הלכות סוטה פרק א חלכה ג .פירוש של רב שך על הוויכוח בין החכמים לר' שמעון

הייתי בים וחשבתי שוב על פירוש של רב שך על הוויכוח בין החכמים לר 'שמעון הלכות סוטה פרק א חלכה ג. ועל סמך הסבר זה הוא מסביר את הרמב''ם. בהתחלה חשבתי שנדמה כי על פי רב שך שהרמב''ם הוא פוסק כמו ר' שמעון נגד החכמים, [וזו תהיה בעיה אם זה היה המצב.] ואז עלה בדעתי ש למעשה ההסבר שלו לרמב''ם עובד בצורה מושלמת. אולי אני צריך לתת קצת רקע אז מה שרב שך אומר יתברר. הצהרת החכמים היא מקוה שעליו הוכנו דברים טהורים. [האוכל הוכן על ידי מישהו שבתחילה היה נידה או כל מי שהיה טמא והלך למקוה. ] ואז נמצא שהמקוה חסר את הנפח המתאים, ארבעים סאה. כל הדברים הטהורים טמאים אם ברשות היחיד או רשות הרבים. הגמרא שואל מחבית שנמצא חמצמץ. היין הפך לחומץ. חבית זו שימשה להפרדת מעשרות. בשלושת הימים האחרונים כל המעשרות נחשבות פסולות. לפני שלושת הימים הללו כל המעשרות מוטלות בספק. ההסבר הראשון של הגמרא הוא שהמקוה הוא החכמים והחבית היא ר' שמעון. ור' שמעון היה אומר שהמקוה טהור ברשות הרבים וספק ברשות היחיד. ואז ההסבר השני הוא שר' שעעון אומר שאנחנו לומדים מתחילת הטומאה עד הסוף. בדיוק כמו בהתחלה אם יש ספק אם הוא נגע אז הוא טהור. אז גם אם יש ספק אם הלכו למקוה או לא, האוכלים נקיים. החכמים אומרים שאנחנו לא לומדים מהסוף להתחלה. רב שך אומר שהנושא עוסק בשתי חזקות, חזקת השתא וחזקת טומאה נגד חזקא מעיקרא. רב שך אומר כי בהסבר השני הזה של הגמרא, הגמרא חושב שהמקרה הזה של שתי חזקות גורם לספק. [זה לא כמו הדרך הראשונה של הגמרא שמחזיקה שני חזקות נגד אחת היא דבר בטוח, ודאי טמא.] כך שר' שמעון ברור לגבי החבית שזה ספק. החבית שאנו מכירים היא כיום חומץ והטבל מתחיל להיות טבל עד שנודע שמעמדו השתנה. כלומר שני חזקות נגד חזקה אחת שהחבית הייתה בעבר יין ולכן יש לה חזקה מעיקרא. אבל ר' שמעון לא היה מחזיק בדרך זו במקוה מכיוון שישנו עיקרון כללי הנוגע לטוהר וטומאה, אנו לומדים מסוטה. אז הוא לומד ישר מסוטה. האוכל שהוכן על ידי אנשים שהלכו לאותו מקוה ושמקוה הוא ברשות הרבים. כך שהאוכל טהור. אם המקוה היה ברשות היחיד האוכל בספק. אבל החכמים אינם לומדים מסוטה, והגמרא נותן את ההסבר מדוע. הם מחזיקים  שלא לומדים מתחילת הטומאה לסופה. מכיוון שאיננו לומדים מסוטה, אנו מכניסים את הדברים לקטגוריה הרגילה של שני חזקות נגד אחת. אז עכשיו אנחנו מבינים שכאשר החכמים אומרים שהאוכל הוא טמא, זה אומר שהוא במצב של טוהר בספק. וזה בדיוק כמו המקרה של החבית. וכך יכול הרמב''ם לפסוק כאמירת החכמים על המקוה והאמירה על החבית. הוא לא הולך כמו ר' שמעון. בדין החבית אין ויכוח. כולם מסכימים שזה ספק בגלל שני חזקות. חכמים ור' שמעון היו מסכימים בדין המקוה אם היינו מיישמים את העקרונות של שתי חזקות כאן. אבל הוא לא. הוא מיישם את חוק הסוטה. רשות ברבים טהור וברשות היחיד הוא ספק.

https://docs.google.com/document/d/1928JqTKoBsbSTZgp8fWXr1q4frLG7t9hFGd74nazQXc/edit