קדושין דף ס''ו

רק רציתי לכתוב מחשבה שעלתה לי בדרכי חזרה מחוף הים, לגבי מקרה של אישה נשואה, שבה יש עדויות סותרות האם בעלה מת או לא. העדים מגיעים לבית המשפט באותו הזמן, ושניים אומרים שכן הוא מת, ושניים אומרים שלא. אם אחר כך היא התחתנה עם עד שאמר שכן, והיא גם אומרת שהיא בטוחה שבעלה מת, היא יכולה להישאר נשואה. (הרמב"ם קובע שחוק זה חל גם במקרה שבו מדובר בעד אחד כנגד אחר, אבל הרמב"ן אומר שבמקרה כזה, היא לא יכולה להיות נשואה לאף אחד.) בעיה אחת עם זה היא השאלה, מדוע הוודאות שלה צריכה להיות רלוונטית לשאלה? חשבתי לעצמי שזה נשמע כמו החוק "עד אחד נאמן בשאלות של איסורים". ויש תמיכה מסוימת לרעיון הזה מאביי בקדושין דף ס''ו. המקרה שם עד אומר לבעל, "אשתך קיימה יחסי מין עם מישהו אחר"(ולכן היא אסורה). רבא אמר, "הוא לא נאמן כי כל שאלה על יחסי נישואין דורשת שני עדים". אבל אביי אמר, "העד נאמן". אני חושב שההיגיון של אביי חייב להיות ששני עדים נדרשים כדי ליצור נישואין או ליצור גירושין, אבל לא כדי להעיד על מקרה של איסור הנובע מעצם הנישואין. [דוגמה מקבילה היא ששני עדים על שטר שונים מהעדות על תוקפו של שטר לאחר שנכתב.] עכשיו, אתם יכולים לשאול אם אני צודק, אז מדוע החוק הוא שהיא יכולה להינשא רק לעד שאמר שבעלה נפטר? למה לא לכל אחד? תירוץ נענה בכתובות דך כ''ב ע''ב, שם הגמרא מעלה את השאלה הזו על תשובה שהייתה לאביי לר' יוחנן, והגמרא ענתה שעבורה להתחתן עם לכתחילה תהיה שערורייה. אבל אני מניח שתשובה זו שלי לא הועלתה על ידי אף אחד מן האחרונים בגלל העובדה שרבא לא הסכים עם אביי--------------------------יש תשובות שונות לשאלה זו בנודע ביהודה, רב שמואל רוזובסקי, ר' אהרן קוטלר, ורב שך.] אני רוצה להוסיף שהנושא בכתובות כ''ב ע''ב הוא קצת שונה מהמשנה של החכמים נגד ר' מנחם בן ר' יוסי. הרמב''ם הכריע את הדין כמו חכמים. אבל בגמרא בכתובות כ''ב, ר' יוחנן אמר אם באים שני עדים ואומרים שבעלה מת ושניים אחרים באו ואומרים "לא", אז אסור לה להתחתן, אבל אם כן היא התחתנה היא יכולה להישאר. אבל אם שניים באים ואומרים "היא גרושה", ושניים אחרים חולקים על כך, אז היא לא יכולה להתחתן, ואם היא כן תתחתן, היא חייבת לעזוב. הגמרא שואלת מה ההבדל בין המקרים? אביי ענה ששני המקרים הם של עד אחד נגד אחד. והתורה מאמינה שעד אחד שאומר שהבעל מת כאילו הוא שני עדים והשני הוא רק אחד, כך שאחד נגד שניים זה לא כלום. הגמרא שואלת שאז צריך לאפשר לה להתחתן להתחילה, לא רק בדיעבד. תשובה: זו תהיה שערורייה. לכן, אנו רואים כאן שאביי אולי מחזיק בהיתר להישאר נשוי בגלל שעד אחד נאמן במקרים של איסור, אבל זה לא יחול כאשר יש עד אחר שחולק על כך כמו שהגמרא אומרת שאחד נגד אחד זה כלום. "עד אחד בהכחשה זה לא כלום". אני רוצה להוסיף כאן שחשבתי גם על ההיגיון של הרמב"ם [הלכות גירושין פרק י''ב, הלכה י''ט] שקובע שאם שניים נגד שניים או אחד נגד אחד היא יכולה להישאר נשואה לעד שאמר שהבעל נפטר. לרי"ף, רש"י והרמב"ם שניים נגד שניים זה ספק דרבנן, וספק דרבנן מותר. אחד נגד אחד מותר בגלל הקביעה של אביי. וזה נראה כמצביע על כך שהרמב"ם תופס כמו אביי במקרה הספציפי הזה אפילו שזה עד אחד כנגד עד אחד---------------------מאוחר יותר ראיתי שרב שמואל רוזובסקי לא הוטרד מהעובדה שעד אחד נאמן כל כך כמו שהוא נאמן כנגד חזקה. (היא הייתה נשואה, אבל האם היא נשואה עכשיו?) אבל הוא עונה על כך בכך שהוא שם לב שרוב המקומות בש"ס וברמב"ם שבהם איננו מאמינים לעד אחד במקרים של איסורים הם מקרים שבהם יש רוב נגדו, למשל, אישה שנכנסה להריון ואיננו יודעים ממי. אבל נגד חזקה זה יהיה שונה. ובפרט שיש כאן חזקה לעומת חזקת אשת איש, היינו חזקה שאישה בודקת ואחר כך מסכימה להתחתן

