הגמרא בבא מציעא מ''ג ע''א

חשבתי על הגמרא בבא מציעא מ''ג ע''א בדרכי חזרה מהים ועלתה בדעתי שאלה שהרמב"ם פסק דין כמו רב הונא לגבי חפצים אבודים אבל כמו רב נחמן לגבי הפקדות קבועות. אני מתכוון לומר שבמונחים של הפקדות קבועות, אם אדם נותן כסף לא חתום לחבר לשמור עליו, החבר הוא שומר בשכר (לא שואל) עד שהוא משתמש בכסף. פרק ז' הלכה ו' בהלכות שאלה ופיקדון. לגבי חפצים אבודים, אם יש למישהו חפץ אבוד שיתקלקל עם הזמן עד שהבעלים יוכל לאסוף אותו, אז המוצא מוכר אותו, ושומר את הכסף בציפייה שהבעלים יאסוף את הכסף מתישהו. בינתיים הוא יכול להשתמש בכסף כשואל. שם החליט הרמב''ם שהדין הוא שהוא שואל עוד לפני שהוא משתמש בכסף. מבחינת הקדש, אם נותן הקדש בלתי אטום לחלפן (שולחני), לא המפקיד ולא החלפן חייבים במעילה, שלא כמו רב נחמן ולא רב הונא בבא מציעא מ''ג. השאלה היא שבמקום אחד הכריע הרמב''ם כמו רב הונא, ואז במקום אחר הכריע כמו היפוכו, רב נחמן, ובמקום שלישי הכריע לא כמו זה או זה. אבל ראיתי שרב שך, רב נחום של המיר ושמואל רוזובסקי של פונוביטש עוסקים כולם בשאלה שהעלתה תוספות דף כ''ט ע''א שבמקרה של החפץ האבוד, נראה שהמוצא הוא לווה של כסף, לא שואל של חפץ, בעוד שהרמב''ם אומר במפורש שהוא שואל של חפץ-----------------------למרות שרב שך ורב נחום עונים על שאלה שונה, נראה לי שעל סמך מה שהם אומרים, התשובה לשאלתי לגבי החפץ האבוד היא שדיני אבדה שונים מדיני הפקדה, ושההבדל העיקרי מבוסס על גמרא שאומרת שהתורה דורשת מהשומר על האבדה לשמור עליו, ואם היא עלולה להתקלקל עם הזמן, עליו למכור אותה ולשמור על הכסף מהמכירה. שום דבר מזה אינו מרצון. לכן, דרגה גבוהה יותר של אחריות מוטלת על המוצא. [הוא אחראי כשואל עוד לפני שהוא משתמש בכסף כמו רב הונא-------------------------------------------------------ובכל זאת, אני תוהה איך יכול להיות הגיוני לומר שהרמב"ם הכריע כדעה אחת במקום אחד, וכמו היפוכו במקום אחר? מסיבה זו, אני חושב שרב שך לעולם לא מייחס את דיני האבדות בהלכות גזלה ואבדה פרק י"ג הלכה י''ז לרב הונא, אלא אומר שדווקא העובדה שהתורה מחייבת אותו לשמור על החפץ היא שהופכת אותו לשואל מיד, עוד לפני שהוא משתמש בכסף (של מכירת החפץ)---------------------------------------אז בנקודה זו אני חושב שעליי להבהיר את גישתו של רב שך. זוהי. תוספות שואל מדוע המוצא חייב כנראה כשואל. האם לא כך הדבר שכדי להיות שואל, צריכים שכל התועלת תגיע לשואל? אבל במקרה שלנו של מוצא החפץ, שמירתו היא לטובת האובד. לכן, המוציא חייב להיות לווה של כסף. אני מאמין שרב שך הבין בהסברו לרמב"ם שהסיבה שהמוצא הוא שואל של חפץ היא משום שהמשנה לא אומרת שהוא חייב לאונסים גדולים כאשר הוא משתמש בכסף. אלא, היא אומרת שהוא חייב מיד משום שהוא יכול להשתמש בכסף. זה לא יכול להיות בגלל דין רב הונא, כי אנחנו לא פוסקים שכמו רב הונא, אלא שהוא חייב משום שהתורה מחייבת אותו לשמור על החפץ. אז, הכל ברור. צד הפתוח היחיד הוא משנה שבה גזבר מוסר כסף (פתוח) של הקדש לשלחני, ובמקרה כזה הרמב"ם קובע שאף אחד מהם אינו חייב במעילה. אבל למה לא? האם לא כך הדבר שאדם חייב במעילה רק על ידי שימוש בחפץ של הקדש? מדוע נראה שהרמב"ם דורש גם שינוי בעלים. אני יכול להזכיר שבדף צ''ו רב הונא אומר אם שואל אחד גרזן של הקדש הוא חייב אם חטב עצים בו, אבל הגמרא שם מסיק שהוא חייב במעילה מיד כשיש שינוי רשות --------אולם יש בעיה נוספת באותה החלטת הרמב''ם בהלכות מעילה פרק ז' הלכה י'. כלומר שכמה אחרונים (הם הקרן אורה על מסכת מעילה פרק הנהנה מן הקודש, אור שמח דיני מעילה פרק ו', עמודי אור פרק ק''ו, כולם הובאו בר' שך דיני מעילה פרק ו' דין י') מחזיקים שדעת הרמב''ם היא שמעילה חלה רק על שימוש בקדש, לא לשינוי רשות. אבל כאן אנו רואים שהרמב"ם קובע כי חלפן הכספים אינו אחראי למרות שהשתמש בהקדש, והגזבר אינו אחראי רק משום שלא היה שינוי רשות, אלא רק שאלה.לדעת תוספות, שינוי רשות לבד יכול להטיל אחריות של מעילה. שאלתי את רב ברודי, והוא ענה שהרמב''ם מחזיק שכדי להתחייב במעילה לדעת הרמב''ם, צריך גם כדי להפיק הנאה וגם שינוי רשות