כתובות בתחילת פרק ב', דף ט''ו ע"ב

ברמב''ם הלכות אישות (פרק טז, הלכה כ"ה) מובא המשנה בכתובות בתחילת פרק ב' (דף ט''ו ע"ב). [אם אישה אומרת שהיא הייתה בתולה בשעת הנישואין, והבעל אומר שהיא הייתה אלמנה, הכתובה שלה היא מאה זוז (היינו מנה אחת) , והוא נשבע כיון שהוא מודה במקצת החיוב.] זה מתייחס לבבא מציעא דף ד' ע''ב; הודאה במקצת גורמת לחובת שבועה. חשבתי שאולי ההלכה במשנה של כתובות ט''ו מדברת על מקום שבו כותבים כתובה [וכך אם הכתובה לא הובאה, הוא יכול היה לומר "שילמתי"]. וכן אפשר לומר שהרמב''ם מחזיק בדעה (שלא שמעתי עליה קודם), דהיינו שאפשר להישבע על מקרה שיש שיעבוד של קרקע, אבל אי אפשר להביא קרבן על שבועה זו אם נשבע שקר. בדיני אישות בדינינו כאן, הרמב"ם אינו מזכיר את העיקרון "אין נשבעים על כפירת שיעבוד של קרקע". אבל הוא כן מזכיר זאת לגבי הבאת קורבן. כמו כן, ניתן לציין כאן שהכתובה היא מסמך, וכל המסמכים על פי הרמב''ם הם מדברי סופרים. חיוב כתובה לחוד, שטר כתובה לחוד. לכן, כל שיעבוד של קרקע בו הוא דרבנן, ואין קרבן