הרמב''ם פרק ב' הלכה י''ד

הרמב''ם נזקי ממון פרק ב' הלכה י''ד כתב שבמקרה של תרנגולת שלועסת על חוט שמחובר אליו דלי, שאם נחתך החוט ונשבר הדלי, משלמים נזק מלא על הדלי. אם היה בצק על החוט, אז הוא משלם נזק מלא גם עבור החוט. נשמע שהתשלום של נזק מלא עבור הדלי אינו תלוי אם היה בצק על החוט או לא. אם כן, זה הולך כמו הנימוקי יוסף והרא''ש והשילטי גיבורים על הרי''ף שהנזק לדלי הוא בגלל שהחוק הוא כמו רבה שהולכים בהתחלה. אולם ישנה אפשרות להבין שהרמב''ם משמע שהעוף היה דוחף את הדלי בגלל כמה מילים מיותרות. שם הוא כותב שהדלי נשבר בגלל העוף. ובכן, זה נראה מובן מאליו. אז למה הוסיף הרמב''ם את זה? אולי בגלל שהוא הולך כמו טור והבית יוסף חושן משפט ש''צ הלכה י''א שהחזיקו אם אין בצק על החוט, זה מקרה של צרורות וחייב רק בחצי נזק. זה יהיה משום שבבבא קמא י''ח אומרים שבמקרה שהתרנגולת לעס את החוט ונפל הדלי ושבר כלי אחר שנפל עליו, שזה כח כוחו. מכאן נראה ברור שהמקרה הראשון שלנו רק עם חוט העוף והדלי שזהו מקרה של כוחו, (לא מגע פיזי ישיר), וכבר אמר הגמרא שמקרה של כוחו הוא חצי נזק. הגמרא הוא כזה. רבא שאל אם הולכים לפי ההתחלה או השבירה של כלי? המקרה המדובר הוא זה. חיה דרכה על כלי והוא התגלגל ונשבר על אבן. אם נלך לפי ההתחלה, זה נזק מלא. אם נלך לפי הסוף, זה חצי נזק. ענינו על זה על ידי רבה שאמר שאם זורק כלי מגג ואז בא מישהו אחר ושובר אותו, חייב הראשון. לכן אנחנו הולכים לפי ההתחלה. ואז הגמרא חשב לענות לשאלת רבא באמצעות המקרה עם העוף והדלי ששם נראה שהולכים כפי ההתחלה בגלל דרישת נזק מלא. אז אנחנו דוחפים את זה ומציעים שסומכוס שמחזיק צרורות הם נזק מלא. ואז אנחנו דוחפים את זה כי סוף אותה ברייתא (הוראה) אומר שאם הדלי נפל ושיבר דלי אחר, השני הוא חצי נזק ואיננו מודעים לכך שסומכוס אמר שיש דבר כזה חצי נזק. ואז הגמרא מציעה שאולי בעצם סומכוס מחזיק בכוח של כוחו שהוא חצי נזק. ואז נדחק את זה כי אז לרב אשי הייתה תשובה קלה לשאלתו אם כוח הכוח הוא חצי נזק לסומכוס. אז אנחנו חוזרים לשאלתנו המקורית שהעוף דוחף את הדלי עד שהוא נשבר, ולכן אין לנו תשובה לשאלת רבא