Let's split the world time line into 2. Say the U.S. left Iran alone. Iran sets up BRICS, and aquires nuclear weapons, and use then on Israel, New York, and/or Washington. China invades Taiwan. Nuclear war is unleashed. 2. Our current timeline plays out, and Iran eventually collapses, BRICS fails; Russia and U.S.A. relationships normalize; China cannot get a supply of oil to fight Taiwan. Nuclear war avoided. For me the best is #2. credit to comment of Dan the Aussie bush man @danielscottjzx100 athttps://www.youtube.com/watch?v=MOGOelPbTF4 atHow US Forces are Trying to Open the Strait of Hormuz

לשלב אמונה ותבונה

הדרך הטובה ביותר לשלב אמונה ותבונה אחרי קאנט היא דרך גישתם של ליאונרד נלסון ואסכולת פריזיאן החדשה שלו, וקלי רוס. היו הוגים גדולים לפני כן שהלכו גם הם בדרך זו של אמונה ותבונה, אך כולם היו לפני קאנט, ולכן אינם מתחשבים בנקודות של בעיית גוף-נפש, וגם לא בפתרון של קאנט. למרות שניתן להבין את הגל גם כמי שממלא את מקומו של אקווינס בגיבוש גישת אמונה ותבונה, הוא עדיין מעולם לא עוסק בבעיית גוף-נפש ישירות. [הגל מניח שקאנט ענה על השאלה באמצעות רעיון התפיסה, העצמי. העצמי אינו נחווה, הוא חווה; וחוויות אלו משולבות עם מושגים. מושגים אלו משולבים יחד עם החוויות. לפיכך, ידע סינתטי א-פריורי אפשרי, ובעיית גוף-נפש נפתרת.] [אוסיף כאן שקאנט עונה על שאלה זו רק בחצי. הוא מוכיח שהעצמי חייב לשלב מושגים עם נתונים חושיים, אך הוא אינו מראה כיצד. הוא נותן טיעון חלש כיצד מושגים ונתונים חושיים ריקים ללא האחר. אך הטיעון שבו צד אחד מוכיח את הצד השני והצד השני מוכיח את הצד הראשון הוא נימוק מעגלי קלאסי, והוא כמו להגדיר קור כדבר שגורם לאדם להרגיש קור על ידי האטת האטומים; - ומראה שמה שמאט את האטומים גורם לאדם להרגיש קור. לא הוכחת או הראית דבר. זהו טיעון מעגלי. אבל הוא עדיין מכיל את הפתרון לבעיית גוף-נפש. כי כפי שציין לאונרד נלסון, יש שכבת ידע שאינה נגזרת מהיגיון או מנתוני חושים. אבל אין סיבה להאמין בידע מושתל. לכן, אתה צריך שני דברים כדי שזה יעבוד: אתה צריך אקסיומות והדרך להראות סילוף של קרל פופר. אקסיומות שאתה אולי מכיר באמצעות ידע מיידי לא אינטואיטיבי, אבל הן יכולות להיעלם יחד עם מה שקרה כשהן סותרות. זמן ומרחב קלאסיים נעלמו במכניקת הקוונטים כפי שציין דזיטר ומאוחר יותר גישת מבחן איינשטיין-פודולסקי ומשפט בל הראו שזמן ומרחב הם האופן שבו עלינו לתפוס דברים, אבל שום דבר לא בעל ערכים קלאסיים בזמן או במרחב עד שהוא נמדד או מקיים אינטראקציה עם דברים אחרים.----------------הדרך שבה קאנט ניגש למושגים היא שתחום ידע זה כולל תוכן וצורה. התוכן חייב להיות על ידי הדברים שלעצמם הגורמים לתוכן, והצורה היא מטבע המחשבה עצמה, הקטגוריות המיושמות לתוכן. אבל את מה שאנחנו לא יכולים לחוות לא ניתן לדעת. לפיכך, הוא ביטל מהחלק השני של המטאפיזיקה את כל הידע מכיוון שהיקום בכללותו לא ניתן לחוות, וגם לא הזמן בכללותו. זה קורה באמצעות תהליך של אלימינציה. עם זאת, אצל ליאונרד נלסון ישנה השערה של מקור ידע שלישי, מיידי ולא אינטואיטיבי, ולכן, ידע של המטאפיזיקה בחלקה השני אפשרי

It is important to me to justify Faith with Reason.

