הדיון הזה נמצא אבי עזרי בטוען ונטען פרק א' הכה ג'. דברי הראב''ד הם בטוען ונטען פרק ד' הלכה ו'

חשבתי על דברי הרב שך בהקשר לשיטת הראב"ד, המבחין בין משכון לבין פיקדון (בנוגע לדין "הא לך"). נראה ברור שהרב שך אינו מעוניין לטעון שבשני המקרים החפץ אינו בבעלות המחזיק בו; שכן, לדעת ר' יצחק, המשכון בבעלות המלווה, בדיוק כפי שהפיקדון בבעלות המפקיד. על כן, הרב שך מבחין בין המועדים השונים שבהם נוצרת ההתחייבות חזרה– האם בעת קבלת הפיקדון, או שמא בעת התרחשות נזק לחפץ. אינני בטוח למה בדיוק מכוון הרב שך בדבריו אלו. עם זאת, נראה לי שניתן להציע הבחנה ברורה יותר: במקרה של פיקדון, המועד להשבת החפץ הוא בדיוק הרגע שבו המפקיד דורש את השבתו (דבר זה נכון הן לגבי שומר חינם והן לגבי שומר שכר – אם כי ייתכן שהרב שך מתייחס למקרה של "שואל", שבו קיים הבדל זה). לעומת זאת, המועד להשבת המשכון ללווה הוא הרגע שבו הלווה פורע את חובו, ולא הרגע שבו הוא מבקש את החזרת המשכון. אי לכך, כאשר הלווה מוסר את המשכון, אין לראות בכך פעולה שמשמעותה המיידית היא "הרי כספך משולם במלואו"; אלא, החוב נחשב כנפרע רק במועד שבו הכסף מוחזר בפועל