קידושין (דף ג' עמוד א')

המשנה קובעת כי אישה יכולה להינשא בשלוש דרכים: בכסף, בשטר או בביאה. הגמרא במסכת קידושין (דף ג' עמוד א') שואלת: מה באה המשנה למעט? את דרך ה"חליפין" (כלומר, "קניין סודר"). ניתן היה לחשוב שהלימוד לכך שאישה נקנית בכסף מגיע מ"גזרה שווה" של המילה "קיחה" – הנלמדת מפרשת שדה עפרון; ומאחר שאנו יודעים ששדה ניקנית גם באמצעות חליפין, הרי שייתכן שגם אישה תיקנה כך. על כך משיבה המשנה שחליפין אינם דרך תקפה לקידושין. אך הגמרא מקשה: מדוע באמת הם (חליפין) אינם תקפים? התשובה היא: משום שקניין חליפין פועל גם על ידי חפצים שערכם פחות מ"פרוטה", בעוד שאישה לא תסכים להינשא תמורת דבר ששוויו פחות מפרוטה. אך נשאלת השאלה: מה משנה אם היא אינה חפצה בכך? הרי ממילא אישה אינה יכולה להינשא בניגוד לרצונה, גם אם מדובר בסכום עתק (כמו מיליון דולר). אם כן, אם היא מסכימה להינשא (גם תמורת סכום הנמוך מפרוטה) – הרי שהיא מסכימה! אלא, שטיעון זה תקף רק אם ה"גזרה שווה" היא מן התורה (דאורייתא) – שאז היא מחייבת באופן מוחלט; ומכיוון שקניין חליפין תקף לגבי שדה, הוא היה אמור להיות תקף גם לגבי אישה. מכאן אנו מבינים מדוע הרמב"ם סבר שגזרה שווה זו היא מ"דברי סופרים" (דרבנן)—שהרי הגמרא בעצמה אינה מחשיבה כמוחלט