I just wanted to write down a thought I had on my way back from the sea shore about the case of a married woman where there is conflicting testimony if her husband died or not. the witnesses come to court at the same time and two say yes, he died and two say no. if she got married to a witness that said yes and she also says she is sure that her husband died, she can stay married. (The Rambam holds this law applies even in a case where it is one witness against another, but the Ramban says in that case she cannot be married to anyone.) One problem with this is the question: Why should her being sure have relevance to the question? I thought to myself that this sounds like the law, “One witness is believed in questions of prohibitions.” And there is some support to this idea from Abayee in Kidushin page 66. The case there is a witness says to a husband, “Your wife had sex with someone else (and therefore she is forbidden to her husband, and must be divorced).” Rava said, “He is not believed because any question about marital relations requires two witnesses.” אין דבר שבערווה פחות משניים But Abyee said, “The one witness is believed.” The reasoning of Abayee I think must be that two witnesses are required to create marriage or to create a divorce, but not to testify about a case of prohibition that flows from the fact of marriage. [An parallel example is two witnesses on a document are different from the testimony of the validity of the doc after it was written.] Now, you might ask if I am right, then why the law is she can marry only to the witness that said her husband died? Why not anyone? This is answered in Ketuboth page 22b where the Gemara brings up this question about an answer that Abayee had for R. Yochanan and the Gemara answered that for her to marry anyone else would be a scandal. [There are different answers to this question in the Noda BeYehuda, Rav Shmuel Rozovski, Reb Aaron Kotler, and Rav Shach.] I want to add that the subject in Ketuboth pg 22 is a bit different than the Mishna about the sages against R. Menachem ben R Yose. The Rambam decided the law like the sages. But the Gemara in Ketuboth 22. there R Yochana said if two witnesses come and say her husband died and t come and say no then she should not get married but if she did, she can stay. But if two come and say if she got divorced and two disagree she should not get married and if she does she must leave. The Gemara asks what is the difference in the cases? Abayee answered both cases are with one against one. And the Torah believes one witness that says the husband died as if he is two witnesses and the other is only one so one against two is nothing. the Gemara asks then she ought to be allowed to marry at first, not just after the fact the court will allow it. answer it would be a scandal. So we see here that Abayee might be holding the permission to stat married is one witness is believed in cases of prohibition, but that would not apply when there is another witness that disagrees like the Gemara says one against one is nothing. “One witness that is contradicted by another is nothing.” I might add here that I was also thinking about the reasoning of the Rambam [laws of divorce chapter 12 law 19] who holds whether two against two or one against one she can stay married to the witness that said the husband died. The Rif, Rashi, and Rambam hold two against two is a doubt derabanan, and a doubt deranana is permitted. One against one is allowed because of the statement of Abayee. and this seems to indicate that the Rambam hold with Abayee in this particular case of one against one.-----Later I saw that Rav Shmuel Rozovski was not bothered by the fact that one witness is believed as much as he is believed a against status quo chazaka (she was married, but is she now married?) but he answers this by noticing that most f the places in shas and the Rambm that we do not believe one witness in cases of prohibitions are cases where the re is a majority against him, e.g., a woman who got pregnant and we do not know from whom. but against a status que would be different.-----------------------Later I saw that רב שמואל רוזובסקי was not bothered by the fact that one witness is believed as much as he is believed against status quo חזקה (she was married, but is she now married?). But he answers this by noticing that most f the places in ש''ס and the רמב''ם that we do not believe one witness in cases of prohibitions are cases where there is a majority against him, e.g., a woman who got pregnant and we do not know from whom. But against a חזקה would be different. ובפרט שיש כאן חזקה כנגד חזקת אשת אישש ,היינו היינו חזקה שאישה בודקת ואחר כך מסכימה להתחתן --------------------------------------I just wanted to write down a thought I had on my way back from the sea shore about the case of a married woman where there is conflicting testimony if her husband died or not. the witnesses come to court at the same time and two say yes, he died and two say no. if she got married to a witness that said yes and she also says she is sure that her husband died, she can stay married. The רמב''ם holds this law applies even in a case where it is one witness against another, but the רמב''ן says in that case, she cannot be married to anyone. One problem with this is the question why should her being sure have relevance to the question? I thought to myself that this sounds like the law “one witness is believed in questions of prohibitions.” And there is some support to this idea from אביי in קידושין page 66. The case there is a witness says to a husband “Your wife had sex with someone else.” רבא said, “He is not believed because any question about marital relations requires two witnesses.” (אין דבר שבערווה פחות משניים) But אביי said, “The one witness is believed.” The reasoning of אביי I think must be that two witnesses are required to create marriage or to create a divorce, but not to testify about a case of prohibition that flows from the fact of marriage. [A parallel example is two witnesses on a שטר are different from the testimony of the validity of the שטר after it was written.] Now, you might ask if I am right, then why the law is she can marry only to the witness that said her husband died? Why not anyone? This is answered in כתובות page 22b where the גמרא brings up this question about an answer that אביי had for ר' יוחנן and the גמרא answered that for her to marry anyone else would be a scandal. I assume that this answer was not raised by any later authorities because of the fact that רבא disagreed with אביי ---------------------------[There are different answers to this question in the נודע ביהודה, רב שמואל רוזובסקי, ר' אהרן קוטלר, and רב שך.] I want to add that the subject in כתובות 22 is a bit different than the משנה about the חכמים against ר' מנחם בן ר' יוסי. The רמב’’ם decided the law like the sages. But the גמרא in כתובות 22, ר' יוחנן said if two witnesses come and say her husband died and two others come and say “no”, then she should not get married, but if she did, she can stay. But if two come and say, “She is divorced,” and two others disagree, then she should not get married, and if she does get married, she must leave. The גמרא asks what is the difference in the cases? אביי answered both cases are with one against one. And the תורה believes one witness that says the husband died as if he is two witnesses and the other is only one so one against two is nothing. The גמרא asks then she ought to be allowed to marry at first, not just after the fact the court will allow it. Answer: It would be a scandal. So, we see here that אביי might be holding the permission to stay married is because one witness is believed in cases of prohibition, but that would not apply when there is another witness that disagrees like the גמרא says one against one is nothing. “One witness that is contradicted by another is nothing.” I might add here that I was also thinking about the reasoning of the רמב’’ם [laws of divorce chapter 12 law 19] who holds whether two against two or one against one she can stay married to the witness that said the husband died. The רי''ף, רש''י, and רמב''ם hold two against two is a doubt דרבנן, and a doubt דרבנן is permitted. One against one is allowed because of the statement of אביי. and this seems to indicate that the רמב’’ם hold with אביי in this particular case of one against one.

