ברצוני להציע גישה לויכוח בין ר' ירמיה לאביי בגיטין דף פ''ו ע''ב. אני חושב שר' ירמיה סבור שרבי אלעזר דורש שעדים הרואים את מתן הגט גורמים לתוקף המסמך כשלעצמו. אבל אביי סבור שאין צורך שמסמך הגירושין יהיה בעל קטגוריה של מסמך תקף. נראה שהבחנה זו מרומזת במילותיהם של ר' ירמיה ואביי עצמם. שכן בעמוד פ''ו ע''ב, המשנה אומרת שאם יש מקרה שבו שני מסמכי גירושין לשתי נשים שונות נשלחו על ידי שליח אחד, והמסמכים הללו התערבבו, הדין הוא שהשליח נותן כל גט לכל אישה. ר' ירמיה אמר שזה לא כמו ר' אלעזר שאומר שהעדים הרואים את הגט גורמים לו להיות תקף, עדי מסירה כרתי. אבל כאן, כאשר השליח נותן את המסמך, העדים אינם יודעים איזה מסמך נכתב עבור איזו אחת מהנשים. כלומר, אין "למענה" (לשמה). אביי אמר שר' אלעזר אינו דורש לשמה במתן הגט, אלא רק בכתיבתו. המסמך נדרש להיכתב למענה, אך אינו זקוק לקטגוריה הכללית של מסמך תקף.-----אני חייב לציין שרב שך מציין שלפי הרמב"ם, מכיוון שהחוק הוא כמו ר' אלעזר, מסמכים אינם זקוקים לעדים כדי להיות תקפים. {הלכות גירושין פרק א' חוק י''ג} הוא גם מביע תמיהה על הש"ך בשלחן ערוך פרק ס"ו, חוק ו', שכותב בפשטות שאין צורך בעדים במסמכים. תמיהת רב שך היא משום שלדעת רוב הראשונים, צריכים עדים במסמך כדי שהוא יהיה תקף. בכל מקרה. ייתכן שהרמב"ם הולך כאן כמו אביי שאומר שר' אלעזר אינו דורש מהעדים הרואים את מעשה הגירושין לדעת בדיוק עבור מי המסמך ניתן. כלומר, המסמך צריך להיכתב למענה, אין צורך שמסמך זה יינתן לשמה