בבא מציעא דף ד', בתובות דף ט''ז במשנה

עיינתי אתמול בחידושים של רב נחום (ממיר), ונוכחתי לדעת שהוא טוען את אותו הדבר שטען רב שך. הרי הרמב"ם כתב (בהלכות טוען ונטען, פרק ד' הלכה ד') שאם מלווה אוחז בשטר ואומר ללווה: "אתה חייב לי את ה-50 הנקובים בשטר זה, ועוד 50 נוספים", והלווה מודה בחלק מהסכום (ב-50 שבשטר) – הלווה אינו חייב בשבועת "מודה במקצת". זאת, כיוון שכל נכסיו משועבדים להלוואה. הנטייה הטבעית היא לומר שכוונת הרמב"ם היא למה שנאמר בגמרא: "אין נשבעין על שיעבודי קרקעות". אולם, הסבר זה מותיר את הרמב"ם חשוף לקושייתו של הראב"ד (בהלכות אישות, פרק ט"ז הלכה כ"ה) – במקרה שבו אדם מודה שהוא חייב 100 לגרושתו, ומתחייב בשבועת "מודה במקצת", אף על פי שהתביעה היא על סך 200 ואין נמצא שום כתובה. רב נחום ציין כי הרמב"ם אינו מזכיר כלל "שיעבוד קרקעות", אלא מציין ש"כל נכסיו משועבדים" (בדומה לחוב הלוואה רגיל). רב נחום כתב כי הגמרא הציעה מספר תירוצים לקושיה, ואחד מהם היה ש"אין נשבעין על שיעבודי קרקעות"; והוא הציע כי הרמב"ם דחה תירוץ זה. הבנתי שזו בדיוק טענתו של רב שך, שכן רב שך הסביר שהשיעבוד אינו חל על הקרקע בלבד, אלא גם על גופו של הלווה. תהיתי רבות לגבי הסבר זה, שכן הוא נראה לכאורה בלתי סביר; הרי שיעבודי קרקעות הם, במהותם, שיעבודים החלים על החייב עצמו. ואז הבנתי שרב שך אומר אותו דבר כמו רב נחום [בלי החלק האמור בגלוי שהרמב''ם דחה את הטענה על שיעבוד קרקע, אבל זה משתמע בתשובתו.]. ולמה ידחה הרמב''ם תשובה זו? כי זה סותר את מה שהגמרא כבר קבעה פעמים רבות שלא נשבעים על קרקעות בלי קשר להלוואה