כתובות כ"ב ע"ב. רמב"ם הלכות גירושין פרק י"ב, דין י"ט

ישנה כנראה סתירה במצב של מי שאומר "אני יודע". (כתובות כ"ב ע"ב. רמב"ם הלכות גירושין פרק י"ב, דין י"ט). ה"נודע ביהודה" אומר ש"אני יודע" יכול להיות אמין עבור האדם עצמו, אך לא עבור אחרים. הראש ישיבה הראשון של פונובץ' ר' רוזובסקי חולק על כך. הוא אומר ש"אני יודע" עוזר נגד הסטטוס קוו (חזקה), אך לא נגד רוב. מקרה אחד הוא שאישה לא נשואה קיימה יחסי מין וילדה. היא והגבר אומרים שהילד שלו. למרות זאת, אם הוא נשוי ואז מת ללא ילדים אחרים, אנו אומרים שאשתו מקבלת חליצה, לא ייבום, כי למעשה הילד יכול להיות שלו [ולכן היא לא צריכה חליצה ולא יבום]. אבל אולי הילד אינו שלו, ולכן היא זקוקה ליבום או חליצה. אולם בדין אחר, אם אישה קיימה יחסי מין עם כהן וילדה בן זכר, היא יכולה לאכול תרומה. הנודע ביהודה נותן תשובה שהר' רוזובסקי מוצא בעייתית. במקום זאת, הוא אומר שהמקרה שבו יש ספק אם קיימה יחסי מין עם אחרים הוא כאשר היה רוב של אנשים בסביבה שאיתם ייתכן קיימה יחסי מין. אבל "אני יודע" כנגד חזקה, נאמן [כפי שאומר תוספות וגם הרשב"א]. אין לי מה להוסיף על כך מלבד לציין שמבחינת נושאים כספיים, ל"אני יודע" יש אמינות במידה מסוימת לפי בבא מציעא צ''ז ע''ב, שבה יש ויכוח אם "אני בטוח" נאמן כנגד "אולי" אפילו כנגד חזקה. ברי ושמא ברי עדיף. (החוק הוא שלא מאמינים ברי.) זה לא רק למי שאומר כך. כמו כן, באופן כללי, אנו אומרים שעד אחד נאמן באיסורים, אלא אם כן האיסור נקבע. אמינות זו חלה על אחרים, לא רק על האדם עצמו