תמורה י''ז ע''ב, הרמב''ם הלכות תמורה, פרק ד', הלכה ט'

ברצוני להסביר מה לדעתי תשובתו של רב שך לגבי רמב''ם מסויים. הרמב''ם כותב בהלכות תמורה פרק ד' הלכה ט' שהוולד שנולד מבהמה עם מום הוא כמו הולד שנולד מבהמה תמימה, וניתן להקריבו לכל מה שהוא נועד. נראה שזה מתנגד לגמרא בתמורה דף י''ז ע''ב משמואל שמביא פסוק שאומר הוולד שנולד מבהמה עם מום נחשב ראוי למזבח רק לדעת ר' אלעזר, שכן ר' אלעזר מחזיק אפילו ולד שנולד מנקבה מקודשת לעולה ניתן להביא כקרבן. אבל בר פדא אמר שהפסוק הזה נועד לומר לנו לכל הדעות שהבהמה שנולדה מנקבה שיש לה מום חייבת ללכת לשדה לרעות עד שתקבל מום, ואז נמכרת ובכסף הזה קונים קורבן חדש. {הרמב"ם כותב שאפילו החכמים קובעים שניתן להקריב את הבהמה. זה נראה סותר גם את שמואל וגם את בר פדא.} אני חושב שרב שך מתכוון לענות על הסתירה לכאורה הזו כך. הגמרא מתייחסת למקרה שבו לבהמה היה מום, ולאחר מכן היא קוּדשה. עם זאת, הרמב"ם מתייחס למקרה שבו הבהמה קוּדשה, ואז קיבלה מום. [ההבדל הוא במקרה האחרון; הקדושה הייתה מושלמת, ורק מאוחר יותר הגיע המום.הבדל זה נראה ברור כשלעצמו, למעט העובדה שהרמב"ם לא כתב דבר שיכול להצביע על כך שזו כוונתו] זה יתאים היטב לגישתו הכללית של רב שך בהבנתו את הרמב"ם שבאופן כללי וולד מקושר להאם כאשר סוג הקידוש עצמו נדחק. ונראה שקיום מום משתלב בסוג זה של קדושה נדחקת (קדושה דחויה). שכן רב שך מבחין בין קדושה שנדחקת כמו במקרה של נקבה המקודשת להיות קורבן עולה לעומת מקרה של שני שותפים שיש להם בהמה שאחד הקדיש