בדרכי חזרה מהים, הרהרתי בהבחנה שעורך הראב"ד בין "משכון" לבין "פיקדון", בהקשר לדין "הא לך". עלתה בדעתי אפשרות אחת: לא ניתן להבחין ביניהם על בסיס השאלה למי שייך החפץ. {הסיבה לכך היא שבכל המקרים האפשריים, השאלה היכן צריך להימצא החפץ כדי להיחשב כ"הוחזר", אינה תלויה בשאלה אם מדובר במשכון או בפיקדון.} לדעתי, ההבדל טמון בשאלה האם המלווה נחשב ל"שומר שכר" (שומר המקבל תשלום) או שאינו כזה; ושאלה זו רלוונטית באותה מידה גם לגבי פיקדון. אם הוא "שומר שכר", הרי שאינו רשאי להניח את החפץ באגם או בביצה ולומר "הא לך", שכן הוא מקבל תשלום עבור השמירה עליו – ובוודאי שאין להניחו במקום שבו הוא עלול להינזק בקלות. אפשרות נוספת היא שהראב"ד אינו מקבל את דינו של ר' יצחק. ייתכן שהמשכון אינו בבעלות המלווה; אולי הוא רק מוחזק אצלו עד לפירעון החוב, ולאחר מכן עליו להשיבו. במקרה כזה, אם הוא גם "שומר שכר", הרי שבוודאי אינו רשאי להניחו בביצה. יש הסבורים כי המלווה נחשב ל"שומר חינם" (שומר שאינו מקבל תשלום), ולכן התנאים לגבי המקום שבו יש להשיב את החפץ עשויים להיות מקלים יותר – לא בתוך ביצה, אך אולי במקום כלשהו המוגן באופן חלקי בקרבת מקום