The Rambam decided the law that the case of the mikve is definitely unclean while the case of the barrel is only a doubt. The gemara itself seems to equate the two cases so why would the Rambam differentiate between them. Rav Shach gives one answer in the beginning of laws 24of Sota chapter 1 law 3 , and another answer in Laws of Truma chapter 24 law 5. the answer in the laws of sota is saying that the Rambam decided the law like the second approach of the gemara in Nida page 3. The idea is that we learn all two hazakot can be joined. But when we learn from nida, we can only learn to things that are relevant to cleanliness and uncleanliness. I.e., we learn from nida to the case of the mikve which also is relevant to the uncleanliness. But we do not learn from nida to the case of the barrel which is related only to permission and forbidden, i.e., whether the fruit is now ok to eat. The first approach of the gemara is this. The Mishna says the case about the mikve is definitely unclean even in in a public domain. The gemara is trying to give an answer to the question why is the case of mikve different from sota and it answers that sota is ok in a public domain because there is no privacy in a public domain while privacy is not relevant to the mikve. then the gemara asks but that answers cannot be ok because it is a law from Sinai that all doubts about tuma in a public domain are clean, so the gemara answers a different answer, i.e., two hazakot are joined in the case of the mikve and s oy is unclean definitely. Rav Shach noticed that the gemara offers on answer and rejects ait and then offers another. this provides the basis of the Rambam. for the implication of the gemara is that both R Shimon and the sages agree both the case of the mikve and the barrel are cases of two hazakot being joined. However, that means only that each is a doubt. But then the sages also learn from sota, and that brings the level up from a doubt to that of certainty. But only the sages learn from sota. So, when the gemara rejected the answer of sota, it only rejects the original clean that both R Shimon and the sages learn from sota, but the learning from sota remains valid in relation to the sages. The background information here is this. The case of the mikve is that it was found lacking the right volume after a person was tovel in it and then touched food that needs to be handled in purity. That is a case of the person being definitely unclean. (However R Shimon disagrees and says if the mikve is in a public domain the food is ok and if in a private domain it is in doubt.) One reason the gemara gives for this is two hazakot are joined. I.e., the hazaka of the person being unclean and the hazaka of the present that the mikve is now known to be lacking. The question on this is from the case of the barrel where a barrel of wine is used to separate truma and it was found to be vinegar. The Tevel is a doubt, but not definite not fixed.------------------------------------------------------------------------------The רמב’’ם decided the law that the case of the מקוה is definitely טמא while the case of the חבית is only a doubt. The גמרא itself seems to equate the two cases so why would the רמב’’ם differentiate between them. רב שך gives one answer in the beginning of laws of סוטה. and another answer in הלכות of תרומה. the answer in the laws of סוטה is saying that the רמב’’ם decided the law like the second approach of the גמרא in נידה דף ג' ע''א. The idea is that we learn all two חזקות can be joined. But when we learn from נידה, we can only learn to things that are relevant to טהרה and טומאה. I.e., we learn from נידה to the case of the מקוה which also is relevant to the טמא וגם להיתר ואיסור. But we do not learn from נידה to the case of the חבית which is related only to היתר ואיסור, i.e., whether the fruit is now ok to eat. The first approach of the גמרא is this. The משנה says the case about the מקוה is definitely טמא even in in a public