קדושין דף ס''ו

רק רציתי לכתוב מחשבה שעלתה לי בדרכי חזרה מחוף הים, לגבי מקרה של אישה נשואה, שבה יש עדויות סותרות האם בעלה מת או לא. העדים מגיעים לבית המשפט באותו הזמן, ושניים אומרים שכן הוא מת, ושניים אומרים שלא. אם אחר כך היא התחתנה עם עד שאמר שכן, והיא גם אומרת שהיא בטוחה שבעלה מת, היא יכולה להישאר נשואה. (הרמב"ם קובע שחוק זה חל גם במקרה שבו מדובר בעד אחד כנגד אחר, אבל הרמב"ן אומר שבמקרה כזה, היא לא יכולה להיות נשואה לאף אחד.) בעיה אחת עם זה היא השאלה, מדוע הוודאות שלה צריכה להיות רלוונטית לשאלה? חשבתי לעצמי שזה נשמע כמו החוק "עד אחד נאמן בשאלות של איסורים". ויש תמיכה מסוימת לרעיון הזה מאביי בקדושין דף ס''ו. המקרה שם עד אומר לבעל, "אשתך קיימה יחסי מין עם מישהו אחר"(ולכן היא אסורה). רבא אמר, "הוא לא נאמן כי כל שאלה על יחסי נישואין דורשת שני עדים". אבל אביי אמר, "העד נאמן". אני חושב שההיגיון של אביי חייב להיות ששני עדים נדרשים כדי ליצור נישואין או ליצור גירושין, אבל לא כדי להעיד על מקרה של איסור הנובע מעצם הנישואין. [דוגמה מקבילה היא ששני עדים על שטר שונים מהעדות על תוקפו של שטר לאחר שנכתב.] עכשיו, אתם יכולים לשאול אם אני צודק, אז מדוע החוק הוא שהיא יכולה להינשא רק לעד שאמר שבעלה נפטר? למה לא לכל אחד? תירוץ נענה בכתובות דך כ''ב ע''ב, שם הגמרא מעלה את השאלה הזו על תשובה שהייתה לאביי לר' יוחנן, והגמרא ענתה שעבורה להתחתן עם לכתחילה תהיה שערורייה. אבל אני מניח שתשובה זו שלי לא הועלתה על ידי אף אחד מן האחרונים בגלל העובדה שרבא לא הסכים עם אביי--------------------------יש תשובות שונות לשאלה זו בנודע ביהודה, רב שמואל רוזובסקי, ר' אהרן קוטלר, ורב שך.] אני רוצה להוסיף שהנושא בכתובות כ''ב ע''ב הוא קצת שונה מהמשנה של החכמים נגד ר' מנחם בן ר' יוסי. הרמב''ם הכריע את הדין כמו חכמים. אבל בגמרא בכתובות כ''ב, ר' יוחנן אמר אם באים שני עדים ואומרים שבעלה מת ושניים אחרים באו ואומרים "לא", אז אסור לה להתחתן, אבל אם כן היא התחתנה היא יכולה להישאר. אבל אם שניים באים ואומרים "היא גרושה", ושניים אחרים חולקים על כך, אז היא לא יכולה להתחתן, ואם היא כן תתחתן, היא חייבת לעזוב. הגמרא שואלת מה ההבדל בין המקרים? אביי ענה ששני המקרים הם של עד אחד נגד אחד. והתורה מאמינה שעד אחד שאומר שהבעל מת כאילו הוא שני עדים והשני הוא רק אחד, כך שאחד נגד שניים זה לא כלום. הגמרא שואלת שאז צריך לאפשר לה להתחתן להתחילה, לא רק בדיעבד. תשובה: זו תהיה שערורייה. לכן, אנו רואים כאן שאביי אולי מחזיק בהיתר להישאר נשוי בגלל שעד אחד נאמן במקרים של איסור, אבל זה לא יחול כאשר יש עד אחר שחולק על כך כמו שהגמרא אומרת שאחד נגד אחד זה כלום. "עד אחד בהכחשה זה לא כלום". אני רוצה להוסיף כאן שחשבתי גם על ההיגיון של הרמב"ם [הלכות גירושין פרק י''ב, הלכה י''ט] שקובע שאם שניים נגד שניים או אחד נגד אחד היא יכולה להישאר נשואה לעד שאמר שהבעל נפטר. לרי"ף, רש"י והרמב"ם שניים נגד שניים זה ספק דרבנן, וספק דרבנן מותר. אחד נגד אחד מותר בגלל הקביעה של אביי. וזה נראה כמצביע על כך שהרמב"ם תופס כמו אביי במקרה הספציפי הזה אפילו שזה עד אחד כנגד עד אחד---------------------מאוחר יותר ראיתי שרב שמואל רוזובסקי לא הוטרד מהעובדה שעד אחד נאמן כל כך כמו שהוא נאמן כנגד חזקה. (היא הייתה נשואה, אבל האם היא נשואה עכשיו?) אבל הוא עונה על כך בכך שהוא שם לב שרוב המקומות בש"ס וברמב"ם שבהם איננו מאמינים לעד אחד במקרים של איסורים הם מקרים שבהם יש רוב נגדו, למשל, אישה שנכנסה להריון ואיננו יודעים ממי. אבל נגד חזקה זה יהיה שונה. ובפרט שיש כאן חזקה לעומת חזקת אשת איש, היינו חזקה שאישה בודקת ואחר כך מסכימה להתחתן