הגעתי לים, ואז בדרך חזרה, פתאום עלה בדעתי כיצד לענות על שאלה ברמב"ם בצורה הקרובה למה שרב שך אומר. [ה' גזלה ועבדה י''ג:י''ז] הרעיון שעלה בדעתי הוא זה. כאשר אדם שומר על חפץ אבוד, הוא שומר בשכר. אבל אם החפץ יאבד את כל ערכו אם הוא יישמר זמן רב מדי, השומר חייב למכור אותו, ולשמור על מחיר המכירה (ויכול להשתמש בכסף). לכן, הוא שואל, לא שומר בשכר. לא צריכה להיות שום עמימות לגבי זה מכיוון ששמירה על חפץ אבוד אינה זהה לשמירה על הכסף שמישהו שילם עבורו. אמנם לעתים קרובות אנו אומרים שווה כסף ככסף, אבל זה עדיין לא אוניברסלי, ואנחנו דורשים פסוק מיוחד כדי להראות לנו את זה לפי זכרוני. [ראה תחילת קידושין, וסוגיא של תשלום כפל עבור גנבה.] והעובדה שהרמב''ם מחזיק את השומר הופך לשואל אין בעיה בפני עצמה. הרי הוא רק מצטט את ר' יוסי בבא מציעא כ''ח ע''ב] שאומר אם אבד כספי המכירה בתאונה בלתי נמנעת (אונסים גדולים), עליו לשלם על זה כדין שואל, לא כשומר שכר. השאלה היחידה היא מדוע הוא אינו לווה של כסף במקום שואל של חפץ? והתשובה, לדעתי, היא זו. המלווה לא הלווה לו דבר. אלא, הוא (בעל החפץ) איבד חפץ, והחכמים קבעו את החוק הזה של מכירת החפץ, והרשאה להשתמש בכסף. זהו שואל, לא לווה של כסף. איך אפשר להיות לווה, אם אין מלווה? אולם, רב שך עונה שהוא חייב משום שהתורה מטילה עליו חובה לשמור על החפץ האבוד, ולכן יש דרגה גבוהה יותר של אחריות על ידי ההרשאה להשתמש בכסף מאשר אם היה מדובר בפיקדון