The best way to combine faith and reason after Kant is through the approach of Leonard Nelson and his New-Friesian School and Kelley Ross at friesian.com. There were great thinkers before that that also walked this path of faith and reason, but they were all before Kant, and thus do not take the points of the mind-body problem into account, nor Kant's solution. Though Hegel also can be understood as taking the place of Aquinas in bringing about a faith and reason approach, still he never actually deals with the mind-body problem directly. [Hegel assumes Kant has answered the question by the apperception idea, the self. The self is not experienced, it experiences; and those experiences are combined with concepts. Those concepts are combined together with the experiences. Thus, synthetic -a-priori knowledge is possible, and the mind body problem is solved.] [I might add here that Kant only answers this question by half. He proves the self must combine concepts with sense data, but he does not show how. He gives a weak argument how concepts and sense data are empty without the other. Yet the argument where one side proves the other side and the other side proves the first side is CLASSICAL CIRCULAR REASONING, and is like defining cold as that which makes one feel cold by slowing the atoms down; - and shows that that which slows atoms down makes one feel cod. You have not proved or showed anything. It is a circular argument. But it still contains the solution to the mind-body problem. For as Leonard Nelson noted, there is a layer of knowledge which is not derived by reason, nor sense data [i.e., the laws of logic of Aristotle, the excluded middle,//]. But there is no reason to believe implanted knowledge. So, you need two things for this to work: you need axioms and falsification of Karl Popper. Axioms might be known by immediate non intuitive knowledge, but they can be disappeared with as what happened when they are falsified. Classical Time and Space disappeared in quantum mechanics as De'Sitter noted, and later the Einstein- Podolsk test and Bell theorem approach showed. Time and space are how we must perceive things, but nothing has classical values in time or space until it is measured or interacts with other things. Time and space are not fundamental [It is important to me to justify Faith with Reason.] The way that Kant approaches concepts is that that area of knowledge has content and form. The content must be by the things in themselves causing the content and the form is by the nature of thought itself the categories applied to content. but that which we cannot experience cannot be known. Thus, he eliminated from the second part of metaphysics all knowledge since the universe as a whole cannot be experienced, nor time as a whole. this is by the process of elimination. However, with Leonard Nelson there is postulated a third source of knowledge, immediate non intuitive, and thus, knowledge of metaphysics in its second part is possible.

בבא מציעא דפים י''ג וט''ז. רמב''ם מלווה ולווה פרק כ''ג הלכה ה'. שלחן ערוך חושן משפט פרק ל''ט הלכה י''ג, ופרק ס''ה

