אני רואה שהרמב"ם מבחין בין משכון לבין פיקדון. אם אדם כופר בפיקדון (חפץ שהופקד אצלו), הרי זה נחשב לגזל ומחייב הבאת קרבן ותשלום – כלומר, השבועה "אינו ברשותי" נדרשת מדין תורה. לעומת זאת, במקרה של כפירה במשכון (שניתן כנגד הלוואה), השומר חייב דאורייתא רק אם המשכון הוקצה במיוחד עבור אותה הלוואה. ראה רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ג', הלכה י"ד. הדבר נוגע למה שכתבתי קודם לכן: שבועה הנדרשת רק מדרבנן אינה מחייבת את הצד השני להסכים לה. רב שך מציין שלמעשה, רש"י במסכת בבא מציעא (דף מ"ח) מסביר סוגיה זו באופן שונה מהרמב"ם