בכתובות דף י''ט ע''ב

בדרך חזרה מהים הבנתי שיש ויכוח בסיסי בין רבינו יצחק של התוספות לבין הרמב"ם לגבי איך להסביר את נושא שני העדים שאומרים שחתימותיהם על שטר של הלוואה לא היו תקפות, בניגוד לכשהם אומרים שהחתימות היו תקפות, אך מעולם לא הייתה הלוואה. הסיבה שחשבתי שהגישה שלי היא הטובה ביותר היא שחשבתי על דרך הרמב"ם. עם זאת, אני מבין עכשיו שרב שך ור' אהרן קוטלר מסבירים את הנושא לפי התוספות בכתובות דף י''ט ע''ב. עם זאת, אני רוצה להוסיף שיש לי כמה שאלות לגבי גישת התוספות, למרות שאני מניח שעם מחשבה נוספת אוכל למצוא תשובה. אבל השאלות הן אלו. שניים נגד שניים זה ספק, בין אם מהתורה ובין אם מהחכמים. אז, איזה קשר יכול להיות בין זה למה שאמר ר' נחמן? אתה לא מאמין לעדים כשהם אומרים שהשטר היה בדיוני. אם זה ספק, אז זה ספק. (למה להגיד שאין מאמינים להם בכלל?) או אם אתה רוצה לומר שאנחנו מחלקים את מה שהם אומרים, אז זה מה צריך לומר. נראה שאין קשר בין מה שאמר ר' נחמן לבין המקרה של שניים נגד שניים. כמו כן, תוספות מביאה הוכחה שמדובר במקרה של שניים נגד שניים מאמירה מאוחרת יותר של הגמרא שבה העדים על השטר מתו, ושני עדים אחרים באו ומעידים שהחתימות המקוריות לא זויפו, אולם השטר עצמו היה בדיוני. [בדרך זו, תוספות מראה שהשניים על השטר והשניים שמעידים על השטר נחשבים שניים נגד שניים.] הבעיה שאני רואה בזה היא ששני עדים אחרים שמעידים על השטר הם למעשה שני עדים נפרדים מהשניים על השטר. אבל לומר ששני העדים על השטר ואותם עדים בעצמם שמגיעים מאוחר יותר לבית המשפט כדי להעיד על חתימותיהם נחשבים כשניים נגד שניים זה נראה קצת רחוק.

I realized on the way back from the sea that there is a basic argument between Rabainu Izhak of Tosphot and the Rambam about how to explain the subject of two witnesses that say their signature on a doc of a loan was not valid as opposed to when they say the signatures were valid but there never was any loan. The reason I thought my approach in the previous blog entry was best was that I was thinking along the lines of the Rambam. However, I understand now that Rav Shach and Reb aaron kotler are explaining the subject according to Tosphot. However, I want to add that I have a few questions on the approach of Tosphot even though I assume with more thought I can find an answer. But the questions are these. two against two is a doubt either from the torah or from the sages. So, what can that have any relationship with what Rav Nachman said you do not believe the witnesses when they say the doc was fictious. If it is a doubt then it is a doubt. Or if you want to say we divide what they say then that should be what is said. There seems to be no relation between what Rav nachman said and the case of two against two. Also Tosphot brings a proof that it is a case of two against two from a later statement of the Gemara where the witnesses on the doc died and two other witnesses come and testify that the original signatures were not forged however the doc itself was fictitious. [In this was Tosphot shows that the two on the doc and the two that testify about the doc are considered two against two. The problem I see in this is that two other witnesses that testify about the doc are in fact two separate witnesses from the two on the doc. But to say that the two witnesses on the doc and those same witnesses come in later into court to testify about their signatures are considered two against two is too much of a stretch.----------------------------------------------I realized on the way back from the sea that there is a basic argument betweenרבינו יצחק of תוספות and the רמב''ם about how to explain the subject of two witnesses that say their signature on a שטר of a loan was not valid as opposed to when they say the signatures were valid but there never was any loan. The reason I thought my approach in the previous blog entry was best was that I was thinking along the lines of the רמב''ם. However, I understand now that רב שך and ר' אהרן קוטלר are explaining the subject according to תוספות. However, I want to add that I have a few questions on the approach of תוספות even though I assume with more thought I can find an answer. But the questions are these. two against two is a doubt either from the תורה or from the חכמים. So, what can that have any relationship with what ר' נחמן said you do not believe the witnesses when they say the שטר was fictious. If it is a doubt then it is a doubt. Or if you want to say we divide what they say, then that should be what is said. There seems to be no relation between what ר' נחמן said and the case of two against two. Also תוספות brings a proof that it is a case of two against two from a later statement of the גמרא where the witnesses on the שטר died, and two other witnesses come and testify that the original signatures were not forged, however the שטר itself was fictitious. [In this WAY תוספות shows that the two on the שטר and the two that testify about the שטר are considered two against two. The problem I see in this is that two other witnesses that testify about the שטר are in fact two separate witnesses from the two on the שטר. But to say that the two witnesses on the שטר and those same witnesses come in later into court to testify about their signatures are considered two against two is too much of a stretch.

המשנה בכתובות י''ח ע''ב

הלכתי בחזרה מחוף הים ועלה בדעתי הסבר טוב יותר של המשנה בכתובות י''ח ע''ב והוויכוח בין רב נחמן למר בר רב אשי. את כל אורך ההיגיון אני עלול לשכוח, אז הרשו לי לרשום את המסקנה שלי. חשבתי על הוויכוח בין כל הראשונים נגד הרמב"ן. לכל השאר ראשונים, שניים נגד שניים הוא ספק מדברי הסופרים, ספק דרבנן. להרמב''ן, זה ספק דאורייתא, ספק מן התורה. לפיכך, אני חושב שאין לזה קשר לוויכוח בין רב נחמן למר בר רב אשי. {רב נחמן אומר ששני עדים שאומרים שהחתימות על שטר הן שלהם, אבל זה היה שטר של אמנה או מחאה (מודעה) אינם נאמנים. מר בר רב אשי אמר שהם אינם נאמנים לגבי שטר של אמנה, אלא נאמנים לגבי שטר של מודעה.}. בטיעון זה, אפשר היה להתפתות להסביר את השניים שמעידים שהחתימות על שטר הן שלהם, נאמנים לגבי חתימותיהם, אבל לא לגבי היעדר הלוואה. זה אולי נראה כשניים נגד שניים: כלומר, שניים בעל פה נגד שניים על שטר. אבל התחיל להעלות בדעתי שזה לא הגיוני. אם להאמין להם לגבי חתימתם, למה לא להאמין להם לגבי היעדר הלוואה. (גם אם אתה אומר שהחוק אומר שאנחנו יכולים לחלק את עדותם, פלגינן דיבורא, אבל כאן אין סיבה לעשות זאת כמו במקרים רגילים של חלוקת עדות.) אלא עלינו לבחון מה אומר הרמב"ם על שטר של אמנה. העדים שחותמים עליו הם עדי שקר. לכן, מה שיש לנו כאן הוא לא שניים נגד שניים. זה לא שאתה מאמין להם על דבר אחד, אבל לא על השני. אלא, כאשר רב נחמן אומר שאתה לא מאמין להם, זה אומר מאה אחוז. אתה לא מאמין להם כלל על שום דבר, לא על חתימותיהם ולא על ההלוואה. מבחינת רב נחמן, הם עדי שקר בכך שהם הודו שחתמו על שטר של אמון או שטר של מחאה. [לכן, השטר אינו מאושר ואינו מוכחש. הוא אינו פסול. אבל גם לא אושר.] אבל החוק הוא כמו מר בר רב אשי שאתה לא מאמין להם אם הם אומרים שזה היה שטר של אימון, אבל אתה כן מאמין להם אם הם אומרים שזה היה שטר של מחאה

