בהלכות מלווה ולווה (פרק י"ג, הלכה ד'), מביא רב שך רעיון חשוב: ברגע שצד אחד נשבע, אין לצד השני אפשרות לטעון שאינו מקבל את תוקפה של השבועה. עם זאת, בהלכות אישות (פרק ט"ז, הלכה כ"ה), הוא עצמו מעלה שאלה על גישה זו. הוא מביא מקרה שבו קיימות שתי קבוצות עדים הנוגעות לשני מסמכים, וכל קבוצה סותרת את רעותה – מצב שבו ההלכה מחייבת את האדם להישבע. רב שך עצמו מציין שם שדבר זה עומד בסתירה לרעיון שיש לקבל את השבועה, לצד שאלות נוספות שהוא מעלה שם. ניתן לומר שמדובר במקרה של "סוגיות חלוקות" – כלומר, מקומות שונים בש"ס שבהם דברי האמוראים במקום אחד סותרים את דברי האמוראים במקום אחר. [השתמשתי ברעיון זה כדי ליישב את הסתירה בין הגמרא במסכת שבת לבין הגמרא במסכת פסחים, בנוגע לשיטת רבנו תם ולזמן תחילת הלילה.-----------------עם זאת, עלה בדעתי שישנה תשובה טובה יותר. הרמב"ם מוסיף שהסיבה לכך שהלווה נשבע היא שהוא מודה בחלק מהחיוב, מודה במקצת. ברור שבכל מקרה שבו המלווה אינו נשבע –כך הלווה יכול לומר "אינני יודע אם המשכון עדיין ברשותו" – הלווה לא יצטרך להישבע (שהרי הוא אינו מודה בחלק מהחיוב; הוא מודה בחלק שהוא יודע שהוא חייב, אך לגבי החלק האחר הוא אינו טוען שאינו חייב, אלא טוען שאינו יודע אם הוא חייב); במצב זה, הוא פשוט ישלם את הסכום שהוא מודה בחובתו לשלם – כלומר רבע מההלוואה – ולא תהיה עליו להישבע על שוויות המשכון. עכשיו החידוש של רב שך עומד במקומו. לא מחייבים את המלווה להישבע אלא אם כן מאמינים לו אחר השבועה

In laws of loans chapter 13 law 4, Rav Shach brings an important idea that once you have one side take an oath, the other side does not have the option of saying that they do not accept it's validity. However, in laws of marriage chapter 16 law 25 at the he himself brings an important question on this approach. He brings the case where there are two sets of witnesses concerning two documents and each set contradicts the other and the law is you have the person take an oath. Rav Shach himself mentions there that this contradicts the idea that you have to accept the oath plus other questions he asks there. I guess one could say it is a case of "sugiot halukot", different places in shas where the sages in one place contradict the sages in another place. [I have used that idea to answer the question of the contradiction between Gemara in Shabat and the Gemara in Pesachim concerning the time of Rabainu Tam and the beginning of the night.]------------------------------------------In הלכות of מלווה ולווה chapter 13 law 4, רב שך brings an important idea that once you have one side take an oath, the other side does not have the option of saying that they do not accept it's validity. However, in הלכות of אישות chapter 16 law 25 at the he himself brings an important question on this approach. He brings the case where there are two sets of witnesses concerning two documents and each set contradicts the other, and the law is you have the person take an oath. רב שך himself mentions there that this contradicts the idea that you have to accept the oath, plus other questions he asks there. I guess one could say it is a case of סוגיות חלוקות, different places in ש''ס where the אמוראים in one place contradict the אמוראים in another place. [I have used that idea to answer the question of the contradiction between גמרא in שבת and the גמרא in פסחים concerning the time of רבינו תם and the beginning of the night.]----HOWEVER, it occurred to me that there is a better answer. The Rambam adds the reason borrower takes an oath iss that he admits to part of the obligation. Clearly, in any case where the lender does not take an oath, and the borrower thus can say, “I do not know if he still has the pledge”, the borrower would not have to take an oath (since he does not admit to part of the obligation,(He admits to the part that he knows that he owes, but the other part he is not saying that he does not owe it. Rather he claims he does not know if he owes it.) and thus he would simply pay what he admits he owes, the 1/4 of the loan, and he has no further obligation.