הייתי היום בבית החולים ובחוף הים וחשבתי על הרעיון של רב שך בהלכות הלוואות כ"ג, ה', ועלה בדעתי שמה שהוא אומר מבוסס על רעיון שאני זוכר מבבא מציעא, סוף פרק תשיעי, שאם אחד משכיר מישהו והיום נגמר, יש לו רק את כל הלילה לשלם לו. לאחר מכן הוא עובר על לאו, ולכן מניחים ששילמת לו בזמן. -- רק כדי להבהיר למה שאני אומר ולדעתי מה רב שך אומר, הרשו לי להביא כאן את הרעיון הבסיסי. הר''י מיגאש ור' חננאל (כמובאים במגיד משנה ה' מלווה ולווה כ''ג ה''ה) והרי"ף (כמובא בהגות הגר''א חו''מ ל''ט ס''ק ד' בהגר''א) קובעים שאם יש מסמך המעיד על כך שהייתה (או שיש?) הלוואה, שהמלווה חייב לתת את ההלוואה, אם הוא עדיין לא עשה זאת. הרשב''א חולק על כך. ועוד, הר"ף מחזיק במסמך המעיד על הלוואה, אין לו תוקף עד שהוא מגיע לידי המלווה והרשב''א חולק על כך. רב שך אומר שכל דעה תלויה בדעה השנייה. כעת, ההלכה היא שאם מוצאים מסמך ברחוב המעיד על הלוואה, יש להחזירו למלווה. אז לרי"ף, למה להחזיר את המסמך למלווה? זה בטח בגלל שברגע שזה נכתב, והיה קניין סודר (רכישה באמצעות החלפת מטפחת), המלווה נדרש לתת את ההלוואה, והנקודה שלי היא שאנו מניחים שהוא עשה זאת על סמך עקרון הכללי בהמקבל פרק ט'. ההיגיון הוא שקניין סודר אינו קניין כסף (רכישה באמצעות החלפת כסף), ולכן אנו מניחים שההלוואה בפועל ניתנה גם אם המסמך לא הגיע למלווה, אלא רק מעצם העובדה שיה קניין סודר. (או שאנו מניחים שהמסמך אכן הגיע למלווה? אולי. אבל נראה שזו לא הדאגה הכללית לגבי מסמך שנפל. אנו מניחים שהוא נפל מהלווה כי ייתכן שהוא לא תקף ולכן הוא לא נזהר לשמור עליו. ----- הרשב"א חולק על כל זה, וקובע שאין חובה לתת את ההלוואה. כשם שהלווה יכול גם לומר ברגע האחרון שהוא לא צריך את הכסף ואינו רוצה את ההלוואה. אבל הוא גם קובע שהמסמכים תקפים עוד לפני שהם מגיעים למלווה, כי הוא פסק לפי ההלכה כמו אביי שהעדים הופכים את המסמך לתקף ברגע שהם חותמים או מעידים בעל פה. עם זאת, העובדה שהמסמך תקף אינה הופכת את המסמך לחובה לתת את ההלוואה, שכן מדובר בקניין סודר, לא קנין כסף-------------------------- השאלה שיש לי לגבי גישה זו היא שהרי"ף סבור שהחוק אינו כמו שמואל. הוא כתב זאת ביחס לדף ט"ז ע"ב בבבא מציעא (שזה דף ט' בדפי הרי"ף). לכן, אין סיבה לנסות להבין את הרי"ף בהתאם לשמואל.אז עכשיו ברור לי שרב שך רק מנסה להתאים את דעתו של הרשב"א כדי שיסכים עם דין שמואל שצריך להחזיר מסמך הלוואה למלווה. הוא לא מנסה לקבל את דעתו של הרי"ף או הר"י מיגש כדי שיהיה כמו שמואל. צריך להחזיר את המסמך למלווה כי הרשב"א הולך כמו רבינו יצחק שהחוק הוא כמו אביי, שברגע שמסמך ההלוואה נחתם על ידי עדים, הוא תקף אוטומטית עוד לפני שהוא מגיע למלווה. הרי"ף חולק על כך. הוא סבור שהחוק אינו כמו אביי, אלא כמו רב אסי שהמסמך צריך להגיע למלווה לפני שהוא יכול להיות תקף----- לכן, הרי"ף עקבי מעצמו. מסמך הלוואה אינו תקף עד שהוא מגיע לידי המלווה, ואם הוא נמצא ברחוב, הוא אינו מוחזר למלווה וגם לא ללווה. בעוד שלרי"ף, המלווה חייב להלוות לאחר שיש קניין סודר, איננו מניחים שהוא עשה זאת-----רב שך רוצה להסביר את הרשב"א. הרשב"א קובע שגם כאשר יש שטר תקף, אין חובה על המלווה לתת את ההלוואה. עם זאת, אם השטר נמצא ברחוב, הוא מוחזר למלווה לפי שמואל. והרמב"ן והרשב"א קובעים כי העדים על השטר הופכים את ההלוואה לתקפה עוד לפני שהיא מגיעה לידי המלווה, אלא אם כן היה תנאי אחר (כאביי). כל זה יהיה בלתי אפשרי להבנה במבט ראשון. אם איננו יודעים ממי נפל השטר, אז מדוע לתת אותו למלווה? רב שך כבר הוכיח שרכישה באמצעות מטפחת, קניין סודר, אינה שווה לרכישה באמצעות כסף, קניין כסף, וכל עוד איננו יודעים שכסף עבר ידיים, אין סיבה שהלווה יחזיר הלוואה שאינה קיימת. התשובה לכל זה פשוטה. יש לשאול מה כתוב בשטר של ההלוואה? האם כתוב שם "ניתנה הלוואה?", או ש"ישנה הלוואה שניתנת כרגע"? אז ברור שעם עדים תקפים, יש להחזיר אותה למלווה, בדיוק כפי שרב שך מציין שנפילת המסמך ברחוב אינה סיבה לפסול את העדים, אלא רק את השטר. אבל אם השטר אומר "תהיה הלוואה", אז למעשה, אין סיבה להחזיר את השטר למלווה מכיוון שאין לנו דרך לדעת אם ההלוואה הושלמה

Bava Metzia, page 12 side b, page 13 side a, and page 16. Rambam, Laws of Loans, chapter 23, law 5. Shulchan Aruch, Choshen Mishpat ch 39 law 13, ch 65