Ketuboth page 18

I was walking back from the sea shore and it occurred to me a better explanation of the Mishna in Ketuboth page 18 and the argument went between Rav Nachman and Mar Bar Rav Ashi (ketuboth [page 19B). The whole length of reasoning I might forget, so let me just write down my conclusion. I was thinking about the argument between all the Rishonim against the Ramban. To all other Rishonm two against two is a doubt from the words of the scribes, a safek derabanan. To the Ramban, it is a safek from the Torah, a doubt from the Torah. Therefore, I think this cannot have any relation to the argument between Rav Nachman and Mar Bar Rav Ashi. {Rav Nachman says two witnesses that say the signatures on a doc are their but it was a doc of confidence or protest are not believed. Mar Bar Rav Ashi said they are not believed about a doc of confidence but are believed about a doc of protest.}. In that argument, one might have been tempted to explain the two that testify the signatures on the doc are theirs, are believed about their signatures, but not the absence of a loan. It might have seemed to be two against two, i.e., two verbally against two on the doc. But it began to occur to me that that cannot make any sense. If believe them about their signature why not believe them about the absence of a loan. (Even if you say the law is we can divide their testimony, but here there is no reason to do so as in usual cases of dividing the testimony.) Rather we must look at what the Rambam says about document of confidence. The witnesses that sign on it are false witnesses. Therefore, what we have here is not two against two. It is not that you believe them about one thing but not about the other. Rather, when Rav Nachman says you do not believe them that means hundred percent. You do not believe them at all about anything, not about their signatures nor about the loan. As far as Rav Nachman is concerned, they are false witnesses by admitting they signed on a doc of confidence or a doc of protest. [Therefore, the doc is neither confirmed nor denied. It is not invalid. But it also has not been confirmed.] But the law is like Mar Bar Rav Ashi that you do not believe them if they say it was a doc of confidence, but you do believe them if they say it was a doc of protest.------------------------------------------I was walking back from the sea shore and it occurred to me a better explanation of the משנה in כתובות י''ח ע''ב and the argument went between רב נחמן and מר בר רב אשי. [(כתובות [page 19B).] the whole length of reasoning I might forget, so let me just write down my conclusion. I was thinking about the argument between all the ראשונים against the Ramban. To all other ,ראשונים two against two is a doubt from the words of the scribes, a ספק דרבנן. To theרמב''ן , it is a ספק דאורייתא, a doubt from the Torah. Therefore, I think this cannot have any relation to the argument between רב נחמן and מר בר רב אשי. {רב נחמן says two witnesses that say the signatures on a שטר are their, but it was aשטר of confidence אמנה or protest מודעה are not believed. מר בר רב אשי said they are not believed about a שטר of אמנה but are believed about a שטר of מודעה.}. In that argument, one might have been tempted to explain the two that testify the signatures on the שטר are theirs, are believed about their signatures, but not the absence of a loan. It might have seemed to be two against two, i.e., two verbally against two on the שטר. But it began to occur to me that that cannot make any sense. If believe them about their signature, why not believe them about the absence of a loan.? (Even if you say the law is we can divide their testimony, but here there is no reason to do so as in usual cases of dividing the testimony.) Rather we must look at what the רמב’’ם says about שטר of אמנה. The witnesses that sign on it are false witnesses. Therefore, what we have here is not two against two. It is not that you believe them about one thing, but not about the other. Rather, when רב נחמן says you do not believe them that means hundred percent. You do not believe them at all about anything, not about their signatures nor about the loan. As far as רב נחמן is concerned, they are false witnesses by admitting they signed on a שטר of confidence or a שטר of protest. [Therefore, the שטר is neither confirmed nor denied. It is not invalid. But it also has not been confirmed.] But the law is like מר בר רב אשי that you do not believe them if they say it was a שטר of confidence, but you do believe them if they say it was a שטר of protest.

כתובות י''ח ע''ב וי''ט ע''ב תוס' ד''ה אמר

עלה בדעתי מה שהתוספות אומרים. זה מה שכתוב בתוספות. בדף י''ח נכתב שאנו מאמינים לעדים כשהם אומרים שהם לא היו עדים תקפים, משום שהשטר חסר קיום. בדף י''ט תוספות כותבים שאנו לא מאמינים להם כשהם אומרים שהחתימות על השטר הן שלהם ותקפות, אך מעולם לא הייתה הלוואה. אנו מאמינים להם משום שהם מודים שהשטר נכתב ונחתם על פי חוק. משמעות התוספות היא זו. אנו דורשים מהם רק להעיד על חתימותיהם, ולא שום דבר אחר. {הם צריכים לזכור את ההלוואה (לפי הרמב"ם אבל לא לפי הראב"ד), אבל זה לא מה שהם מעידים עליו.} לכן, במשנה, מאמינים להם כי שואלים אותם אם החתימות על השטר שלהם, והם אומרים "כן, אבל לא היינו עדים כשרים", וכך מאמינים להם, והשטר חסר תוקף. במקרה של דף י"ט, לא שואלים אותם על ההלוואה. שואלים אותם אם הם חתמו על השטר הזה, והם אומרים שכן, ושהחתימות כשרות, אבל הם גם מוסיפים שלא הייתה הלוואה, וזה לא מה שהם מעידים עליו. לכן, דבריהם סותרים את השטר התקף, ולכן זה מקרה של שניים נגד שניים. תרי ותרי-שניים על השטר כנגד שניים בעל פה

ketuboth page 18 and 19.