הרב שך מקדיש זמן ומאמץ רב לדיון במחלוקת שבין הרמב"ן לבין הר"ן בנוגע למקרה של הלוואה שבה המלווה טוען שהמשכון (בלי אונס) אבד ושוויו היה מחצית מסכום ההלוואה, ואילו הלווה טוען ששווי המשכון היה שלושה רבעים מסכום ההלוואה. במקרה זה, המשנה קובעת כי על המלווה להישבע לגבי שווי המשכון, ועליו לשלם את הרבע הנותר של ההלוואה. הרמב"ן מקשה: וכי אין זה דומה למקרה שבו יש הלוואה, והמלווה תובע 100, והלווה אומר "מודה אני ב-50, ועל ה-50 האחרים איני יודע" – מקרה שבו אין חובה לשלם את ה-50 הנותרים? רב שך מציע תשובה לקושיה זו על סמך הסוגיה בבבא מציעא (דפים ל"ד-ל"ה), שבה אמר רב הונא כי על המלווה להישבע שהמשכון אינו ברשותו. רב שך טוען כי לאחר שהמלווה נשבע, אין לצד השני טענה לגיטימית לומר "איני מאמין לשבועה". הבעיה בתשובה זו היא שישנו מקום ברמב"ם – שאנסה לאתרו – שבו הוא קובע כי שבועה זו נדרשת רק במקרים מסוימים, שבהם קיים חשד רב יותר שהמלווה נטל לעצמו את המשכון (מעבר למקרים רגילים). אם כן, במקרים אחרים – מדוע שהלווה יאמין למלווה כלל? הרי הוא יכול לומר: "אשלם את ההלוואה כשאקבל בחזרה את המשכון". [מעבר לכך, אני תוהה שעצם קיומה של שבועה זו שנוי במחלוקת. הבעיה היא שההלכה שמביא הרמב"ם כאן מקורה במשנה במסכת שבועות (דף מ"ג), בעוד שהחובה להישבע נובעת מדברי רב הונא, שרב אשי מקשה עליהם. ואפילו אם נסכים לכך, עדיין קיימת מחלוקת בשאלה אם החיוב הוא מן התורה או מדרבנן.] ואם מדובר בדין דרבנן, כיצד הוא יכול להשפיע על דין התורה – הקובע שבמקרה של תביעת חמישים שבו הנתבע מודה בחלק (חמישים) ועל השאר אומר "איני יודע", הוא אינו חייב לפי דין תורה (שכן אין זה מקרה של הודאה במקצת מהחיוב) – בעוד שכאן, לגבי חלק מהחיוב הוא טוען "איני יודע", ואילו לגבי החלק האחר הוא מודה שהוא חייב

Shavuot page 43. Bava Metzia page 34 and 35, and to a lesser extent, Bava Metzia page 48 and 82