The RI MIGASH and Rabainu Chananel (as brought in the Mשgid Mishna)and the Rif (as brought in the Gra)hold if there is a document testifying that there was (or there is?) a loan [שטר אקנייתא], that the lender has to make the loan, if he has not done so yet. The Rashba disagrees. Also, the Rif holds a document testifying there was a loan, it has no validity until it reaches the hands of the lender (like rav asi page bava metzia 13a), and the Rashba disagrees. Now according to Shmuel, the law is that if one finds a document in the street testifying there was a loan one must return it to the lender. The Rif (bavametzia page 16, pg 9 in pages of the rif) disagrees. To Rav Shach, the kinyan sudar [(acquisition by means of exchange of a handkerchief)] is not kinyan kesef (acquisition by means of exchange of money). However, the Rashba and holds there is no obligation to make the loan, just like the borrower can also say at the last minute that he does not need the money and does not want the loan. But he also holds the documents valid even before it reaches the lender because he decided the law like Abyee (pg 13 a) that the witnesses make the document valid the minute they sign or testify verbally. However, the fact that the document is valid does not make an obligation to make the loan since it is a kinyan sudat, not kinyan kesef. Rav Shach is trying to get the opinion of the Rashba to agree with the law of Shmuel (that one needs to return a document of a loan to the lender). . One has to return the document to the lender because the Rashba is going like rabbainu izzhak that the law is like Abayee that once the document of the loan is signed by witnesses, it is automatically valid even before it gets to the lender. hpwever The Rif disagrees with this. He holds the law is not like abyee, but like rav asi that the document needs to get to the lender before it can be valid. So the Rif is self consistant. The document of a loan is not valid until it gets into the hands of the lender, and if it found in the street, it is not returned to the lender nor borrower. While to the Rif, the lender has to make the loan once there is a kinyan sudar, we do not assume that he did so. Rav Shach wants to explain the Rashba. The Rashba holds even when there is a valid document, there is no obligation on the lender to make the loan. Yet, if the document is found in the street, it is returned to the lender as per Shmuel. And the Ramban and Rashba hold the witnesses on the document make the loan valid even before it reaches the hands of the lender unless there was a condition otherwise. This would all be impossible to understand at first glance. If we do not know from whom the document fell, then why give it to the lender? Rav Shach has already proven that a acquisition by a handkerchief, kinyan sudar, is not equal to acquisition by money, kinyan kesef, and as long as we do not know money changed hands, there is no reason for the borrower to pay back a non existent loan. The answer to all this is simple. One must ask what is written in the document of the loan? Does it say “There has been made a loan?”, or that “There is at present a loan that is being made,”? then obviously with valid witnesses, it must be paid back just as Rav Shach points out that the fall of the doc in the street is not a reason to invalidate the witnesses, only the document. But if the document says, “There will be a loan,” then in fact, there is no reason to return the document to the lender since we have no way of knowing if the loan was completed.