Tractate Ketuboth, Tosphot on page 18 says we believe the witnesses when they say they were not valid witnesses because the doc is thus lacking the requirement of establishing its validity. On page 19 Tosfot says we do not believe them when they say the signatures on the doc are theirs and are valid, but there never was any loan. We believe them because they admit the document was written and signed according to law. Reb Aaron Kotler and Rav Shach that Tosphot means this. We require them only to testify about their signatures, nothing else. {They need to remember the loan but that is not what they are testifying about.} Thus, in the Mishna they are believed because they are asked if the signatures on the doc are theirs, and they say “Yes, but we were not valid witnesses,” and thus they are believed, and the doc lacks validation. In the case on page 19, they are not asked about the loan. They are asked if they signed this doc, and they say yes, and that the signatures are valid, but they also add that there was no loan, and that is not what they are testifying about. Thus, their statement contradicts the valid doc and so it is a case of two against two. ---------------------------------It occurred to me what תוספות is saying. It is this. תוספות on page 18 says we believe the witnesses when they say they were not valid witnesses because the שטר is thus lacking the requirement of establishing its validity. On דף י''ט תוספות, says we do not believe them when they say the signatures on the שטר are theirs and are valid, but there never was any loan. We believe them because they admit the שטר was written and signed according to law. What תוספות means is this. We require them only to testify about their signatures, nothing else. {They need to remember the loan (according to the רמב''ם but not according to the ראב''ד), but that is not what they are testifying about.} Thus, in the משנה, they are believed because they are asked if the signatures on the שטר are theirs, and they say “Yes, but we were not valid witnesses,” and thus they are believed, and the שטר lacks validation. In the case on דף י''ט, they are not asked about the loan. They are asked if they signed this שטר , and they say yes, and that the signatures are valid, but they also add that there was no loan, and that is not what they are testifying about. Thus, their statement contradicts the valid שטר and so it is a case of two against two. תרי ותרי-שנים על השטר כנגד שניים בעל פה

אני מתקשה להבין את דעת הרמב''ם לגבי שטר אמונה - היה הסכם בעל פה שלא יאכוף אותו. רב נחמן אמר עדים האומרים שחתמו על שטר של אמנה או מחאה מודעה שאין מאמינים להם. מר בר רב אשי אמר על שטר מחאה מאמינים להם, אבל לא שטר של אמנה. הרי''ף הכריע את הדין כמו מר בר רב אשי. אבל הרמב''ם כתב בה' עדות פרק ג' הלכה ז' אם עדים אומרים שהחתימה על השטר היא שלהם, אבל זה היה שטר אמנה [כלומר, מעולם לא הייתה הלוואה] אינם מאמינים כי החותם על שטר אמנה כאילו אמר עדות שקר. אבל בה' מלווה ולווה י''ד הלכה ה' אם עד אומר שחתם על שטר של אמנה הוא נאמן, כי יכול היה להכחיש שזו חתימתו.--- אחר כך ראיתי את ספר מאירת עיניים והוא שואל ועונה על זה בחושן משפט סימן מ''ו הלכה א'. הבעיה היא שהתשובה נראית בדיעבד, ולא מה שהתכוון הרמב''ם-------------אני חושב שהתשובה היא זו. הרמב"ם אומר בבירור שגם בדיני הלוואות וגם בדיני עדים, שהשטר טרם נתקיים. עם זאת, בדיני עדות המקרה הוא כאשר העדים אומרים שהם חתמו על שטר של אמון (אמנה), והם אינם נאמנים משום שאדם שחותם על שטר כזה כאשר אין הלוואה כאילו נתן עדות שקר. אבל מצד שני, בדיני הלוואות המקרה הוא כאשר הלווה אומר שזה היה שטר של אמון, ולא הייתה הלוואה, אבל היה הסכם לתת הלוואה, ולכן הוא היה יכול לומר שמעולם לא היה הסכם, כלומר, לא רק שמעולם לא הייתה הלוואה, אלא גם מעולם לא היה הסכם מלכתחילה, והוא היה נאמן משום שהשטר לא אושר ולכן לא ניתן לפעול לפיו. העיקר הוא שזו לא אשמתו אם המלווה מעולם לא נתן לו הלוואה לאחר שהיה הסכם. הסיבה לכך שתשובה זו הגיונית היא משום שהיא מפורטת בבירור בדברי הרמב"ם עצמו, כלומר, מקרה אחד הוא עדים והשני הוא הלווה

I am having some trouble in understanding the opinion of the Rambam concerning a document of confidence where there was a verbal agreement that it would not be enforced, and there was no loan. Rav Nachman said witnesses that say they signed on a document of confidence or protest that they are not believed. Mar bar Rav Ashi said on a doc of protest they are believed, but not a document of confidence. The Rif decided the law like Mar bar Rav Ashi. But the Rambam wrote in Laws of Testimony Ch. 3 law 7 if witnesses say the signature on the document is theirs, but it was a document of confidence [i.e., there was never any loan] they are not believed because one who signs on a document of confidence is as if he said false testimony. But in Laws of Loans Ch. 14 law 5 if a witness says he signed on a document of confidence is believed because he could have denied that it is his signature.----------------------I am having some trouble in understanding the opinion of the רמב’’ם concerning a שטר of faith-there was a verbal agreement that it would not be enforced. רב נחמן said witnesses that say they signed on a שטר of אמנה or protest מודעה that they are not believed. מר בר רב אשי said on a שטר of protest they are believed, but not a שטר of faith. The רי''ף decided the law like מר בר רב אשי. But the רמב’’ם wrote in ה' עדות פרק ג' ה' ז' if witnesses say the signature on the שטר is theirs, but it was a שטר of אמנה [i.e., there was never any loan] they are not believed because one who signs on a שטר of אמנה is as if he said false testimony. But in ה' מלווה ולווה י''ד הלכה ה' if a witness says he signed on a שטר of אמנה is believed because he could have denied that it is his signature.I saw the ספר מאירת עיניים asks and answers this in חושן משפט סימן מ''ו הלכה א'. the problem is the answer seem to be ad hoc, and not what the רמב''ם intended/The answer I think is this. the Rambam says clearly that both in laws of loans and laws of witnesses that the document has not yet been established. However, the case in laws of testimony is when the witnesses are saying they signed on a doc of confidence, and they are not believed because a person that signs on such a doc when there is no loan is as if he gave false testimony. But on the other hand, the case in laws of loans the case is when the borrower says it was a doc of confidence, and there was no loan, but there was an agreement to make a loan, and thus he could have said that there never was any agreement, i.e., not just that there never was a loan, but also there never was any agreement in the first place, and he would be believed because the doc has not been validated and thus cannot be acted on. The main point is it is not his fault if the lender never gave him a loan after there had been a agreement. The reason this answer makes sense to be because it is clearly spelled out in the words of the Rambam himself, i.e., one case is witnesses and the other is the borrower.-------The answer I think is this. the רמב''ם says clearly that both in laws of loans and laws of witnesses that the שטר has not yet been established. However, the case in laws of testimony is when the witnesses are saying they signed on a שטר of confidence אמנה , and they are not believed because a person that signs on such a שטר when there is no loan is as if he gave false testimony. But on the other hand, the case in laws of loans the case is when the borrower says it was a שטר of confidence, and there was no loan, but there was an agreement to make a loan, and thus he could have said that there never was any agreement, i.e., not just that there never was a loan, but also there never was any agreement in the first place, and he would be believed because the שטר has not been validated and thus cannot be acted on. The main point is it is not his fault if the lender never gave him a loan after there had been a agreement. The reason this answer makes sense to be because it is clearly spelled out in the words of the רמב''ם himself, i.e., one case is witnesses and the other is the borrower.

