קיים דיון בין הרמב"ם לבין הראב"ד (המובא בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח) בשאלה האם פיקדון ומשכון נחשבים לאותו סוג של דבר. הראב"ד סבור שאינם נחשבים לאותו סוג. [שאם היו נחשבים לאותו סוג כדעת הרמב''ם, הרי שהודאה בחלק מהתביעה – כלומר, הודאה באחד מהם אך לא בשני – הייתה נחשבת ל"הודאה במקצת".] המקרה הנדון הוא שאדם מודה כי נמצא בידו משכון השייך לאדם אחר. אולם, הצד השני טוען כי נמצא בידו גם פריט נוסף; המלווה טוען שמדובר במשכון, בעוד שהלווה טוען שמדובר בפיקדון. במצב זה, על המלווה להשיב את שני הפריטים, אך הוא אינו חייב להישבע. ניתן לשאול: "מדוע שיהיה חייב בשבועה, אם ממילא הוא משיב את שני החפצים?" יתרה מכך, מה לגבי הכלל ש"שווה כסף ככסף" (כלומר, חפץ בעל ערך כספי נחשב ככסף עצמו)? ביחס לשאלה זו, ניתן להשיב שהכלל פועל בכיוון אחד בלבד: אם נדרש "כסף", אזי חפץ בעל ערך כספי יכול להיחשב ככסף; אך אין הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כלומר, כסף אינו נחשב כ"חפץ בעל ערך כספי". במילים אחרות, אין מגדירים את מהותו של חפץ אך ורק על פי ערכו הכספי. עיין בספר אבי עזרי ה' אישות פרק ג' הלכה א'.