רב שך {הלכות טוען ונטען א', ג'} דן בשיטת הראב"ד. הראב"ד סבור, לגבי פיקדון, שאם השומר אומר "מודה אני שאני חייב לך, וטול את הפיקדון", אין זה נחשב לטענת "הרי הוא לפניך" – אלא אם כן הוא מוסר לו את הפיקדון בו-במקום. אם הוא "הוא נמצא בביתי" או "הוא נמצא בשדה", אין זה חשוב. [שיטה מקובצת, דף צ"ח] {גישה זו תואמת את דעת הרמב"ם בהלכות טוען ונטען, פרק א', הלכה ג'.} אולם, במקרה של משכון על הלוואה, האמירה "מודה אני שאני חייב את ההלוואה, וטול את המשכון היכן שהוא נמצא" – נחשבת לטענת "הרי הוא לפניך". [במקרה כזה, הוא לא חייב להישבע שבועת "מודה במקצת". נראה כי מה להבחנה אצל הראב"ד נעוצה בדברי ר' יצחק, הקובע כי למלווה יש קניין במשכון, וזוהי ההלכה הפסוקה. לפיכך, כאשר המלווה אומר "מודה אני שאני חייב לך את ההלוואה, והרי המשכון לפניך", הרי הוא מוותר על זכות הקניין שלו בהפיקדון. לעומת זאת, הרמב"ם סבור כי גם במקרה של משכון, למעשה, החפץ אינו חוזר לרשות הלווה אלא ברגע השבתו אליו. לדעת הרמב''ם, פיקדון ומשכון הם זהים המקרה הזה-----------------------------אולם, הרב שך טוען כי גם מסירת המשכון למלווה – אפילו בשעת מתן ההלוואה – אינה מבטלת את ההלוואה. אם כן, כיצד ייתכן שייחשב הדבר כ"הילך" (גם אם המלווה מחזיר את המשכון מיד)? בין אם הלווה מוסר את המשכון למלווה ובין אם לאו, החוב בעינו עומד; וקל וחומר שאם המלווה מחזיר את המשכון ללווה, החוב נותר בעינו--------------------------------------------------ברצוני להסביר כאן את שיטת הראב"ד. הכלל הוא שמי שמודה במקצת התביעה חייב בשבועה מן התורה. אולם, אם ביחס לחלק שבו הוא מודה הוא אומר "הרי הוא לפניך" – אין הדבר נחשב כ"הודאה במקצת" (שהרי הוא אינו חייב עוד בחלק זה, כיוון שהשיבו לבעליו). במקרה של פיקדון, ההודאה נחשבת שכזו רק אם הוא אומר "הרי הוא לפניך" ומוסר את החפץ מיד (ולא אם הוא רק אומר שיביא אותו). זאת, אף על פי שהפיקדון תמיד בבעלות בעליו בכל מקום שבו הוא נמצא. לעומת זאת, בנוגע למשכון (הלכות טוען ונטען, פרק ד', הלכה ו'), סבור הראב"ד שהדבר נחשב כ"הרי הוא לפניך" גם אם הוא אומר שהחפץ נמצא בביתו או בשדהו וכי יביא אותו משם – וזאת מכוח דינו של ר' יצחק, שהמלווה נחשב כבעלים על המשכון. אך בשני המקרים – הן בפיקדון והן במשכון – גם המלווה וגם המפקיד הם בעלי החפץ; אם כן, מהו ההבדל ביניהם? יתרה מזאת, הרב שך מקשה: במקרה של משכון, הרי החוב עדיין קיים ועומד