המשנה אומרת [כתובות י''ח ע"ב] שאם שני עדים אומרים שהחתימה על שטר היא שלהם, אך הם היו עדים פסולים באותה עת, הם נאמנים [אלא אם כן ניתן לאמת את חתימתם ממקור אחר]. אבל רב נחמן [כתובות י''ט ע"ב] אמר שאם הם אומרים שזו חתימתם, אך היה לשטר הסכם בעל פה שיבטל אותו, הם אינם נאמנים. (אם אומרים שהשטר הוא שטר אמנה, אין נאמנים.) הבעיה כאן היא שבמקרה הראשון, הם נאמנים משום שאותה אמירה שמאשרת אותה (שמודים שזו חתימתם) היא אותה אמירה שפוסלת אותה. טענתם היא שהחתימות פסולות. אבל אותה נימוק צריכה לחול על המקרה השני. אבל אנחנו לא מאמינים להם במקרה השני. מה ההבדל? תוספת שואלת זאת בעמוד י''ט ע''ב. רב אהרון קוטלר מסביר את תוספת שכיוונו לומר כך: היכן שאנו מאמינים להם, זה משום שהם אומרים שהשטר לא היה תקף על פי חוק. במקרה השני, איננו מאמינים להם משום שהם מודים שהשטר היה תקף, אך היה גורם חיצוני שפוסל אותו. הבעיה שאני רואה בכך היא שזה נראה שונה ממה שתוספת אומרים. בדף י''ח, תוספת אומרים שאנחנו מאמינים להם משום שאנחנו צריכים אותם כדי לבסס את תקפותו של השטר, וזה חסר. תוספת לא אומרים שהסיבה שאנחנו מאמינים להם היא שהם פוסלים לחלוטין את השטר. חוסר אימות אינו זהה לפיסולו. במקרה של חוסר אימות, אפשר לקיימו ממקור אחר.העובדה שהעדים שאומרים שזה היה שטר של אמנה אינם מכחישים את תוקף החתימות (רק את תוקף ההלוואה) היא נקודה תקפה שגם רב שך אומר. אבל נראה שזו לא הנקודה של התוספות --------------------- השאלה בתוספות בדף י''ח היא זו. מדוע אנו מאמינים לעדים כאשר הם אומרים שהחתימות על השטר אינן חוקיים? הלא יש לראות זאת כמיגו במקום עדים? כלומר, אנו יודעים שאנו מאמינים להם משום שהם יכלו לומר הצהרה טובה יותר שבה היו נאמנים, למשל, הם יכלו לומר שזו לא חתימתנו. אבל זהו סוג של נימוק שאנו אומרים רק כאשר אין עדים אחרים. אבל כאן יש עדים אחרים, הם החתימות על השטר, כפי שהגמרא אומרת בהמשך דף י''ט שההצהרה המילולית שלהם נחשבת כעדות נפרדת מהחתימה על השטר. זה שניים נגד שניים, תרי כנגד תרי. התוספות עונים שאנו רואים את עדותם כנפרדת מהחתימה על השטר רק כאשר החתימות על השטר כבר אושרו. אבל הנה אנחנו בשלב שבו עדיין לא אישרנו את חתימתם ויש דרישה לאשר את החתימות על השטר לפני שנוכל להאמין לזה. ברור שתוספות מתכוונים לומר שמאמינים לעדים בגלל שהחתימות עדיין לא אושרו, לא בגלל שפוסלים את השטר

The Mishna says [Ketuboth 18b] if two witnesses say the signature on a doc is theirs, but that they were invalid witnesses at the time, they are believed [unless their signature can be validated from another source.] But Rav Nachman [Ketuboth 19b] said if they say it is their signature, but that the doc had an oral agreement that would invalidate it, they are not believed. The problem here is that in the first case they are believed because the same statement that validates it (but admitting it is their signature) is the same statement that invalidates it. Their claim is the signatures are invalid. But that same reasoning ought to apply to the second case. But we do not believe them in the second case. What is the difference? Tosphot asks this on page 19. Reb Aaron Kotler explains Tosphot as intending to say this: Where we do believe them, it is because they say the doc was not valid by law. In the second case, we do not believe them because they admit the doc was valid, but that there was an outside factor that invalidates it. The problem I see in this is that it seems different from what Tosphot says. On page 18, Tosphot says we believe them because we need them to establish the validity of the doc, and that is lacking. Tosphot did not say the reason we believe them is that they completely invalidate the doc. Lack of validation is not the same thing as invalidating it. [The fact that the witnesses that say it was a doc of confidence are not denying the validity of the signatures (only the validity of the loan) is a valid point that rav shach also says. But it does not seem to be the point of Tosphot] =====================================The Mishna says [כתובות 18b] if two witnesses say the signature on a שטר is theirs, but that they were invalid witnesses at the time, they are believed [unless their signature can be validated from another source.] But רב נחמן [כתובות 19b] said if they say it is their signature, but that the שטר had an oral agreement that would invalidate it, they are not believed. אם אומרים שהיה שטר אמנה אינם נאמנים The problem here is that in the first case they are believed because the same statement that validates it (but admitting it is their signature) is the same statement that invalidates it. Their claim is the signatures are invalid. But that same reasoning ought to apply to the second case. But we do not believe them in the second case. What is the difference? תוספות asks this on page 19. רב אהרון קוטלר explains תוספות as intending to say this: Where we do believe them, it is because they say the שטר was not valid by law. In the second case, we do not believe them because they admit the שטר was valid, but that there was an outside factor that invalidates it. The problem I see in this is that it seems different from what תוספות says. On page 18, תוספות says we believe them because we need them to establish the validity of the שטר, and that is lacking. תוספות did not say the reason we believe them is that they completely invalidate the שטר. Lack of validation is not the same thing as invalidating it.[The fact that the witnesses that say it was a שטר of אמנה are not denying the validity of the signatures (only the validity of the loan) is a valid point that רב שך also says. But it does not seem to be the point of תוספות] the question of Tosphot on page 18 is this. why do we believe the witnesses when they say they were not valid witnesses? It ought to be considered as a migo in place of witnesses. I.e., we know that we believe them because they could have said a better statement in which they would have been believed e.g., they could have said it is not our signature. But this is a kind of reasoning we only say when there are no other witnesses. But here there are other witnesses, they are the signatures on the doc as the gemara says later on page 19 that their verbal statement is considered a separate testimony from the signature on the doc. It is two against two. Tosphot answers that we consider their testimony separate from the signature on the doc only when the signatures on the doc have already been confirmed. But here we are in the stage where we have not yet confirmed their signature and there is a requirement to confirm the signatures on the doc before we can believe it. ------------------------the question of תוספות on page 18 is this. why do we believe the witnesses when they say they were not valid witnesses? It ought to be considered as a מיגו in place of witnesses. I.e., we know that we believe them because they could have said a better statement in which they would have been believed e.g., they could have said it is not our signature. But this is a kind of reasoning we only say when there are no other witnesses. But here there are other witnesses, they are the signatures on the שטר as the gemara says later on page 19 that their verbal statement is considered a separate testimony from the signature on the שטר. It is two against two. תוספות answers that we consider their testimony separate from the signature on the שטר only when the signatures on the שטר have already been confirmed. But here we are in the stage where we have not yet confirmed their signature and there is a requirement to confirm the signatures on the שטר before we can believe it.

