רמב"ם, מעשה הקרבנות פרק ט''ו הלכה ד'

ברצוני לציין שישנה החלטה ברמב"ם קשה להבנה. הרמב"ם פסק כי ניתן להקריב את בהמת השותפים [מעשה הקרבנות פרק ט''ו הלכה ד'], אך כאשר מדובר במקרה של כבשה המקודשת להיות קורבן פסח ומולדת זכר, הכבש ואמו הולכים למרעה ואינם יכולים להיקרב. [הלכות תמורה פרק ד' הלכה ז'] מה שאני מתכוון הוא שיש מקרה של שני שותפים שבבעלותם בהמה, ואחד מהם קידש אותה, ומאוחר יותר קנה את החצי השני והקדיש אותו החצי השני. ר' יוחנן אמר שאי אפשר להקריב אותה מכיוון שניתן לדחות בעלי חיים מקדושת המזבח. עכשיו, רב אמר ביומא ס''ד ע''א שבעלי חיים נדחים, וכדומה לזה רב אמר על שני השעירים של יום הכיפורים שאחד מת שניתן להקריב את השני עם עוד שעיר בלי הגרלה. הרמב"ם פסק את הדין כמו רב. לכן, עולה השאלה כיצד הוא יכול גם לפסוק את הדין כמו המשנה שיש דיחוי בבעלי חיים (בעניין מקדיש נקבה לפסחו והולידה זכר)? רב שך עונה שהרמב''ם פסק כרב ולא כר' יוחנן. רב סובר יש דיחוי בבעלי חיים רק כשיש דיחוי בעצם הקדושה כמו מקדיש נקבה לפסחו (שם עצם הקדושה דחויה), אבל אין דיחוי בבעלי חיים כשיש רק עיכוב זמני או שה דיחוי בא מצד סיבות שאינן קשורות לעצם חלות הקדושה כמו נקבה לפסחו או שאפשר לתקן כגון בהמת השותפים. ( ר' יוחנן סובר שיש דיחוי בבעלי חיים גם כיש רק עיכוב זמני או שזה סתם דיחוי שאינו בהקשר לעצם הקדושה כמו בהמת השותפים, לא רק כשיש דיחוי בעצם הקדושה.) זאת תירוצו של רב שך לישב את הרמב''ם.[תוספות (פסחים צ''ח ע''א) שואלים מדוע ר' יוחנן טרח לספר לנו שבעלי חיים נדחים? אנו יודעים זאת כבר מהמשנה שכאשר יש מקרה של כבשה נקבה שמקודשת לפסח והולידה זכר, אסור להקריב אותה ווולדה.]עכשיו עם ההבנה של רב שך, ברור למה אין להקשות שאלה הזו בגישתו של הרמב''ם. בגלל שהרמב''ם היה אומר שהמשנה על נקבה לפסחו הוא מצב של קדושה דחויה. ולכן ר' יוחנן היה צריך לומר שבעלי חיים נדחים גם כשיש דיחוי בעלמא שאינו בהקשר עם עצם חלות הקדושה. אבל כאמור הר''מ אינו פוסק כר' יוחנן בזה אלא כרב שאין בעלי חיים נדחים כשהדיחוי בא מצד סיבות שונות מעצם חלות הקדושה