למרות שזה די מובן מאליו, אני חושב שאוכל להזכיר איך הרמב''ם מבין את הגמרא בעמוד י''ט בבא קמא. הרמב''ם לדעתי הכי פשוט. הגמרא אומרת, "אם יש שאלה לגבי אזהרה, זה אומר אוטומטית שאין שינוי". ואז הגמרא הופכת את זה, ואומרת שהשינוי בעצם מוטל בספק. אולם, בצד שאין ספק, חייבת להיות שאלה לגבי אזהרה. הרמב''ם מבין שזה פשוט כדי לשנות את כיוון הסיבתיות. עם זאת, הנחת היסוד עומדת. כלומר לפי הרמב''ם, שאם יש התראה, אין שינוי. לתוספות ההבנה של הגמרא היא כך. אם יש ספק לגבי שינוי, לא יכולה להיות אזהרה. כלומר, שאזהרה ושינוי הם משתנים התלויים זה בזה. אם יש אזהרה על צרורות לפי דרכן הרגילה, חייבת להיות אזהרה גם על שינוי. אם אין שינוי, לא יכולה להיות אזהרה על אזהרה כאשר צרורות מגיעות בדרכן הרגילה------כדאי להזכיר שלרב שך, יש פירוש אחר על הרמב''ם שהוא יותר מתאים לתוספות, אבל לא בדיוק. לפי רב שך, הרמב''ם מבין ששאלות האזהרה או השינוי הן בדיוק אותה שאלה. כלומר, אם אזהרה שייכת, אז יש שינוי. כלומר, נזק ברגל של שור השתנה לנזק על ידי קרן של שור, ולכן אזהרה אוטומטית חלה. אבל אם אזהרה לא חלה, זה אומר שהצרורות נשארות נגזרות של נזק על ידי רגל, ולכן שינוי לא יכול לחול. השינוי חל רק על נזק באמצעות קרן