ר' אהרון קוטלר מעלה את האפשרות שכאשר המשנה (כתובת י''ח ע''ב) אומרת שעדים שאומרים שחתימה זו על השטר הזה היא שלנו, אבל היינו קטינים כשחתמנו עליה, מאמינים להם, ושהשטר מושמד. אני חושב שיש נקודה טובה בכך, כי אם זה לא היה המקרה, אז מה יהיה ההבדל בין המקרה הזה שבו מאמינים להם, לבין המקרה שבו העדים אומרים שחתמנו עליה, אבל זה היה בהסכמה בעל פה שלא יפעלו על פי השטר, או שהיה סוג אחר של ביטול שהגיע עם זה, ש"שטר מודעה", שבמקרה הזה אנחנו לא מאמינים להם. אז במקרה המאוחר הזה ברור שאנחנו לא מקבלים את דבריהם לאמת ולא לפסול את השטר. אז מה יהיה ההבדל בין המקרה הזה למקרה האחר שבו אנחנו כן מאמינים להם? אם גם שם אנו מאמינים שזו חתימתם אך השטר בכל מקרה אינו תקף, ושלא נעשה דבר לשטר אלא נחכה עד שניתן יהיה לאמת אותו באמצעים אחרים, אז שני המקרים יהיו שווים. אז מה יהיה ההבדל אם נאמר שאנחנו מאמינים להם או שאנחנו לא מאמינים להם? בשני המקרים, החוק יהיה זהה. לכן, עלינו לומר שבמקרה של המשנה אנו משמידים את השטר

Mishna (ketuboth page 18b)

Reb Aaron Kotler brings up the possibility that when the Mishna (ketuboth page 18b) says witnesses that say this signature on this doc are ours but we were under age when we signed it, that they are believed, and that the doc is then destroyed. I think there is a good point to this because if this was not the case then what would be the difference between this case where you believe them, and the case when the witnesses say it we signed it but it was with oral agreement that it would not be acted upon or that there was another kind of invalidation that went along with it that in that case we do not belive them. so in this later case clearly we do not accept their word to validate oit not invalidate the doc. So what would be the difference between this and the other case where we do believe them? If there too we believe it is their signature, but the doc is anyway invalid and that the we would not do anything to the doc but rather we would wait until it could be validated by other means, then the two cases would be equal. Then what difference would it make if we say we believe them or if we do not believe them? In both cases, the law would be identical. So, we must say in the case of the Mishna we destroy the doc.----------------------------ר' אהרון קוטלר brings up the possibility that when the משנה (כתובת י''ח ע''ב)says witnesses that say this signature on this שטר are ours but we were under age when we signed it, that they are believed, and that the שטר is then destroyed. I think there is a good point to this because if this was not the case, then what would be the difference between this case where you believe them, and the case when the witnesses say it we signed it, but it was with oral agreement that it would not be acted upon שטר אמנהor that there was another kind of invalidation that went along with it שטר מודעאthat in that case we do not believe them. So in this later case clearly we do not accept their word to validate oit not invalidate the שטר. so what would be the difference between this and the other case where we do believe them? If there too we believe it is their signature but the שטר is anyway invalid and that the we would not do anything to the שטר but rather we would wait until it could be validated by other means then the two cases would be equal. Then what difference would it make if we say we believe them or if we do not believe them? In both cases, the law would be identical. So, we must say in the case of the משנה we destroy the שטר.

כתובות דפים י''ח וי''ט, והסבר של רב אהרן קוטלר

אני חושב שהרמב"ם מסביר שטר של אמנה או מודעא שזה פשוט שקר, ולכן העדים שאומרים "זו חתימתנו, אבל היא הייתה בדיונית" אינם נאמנים. כלומר, הרמב"ם מבין שהם אינם נאמנים משום שהם מעידים כעת שהם העידו על שקר, ולכן שום דבר שהם אומרים אינו ניתן להאמין. השטר עצמו אינו מאומת, וגם לא מבוטל. הגמרא עצמה מזכירה שבית המשפט עשוי למצוא מסמך אחר עם חתימתם, ולאשר אותו באמצעותו. ר' אהרון קוטלר מביא תוספות שיש להם סיבה אחרת שלא מאמינים להם כשאומרים שהשטר היה פיקטיבי, והייתה הבנה על זה בעל פה, ושלא הייתה למעשה הלוואה. תוספות מחזיקים הסיבה שלא מאמינים להם היא שהם מודים שהשטר נכתב כהלכתא. עכשיו ,רב אהרן מביא כמה הסברים על התוספות, אבל הוא החליט על הסבר של התוספות בדף י''ח, שזה מיגו במקום עדים, דהיינו העדים על השטר נחשבים בנפרד משני העדים המעידים כעת על החתימה ההיא, גם הווא אמינא הוא מיגו, לא מצב של הפה שהיתר הוא הפה שאסר

