did not repay,’” and a person is believed about himself like a hundred witnesses. According to these principles, if he says he owes barley, then the court should take him at his word even if the lender claims nothing.----------------------- I was again by the Litvacks [that stick with the principles of the GRA] and I was looking at the ideas of רב נחום of the מיר. So later coming back from the sea it occurred to me a few things which I had not realized beforehand. One is that there is a strong question on the ראב’’ד but also on the רמב’’ם. in short, the issue of admission in part seems to have little relevance to the law. Let’s say one person says you gave me [as a pledge or deposit] wheat and the other says it was barley. he owes nothing. If it is a case there is also a deposit of money or anything else to which the other agrees then it would be a case of admission in part, and he would take an oath, and pay the part he admits to and not pay the other part. \But why would the רמב’’ם write this law specifically by admission in part. It might be he had a reason to hold it there while in another case where there is only a disagreement if he has wheat or barley, or a pledge or a deposit and one claims I owe you wheat and the another says you do not owe me that but rather barley. There maybe the רמב’’ם would hold he is not liable. At least in terms of wheat or barley and admission in part the ראב’’ד holds these are two separate types and he would not owe the other part nor take an oath. Furthermore, the ראב’’ד and maybe the רמב’’ם here seem to be going against two known principles, “Anyone who says ‘I did not borrow’ is as if he said ‘I did not repay,’” and a person is believed about himself like a hundred witnesses. According to these principles, if he says he owes barley, then the court should take him at his word even if the lender claims nothing.

קיים דיון בין הרמב"ם לבין הראב"ד (המובא בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח) בשאלה האם פיקדון ומשכון נחשבים לאותו סוג של דבר. הראב"ד סבור שאינם נחשבים לאותו סוג. [שאם היו נחשבים לאותו סוג כדעת הרמב''ם, הרי שהודאה בחלק מהתביעה – כלומר, הודאה באחד מהם אך לא בשני – הייתה נחשבת ל"הודאה במקצת".] המקרה הנדון הוא שאדם מודה כי נמצא בידו משכון השייך לאדם אחר. אולם, הצד השני טוען כי נמצא בידו גם פריט נוסף; המלווה טוען שמדובר במשכון, בעוד שהלווה טוען שמדובר בפיקדון. במצב זה, על המלווה להשיב את שני הפריטים, אך הוא אינו חייב להישבע. ניתן לשאול: "מדוע שיהיה חייב בשבועה, אם ממילא הוא משיב את שני החפצים?" יתרה מכך, מה לגבי הכלל ש"שווה כסף ככסף" (כלומר, חפץ בעל ערך כספי נחשב ככסף עצמו)? ביחס לשאלה זו, ניתן להשיב שהכלל פועל בכיוון אחד בלבד: אם נדרש "כסף", אזי חפץ בעל ערך כספי יכול להיחשב ככסף; אך אין הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כלומר, כסף אינו נחשב כ"חפץ בעל ערך כספי". במילים אחרות, אין מגדירים את מהותו של חפץ אך ורק על פי ערכו הכספי. עיין בספר אבי עזרי ה' אישות פרק ג' הלכה א'.