Rav Shach spends a lot of time and effort on the argument between the Ramban and the Ran about a case of a loan where the lender says the pledge was lost, and it was worth half the loan, and the borrower says the pledge was worth 3/4s of the loan. In that case, the Mishna says the lender has to take an oath testifying as to the value of the pledge, and has to pay the last 1/4 of the loan. The Ramban (Nachmanides) asks, "Is it this not a case of when there is a loan, and the lender claims 100, and the borrower says, "50 I admit I owe, and the other fifty I do not know'" in which case, the last fifty does not have to be paid. Rav Shach suggests an answer to this question from Bava Metzia page 34 and 35 where Rav Huna said the lender has to take an oath that the pledge is not in his domain. Rav Shach says after the fact that he has to take an oath, there is no claim of the other side to say, "I do not believe the oath." The problem with this answer is that there is a place in the Rambam (which I will try to find) in which the Rambam says that oath is only in certain cases where there is a great suspicion that the lender might have confiscated the pledge more than in usual cases. Thus, in other cases, why should the borrower believe the lender at all? Let him say, "I will pay back the loan when I get back the pledge." [Besides that, I wonder about this because that oath itself the object of a debate. The problem is the law that the Rambam is bringing here is the Mishna in Shavuot page 43 while the obligation of that oath is the claim of Rav Huna (that Rav Ashi asks on). And even if we agree with it, it is still an argument whether it is from the Torah or derabanan (from the words of the Sages). And if it is derabanan, then how can it affect the law of the Torah which says in a case of "Fifty I admit, and fifty I not know," that he is not obligated?, so it is not a case of where it admits an obligation in part. Rather part of the obligation he says, "I do not know" and the other ¾ he admits he owes.]--------------------------רב שך spends a lot of time and effort on the argument between the רמב''ן and the ר''ן about a case of a loan where the lender says the pledge was lost and was worth half the loan and the borrower says the pledge was worth 3/4s of the loan. In that case the ממשנה says the lender has to take an oath testifying as to the value of the pledge, and has to pay the last 1/4 of the loan. The רמב''ן asks it this not a case of when there is a loan and the lender claims 100, and the borrower says “50 I admit I owe, and the other fifty I do not know”, in which case the last fifty does not have to be paid. רב שך suggests an answer to this question from בבא מציעא page ל''ד and ל''ה where רב הונא said the lender has to take an oath that the pledge is not in his domain. רב שך says after the fact that he has to take an oath, there is no legitimise claim of the other side to sayת "I do not believe the oath." The problem with this answer is that there is a place in the רמב''ם which I will try to find in which the רמב''ם says that oath is only in certain cases where there is a greater suspicion that the lender might have confiscated the pledge than in usual cases. Thus, in other cases, why should the borrower believe the lender at all. Let him say, I will pay back the loan when I get back the pledge. [Besides that, I wonder is that oath itself the object of a debate. The problem is the law that the רמב''ם is bringing here is the משנה in שבועות page 43 while the obligation that oath is the claim ofרב הונא that רב אשי asks on. And even if we agree with it, it is still an argument whether it is from the Torah or דרבנן. And if it is דרבנן, then how can it affect the law of the תורה which says in a case of fifty I admit a fifty I not know," that he is not obligated, so it is not a case o where it admits an obligation in part. Rather Part of the obligation he says I do not know and the other ¾ he admits he owes.]

One of the most important lessons I gained from the teachings of Rav Nachman of Breslov is his approach to learning. This is the idea that all one needs in learning is to say the words in order ,and then to go on until the end of the book, and then to start over from the beginning. This was not the approach in Shar Yashuv of Reb Shelomo Freifed nor the Mir Yeshiva, however it helped me to at least find a balance between deep learning with lots of review on one hand, and ''bekiut''learning fast--saying the words one time in order and then going on. This helped me a lot in Gemara, Physics, and Mathematics, and I recommend this for anyone willing to listen. However, sadly enough, no one wants to listen. [They just think it makes no sense, and so forget about it, and end up learning nothing at all.] Even so, it has been my secret goal to convince others about the importance of this approach. I might mention that the Litvack Yeshiva World does have some awareness of the importance of fast learning, but that not the same as with Rav Nachman because they’re simply more engaged in going faster than in the morning, but they are still not doing anything even vaguely approaching the approach of simply saying the words and going on. [In the morning they learn in great intense depth, and in the afternoon they learn faster , but not fast. Simply ‘’faster’’ with Rashi and Tosphot.]

