ברצוני לציין שישנה החלטה ברמב"ם שנראית קשה להבנה. הרמב"ם פסק כי ניתן להקריב את בהמת השותפים [מעשה הקרבנות פרק ט''ו הלכה ד'], אך כאשר מדובר במקרה של כבשה המקודשת לקורבן פסח ומולדת זכר, הכבש ואמו הולכים למרעה ואינם יכולים להיקרב.[הלכות תמורה פרק ד' הלכה ז'] הבעיה עם זה היא לא רק שקשה לענות על זה, אלא שנראה שכל תשובה תצטרך להתמודד עם הסיבה שרב לא ענה על תשובה זו. מה שאני מתכוון הוא שיש מקרה של שני שותפים שבבעלותם בהמה, ואחד מהם קידש אותה ומאוחר יותר קנה את החצי השני. ר' יוחנן אמר שאי אפשר להקריב אותו מכיוון שניתן לדחות בעלי חיים מקדושת המזבח. הגמרא שואלת על כך מדוע ר' יוחנן טרח לספר לנו את זה? אנו יודעים זאת כבר מהמשנה שכאשר יש מקרה של כבשה נקבה שמקודשת לפסח, אסור להקריב אותה. עכשיו, רב אמר שניתן להקריב את בהמת השותפים, וכדי לענות על השאלה שהמשנה (שכאילו) אומרת את אותו הדין בדיוק, רב ענה שמשנה אינה כמו הדין. הרמב"ם פסק את הדין כמו רב. לכן, עולה השאלה כיצד הוא יכול גם לפסוק את הדין כמו המשנה? אלו שתי החלטות סותרות. הבעיה היא שלא משנה איזו תשובה תיתן לשאלה זו, תצטרך לעלות שאלה נוספת, אז מדוע רב לא ענה אותה תשובה. אחרי הכל, לרב הייתה תשובה פשוטה. המקרה של השותפים הוא כאשר בעל החיים לא באמת נדחק אלא פשוט לא היה מוכן באופן זמני. זה שונה מהמקרה של הכבשה שנדחקה בוודאות מלהיות קורבן פסח לנצח. לא משנה איך תענה. תמיד תעלה השאלה מדוע רב לא אמר זאת, אלא התעקש על התשובה הקיצונית ביותר, שהמשנה אינה כמו החוק