domain. The גמרא is trying to give an answer to the question why is the case of מקוה different from סוטה and it answers that סוטה is ok in a public domain because there is no privacy in a public domain while privacy is not relevant to the מקוה. then the גמרא asks but that answers cannot be ok because it is a law from Sinai that all doubts about tuma in a public domain are clean, so the גמרא answers a different answer, i.e., two חזקות are joined in the case of the מקוה and s oy is טמא definitely. Rav Shach noticed that the גמרא offers on answer and rejects ait and then offers another. this provides the basis of the רמב’’ם. for the implication of the גמרא is that both R Shimon and the חכמים agree both the case of the מקוה and the חבית are cases of two חזקות being joined. However, that means only that each is a doubt. But then the חכמים also learn from סוטה, and that brings the level up from a doubt to that of certainty. But only the חכמים learn from סוטה. So, when the גמרא rejected the answer of סוטה, it only rejects the original clean that both ר' שמעון and the חכמים learn from סוטה, but the learning from סוטה remains valid in relation to the חכמים. The background information here is this. The case of the מקוה is that it was found lacking the right volume after a person טבל in it and then touched food that needs to be handled in טהרה. That is a case of the person being definitely טמא. (However, ר' שמעון disagrees and says if the מקוה is in a public domain the food is ok and if in a private domain it is in doubt.) One reason the גמרא gives for this is two חזקות are joined. I.e., the חזקה of the person being טמא and the חזקה of the present that the מקוה is now known to be lacking. The question on this is from the case of the חבית where a חבית of wine is used to separate תרומה and it was found to be vinegar. The טבל is a doubt, but not definite not fixed. הרמב''ם הכריע את הדין בענין מקוה הוא בהחלט טמא בעוד שענין החבית הוא רק ספק. נראה שהגמרא עצמו משווה את שני המקרים, ואז למה שהרמב''ם יבדיל ביניהם. רב שך נותן תשובה אחת בתחילת הלכות סוטה, ועוד תשובה בהלכות של תרומה. התשובה בהלכות סוטה היא שהרמב''ם הכריע את הדין כמו הגישה השנייה של הגמרא בנידה דף ג' ע''א. הרעיון הוא שנלמד שאפשר לחבר את כל שתי חזקות. אבל כשאנחנו לומדים מנידה, אנחנו יכולים ללמוד רק דברים שרלוונטיים לטהרה ולטומאה. כלומר, אנו לומדים מנידה למקרה של מקוה, שרלוונטי גם הוא לטומאה, וגם להיתר ואיסור. אבל איננו לומדים מנידה למקרה של חבית, שקשור רק להיתר ואיסור, כלומר, האם הפירות מותרים באכילה כעת. הגישה הראשונה של הגמרא היא זו (ועל פי זה רב שך מסביר את פסק הרמב''ם). המשנה אומרת שהמקרה של מקוה הוא בהחלט טמא אפילו ברשות הרבים. הגמרא מנסה לתת תשובה לשאלה מדוע המקרה של מקוה שונה מסוטה, והיא עונה שסוטה כשרה ברשות הרבים משום שאין פרטיות ברשות הרבים, בעוד שפרטיות אינה רלוונטית למקוה. אז שואלת הגמרא, אך תשובה זו אינה יכולה להיות בסדר, משום שחוק מסיני הוא שכל הספקות לגבי טומאה ברשות הרבים הן טהורות, ולכן הגמרא עונה תשובה שונה, כלומר, שתי חזקות מתאחדות (תרתי לריעותא). רב שך שם לב שהגמרא מציעה תשובה אחת, דוחה אותה ואז מציעה אחרת. זה מה שמספק את הבסיס לרמב"ם. שכן המשמעות של הגמרא היא שגם ר' שמעון וגם החכמים מסכימים שגם במקרה של מקוה וגם במקרה של חבית הם מקרים של שני חזקות המתאחדות. עם זאת, פירוש הדבר הוא רק שכל אחד מהם הוא ספק. אבל אז באו החכמים ולומדים מסוטה, וזה מעלה את הרמה מספק לוודאות. אבל רק החכמים לומדים מסוטה. לכן, כאשר הגמרא דחתה את תשובת הסוטה, היא דוחה רק את תירוץ המקורית שגם ר' שמעון וגם החכמים לומדים מסוטה, אבל עכשיו הלמידה מסוטה נשארת תקפה ביחס לחכמים. הרקע כאן הוא זה. המקרה של המקוה הוא שנמצא חסר נפח מתאים לאחר שאדם טבל בו ואז נגע באוכל שצריך לטפל בו בטהרה. זהו מקרה שבו האדם הוא בהחלט טמא. (עם זאת, ר' שמעון חולק על כך ואומר שאם המקוה נמצאת ברשות הרבים האוכל בסדר ואם ברשות היחיד האוכל בספק.) אחת הסיבות שהגמרא נותנת לכך היא ששתי חזקות מחוברות. כלומר, החזקה של האדם שהוא טמא והחזקה של מקוה שכיום ידוע שחסרה. השאלה בנושא זה היא מהמקרה של חבית שבה משתמשים בחבית של יין כדי להפריד (להפריש) תרומה ונמצא שהיא חומץ. הטבל הוא ספק, אך לא ודאי לא מתוקן אלא רק ספק