מה שאני רוצה לומר אינו עניין גדול, אך נראה לי שיש ערך בציון הדברים. הרמב"ם פסק (בהלכות מלווה ולווה, פרק י"ג הלכה ד') שאם לווה מודה שהמשכון שווה פחות מסכום ההלוואה, עליו לשלם את היתרה [שהרי הוא מודה לפחות בסכום זה], ועליו להישבע על שווי המשכון – ואינו משלם מעבר לכך [במקרה שהמשכון אבד ברשלנות]. אולם הרמב"ן מקשה על כך: "הרי זהו מקרה של 'חמישים אני מודה שאני חייב, וחמישים – איני יודע'" (ואינו מודה במקצת), שבמקרה כזה אין משלמים את היתרה. רב שך מביא תשובה לקושיה זו ממסכת בבא מציעא (דף ק'), שם סומכוס מודה בדין חולקים במקרה של שבועה מן התורה; ורב שך למד מכך שכאשר התורה מחייבת צד אחד להישבע שבועה שהיא דאורייתא, הצד השני אינו יכול לטעון שאינו מאמין לשבועה. שאלתי כאן נובעת מכך שאני זוכר במעורפל דיון בספר "אבי עזרי" בנושא זה. ראשית, השבועה שמטילים על המלווה – לטעון שהמשכון אינו ברשותו – כלל אינה מוזכרת בתורה. היא מוזכרת בדברי רב הונא(בבא מציעא פרק ג'), והרמב"ם אכן פוסק שהיא נדרשת, אך ייתכן שמדובר בשבועה מדרבנן בלבד----(השבועה "(המשכון) אינו ברשותי" היא מהתורה על פי הרבא''ד בהלכות טוען ונטען פרק ה' הלכה ו והסוגיא) נמצא בבא מציעא דף ל''ד

what I want to say is no big deal, however it seems to me to mention it is worth something. The Rambam (Maimonides) decided the law (in laws of loans 13 law 4) that if a borrower admits the guarantee is worth less than the loan, that he pays the remainder [because he admits at least to that much] and takes an oath on the value of the pledge and pays nothing more [if the pledge was lost by negligence. The Ramban (Nachmanides) however asks on this is this not a case of 50 I admit I owe, and the other 50 I do not know, in which case the remainder is not paid. Rav Shach brings an answer to this question from Bava Metzia page 100 where Sumchos admits the law of dividing in a case of an oath from the Torah. Rav Shach learns from that that when the Torah requires one side to take an oath, the other side cannot claim they do not believe the oath]. My question here is that I vaguely recall some discussion in the Avi Ezri about this issue. First of all, the oath that the lender takes that the pledge is not is his domain is not mentioned in the Torah at all. It is mentioned by Rav Huna (in bava metzia chapter 3), and the Rambam does decide that it is required, but it might be only an oath from the words of the sages.The oath, "It is not in my domain" is from the Torah according to the Raavad in laws of disputes chapter 5 law 6..)---------------------------------------what I want to say is no big deal, however it seems to me to mention it is worth something. The רמב''ם decided the law (in ה' מלווה ולווה י''ג הלכה ד') that if a borrower admits the guarantee is worth less than the loan, that he pays the remainder [because he admits at least to that much] and takes an oath on the value of the pledge and pays nothing more [if the משכון was lost by negligence. The רמב''ן however asks on this, "Is this not a case of חמישים I admit I owe, and the other חמישים I do not know," in which case the remainder is not paid. רב שך brings an answer to this question from בבא מציעא דף ק' where סומכוס admits the law of dividing in a case of an oath from the תורה. ANDרב שך learns from that that when the תורה requires one side to take an oath שהוא דאורייתא , the other side cannot claim they do not believe the oath]. My question here is the discussion in the אבי עזרי about this issue (הלכות שכירות פרק ב' הלכה ג'). First of all, the oath that the lender takes that the pledge is not is his domain is not mentioned in the תורה at all. It is mentioned by רב הונא (in bava metzia chapter 3, and the רמב''ם does decide that it is required, but it might be only an oath דרבנן.--- The oath, "It is not in my domain" is from the תורה according to the ראב''ד in ה' טוען ונטען פרק ה' הלכה ו