ketuboth page 18 and 19. Rambam laws of loans

I think the Rambam explains a doc of confidence or conscience that it is simply a lie, and therefore the witnesses that say'' this is our signature but it was fictious' are not believed. that is the Rambam understands that they are not believed because they are now testifying that they testified to a lie and therefore nothing they say can be believed. the doc itself is not validated, nor invalidated. The Gemara itself mentions the court might find another document with their signature and validate it by that. This approach suits the Rambam well. Reb Aaron Kotler brings Tosphot that holds a different reason they are not believed when they say the doc was fictious there was an oral understanding about it and that there was in fact no loan. Tosphot holds the reason they are not believed is that they admit the document was written according to law. Reb Aaron brings some explanations about Tosphot, but he decided the intension of Tosfot is based on Tosfot (pg. 18) that it is a migo in place of witnesses. That is the witnesses on the doc are considered separately from the two witnesses that now testify about that signature. Reb Aaron also shows that the ''I might have thought'' is a migo., not a case of the same witnesses that affirm also deny.----------------------------------------I think the רמב’’ם explains a שטר of אמנה or מודעא that it is simply a lie, and therefore the witnesses that say, "This is our signature, but it was fictious" are not believed. That is, the רמב’’ם understands that they are not believed because they are now testifying that they testified to a lie, and therefore nothing they say can be believed. The שטר itself is not validated, nor invalidated. The גמרא itself mentions the court might find another document with their signature, and validate it by that. This approach suits the רמב’’ם well. ר' אהרון קוטלר brings תוספות that holds a different reason they are not believed when they say the שטר was fictious )there was an oral understanding about it, and that there was in fact no loan(. תוספות holds the reason they are not believed is that they admit the שטר was written according to כהלכתא. NOW ,רב אהרן brings some explanations about תוספות, but he decided the intension of תוספות is based on תוספות (דף י''ח) that it is a מיגו in place of witnesses. That is the witnesses on the שטר are considered separately from the two witnesses that now testify about that signature. ר' אהרן also shows that the הווא אמינא is a מיגו, not a case of the הפה שהיתר הוא הפה שאוסר.

zb14 E minor midi file zb14 nwc file

יש חוק בגמרא כתובות בדף י''ט ע''ב. חוק זה הוא מרב נחמן שאמר שעדים שאומרים על שטר בחתימתם שזה היה שטר של אמנה או של מודעה (כלומר, בדיוני) אינם נאמנים, והשטר נחשב תקף למרות דבריהם המאוחרים יותר. עם זאת, אנו יודעים מהמשנה שאם הם אומרים שהם היו ילדים או שהם חתמו באונס, הם נאמנים. אבל, בחוק אחר, אנו מוצאים שאפשר לכתוב שטר עבור לווה למרות שהמלווה אינו עמו אם באותו שטר כתובה רכישה באמצעות מטפחת (קניין סודר, היינו קניין חליפין). כתבתי פעם אחת ברעיונותיי בבבא מציעא שלא היה לי ברור אם אותו שטר אומר שיש הלוואה, (הווה), או שתהיה הלוואה, (עתיד). רב שך מציין באבי עזרי של הלכות מלווה ולווה פרק כ''ד הלכה א' ששני החוקים הנ"ל סותרים זה את זה. [במקרה אחד, אתה אומר שהם יכולים לכתוב שטר בדיוני. במקרה השני, אתה אומר שלא מאמינים להם כשהם אומרים שהם חתמו על אחד כזה.] מבחינתי, העובדה שהרמב"ם מביא את שני הדינים מראה בבירור שהרמב"ם מחזיק בחוק שאפשר לכתוב שטר עבור לווה למרות שהמלווה אינו איתו, פירושו שהשטר אומר שתהיה הלוואה בזמן עתיד, או שזה אומר שלמעשה כבר הייתה הלוואה בפועל (בעבר) ושבמציאות הייתה הלוואה

There is a law in the Gemara Ketuboth on page 19B and brought in the Rambam from Rav Nachman who said is that witnesses that say about a document with their signature that it was a document of “faith” or of “knowledge” (i.e., fictious) that they are not believed, and the doc is considered valid in spite of their later statement. However, we know from the Mishna that if they say they were children or that they signed by force, they are believed. But in a different law, we find that one can write a document for a borrower even though the lender is not with him if that document has a acquisition by handkerchief written in it. I already wrote once in my ideas in Bava Metzia that it was unclear to me if that document says there is a loan, (present tense), or there will be a loan, (future tense). Rav Shach points out in the Avi Ezri laws of loans 24 law one that the above two laws contradict each other and not cannot both coexist. [in one case you say they can write a fictious doc. In the other case you say they are not believed when they say they signed on one.] To me the fact that the Rambam brings both laws shows clearly that the Rambam holds the law that one can write a document for a borrower even though the lender is not with him means the doc says there will be a loan future tense, or that it means that in fact there already was a loan in fact (past tense) and that in reality there was a loan.-------------------There is a law in גמרא כתובותon page י''ט ע''ב from רב נחמן who said is that witnesses that say about a שטר with their signature that it was a שטר of אמנה or of מודעא (i.e., fictious) that they are not believed, and the שטר is considered valid in spite of their later statement. However, we know from the משנה that if they say they were children or that they signed by force, they are believed. But, in a different law, we find that one can write a שטר for a borrower even though the lender is not with him if that שטר has an acquisition by handkerchief written in it. I already wrote once in my ideas in בבא מציעא that it was unclear to me if that שטר says there is a loan, (present tense), or there will be a loan, (future tense). רב שך points out in the אבי עזרי laws of loans כ''ד law א' that the above two laws contradict each other, and not cannot both coexist. [In one case, you say they can write a fictious שטר. In the other case, you say they are not believed when they say they signed on one.] To me the fact that the רמב’’ם brings both laws shows clearly that the רמב’’ם holds the law that one can write a שטר for a borrower even though the lender is not with him means the שטר says there will be a loan future tense, or that it means that in fact there already was a loan in fact (past tense) and that in reality there was a loan.