חזרתי מחוף הים ועלתה בדעתי הגישה הבסיסית של רב שך בנוגע לבבא מציעא דף ג'. השאלה העיקרית היא זו. הרמב"ם מביא גם את המשנה הראשונה בבבא מציעא וגם את המשנה על המאה השלישית ללא הסבר נוסף, ומשמיט את העובדה שהגמרא מוצאת את שתי המשניות הללו כסותרות זו את זו ומשמיט את תשובת הגמרא. [הלכות טוען ונטען פרק ט' הלכה ז', שאלה ופיקדון פרק ה' הלכה ד'] אני חושב שהנקודה העיקרית של רב שך היא שהמשנה על שניים המחזיקים בגד היא מקרה של ודאות ואוחזים את הבגד, ושבכל מקרה של ודאות ואוחזים, הדין יהיה לחלק. אז מה ההבדל בין זה לבין המאה השלישית? זה ששניים מחזיקים וכל אחד ודאי,בעוד שהשני הוא שאחד מחזיק עבורם. ההבדל הוא שכאשר שניים מחזיקים, ודאי איזו מחצית שייכת למי, אבל עם המאה השלישית, זה לא ודאי. יש ספק ולכן המאה השלישית נשארת במקומה. אבל אז השאלה היא מהסירה (ארבא) בבבא בתרא ד' ל''ד, שם אנו אומרים שמי שחזק יותר, מקבל אותה. שם גם יש ספק למי היא שייכת. אבל שם אף אחד לא מחזיק אותה עבורם. זה שונה מהתשובה לאותה שאלה של רב נחום של מיר שמחזיק את התשובה לבעיה זו ברמב"ם היא זו. הגמרא שואלת בבבא מציעא מה ההבדל בין שתי המשניות כי הגמרא כאן מחזיק כמו רב פפא בבבא בתרא, שמי מחזיק אם אנחנו מחזיקים, אנחנו מרפים גם במקרה של ספק (אי תפסינן מפקין). לפיכך, לגמרא בבבא מציעא לא הייתה דרך לענות שהצד השלישי מחזיק עבורם את המאה השלישית, כי הוא היה צריך לשחרר אותה בכל מקרה. זה חייב להיות משום שהחלוקה לא הייתה בהתאם למציאות האובייקטיבית. אבל ההלכה היא שאם אנחנו מחזיקים, אנחנו לא מרפים. אי תפסינן, לא מפקינן. לפיכך, לרמב"ם לא הייתה סיבה להביא את תשובת הגמרא בבבא מציעא.------רקע. אם שני אנשים אוחזים בבגד, הם מחלקים אותו. אם אדם אחד מחזיק מאה לאדם אחד ומאתיים לשני, ואם נשכח למי זה מה, החוק הוא שהמאה השלישית נשארת במקומה. אבל עבור הרמב"ם, שני המקרים נחשבים כאילו שני האנשים מחזיקים את הסכום הכולל. המקרה השלישי הוא של סירה ששני אנשים מתווכחים עליה. מי שחזק יותר מקבל אותה. בית המשפט אינו מציע דעה לגבי מה שהוא לא יכול לקבוע------ אני יודע שרב איסר מלצר קבע שבמקרה שבו שני אנשים אוחזים בבגד וכל אחד טוען שהוא שלו, הדין הוא שיש ספק אם כל חצי שייך לכל אחד מהם. זה נובע מספק, לא מוודאות. אני חושב שהסיבה לכך היא שבמשנה הדין הוא שכל אחד נשבע. זוהי שבועת משנה, לא השבועה שנקבעה מאוחר יותר בתקופת האמוראים, שאדם נשבע ללא ספר תורה כדי להיפטר מתביעה. לדוגמה, נניח שאדם אוחז בבגד, ומישהו אחר ניגש אליו וטוען שהוא שלו, הראשון נשבע את השבועה המאוחרת הזו שנקראת שבועת היסת. הסיבה לכך היא שהבגד בהחלט שייך לראשון. מה שנמצא בתחום של אדם אנו מניחים ששייך לו. אבל זו לא טענת משנתינו. במשנה שלנו, השבועה היא שבועת המשנה שזה למקרה שיש ספק-------------------- עם זאת, רב שך סבור שהמקרה של שניים המחזיקים בגד הוא שבו כל אחד מהם הוא ודאי. ויש דרך להבין זאת. זה מבוסס על הגמרא בדף ג', שם הגמרא שואלת על המקרה של שניים המחזיקים בגד שמחלקים אותו מהמקרה של המאה השלישית, שם הוא נשאר במקומו. הגמרא אומרת שההבדל הוא שהמקרה שבו הם מחלקים, החלוקה יכולה להיות נכונה, כי ייתכן שהם הרימו את החפץ האבוד יחד. שם גם אמר ר' יוסי שאף אחד לא מקבל כלום, כי אם התוצאה היחידה של הספק הייתה שהמאה השלישית נשארת במקומה, "אז מה יפסיד השקרן?" ואז הגמרא שואלת, אבל מה יאמר סומכוס על המקרה של המשנה שלנו? (כי סומכוס קובע, "כסף בספק מתחלק ללא שבועה". אז מדוע יש שבועה במשנה שלנו אם זה הולכת כמו סומכוס? הגמרא עונה שר' יוחנן כבר הסביר שהשבועה במשנה שלנו היא גזירת חכמים כדי שלא נגיע למצב שבו כל אחד יכול ללכת ולתפוס בגד של חברו ונאמר לחלק. לכן, אם ר' יוחנן שייך גם לדעת החכמים (שחולקים על סומכוס וסבורים שמי שמוציא מרשותו של אחר צריך הוכחה, אז גם המשנה שלנו מדברת על מקרה שבו אנו מניחים שכל אדם המחזיק בבגד הוא הבעלים של חצי זה בוודאות, לא בספק. כלומר, שבועה זו נקבעה לפני השבועה שנקבעה על ידי האמוראים, שבועת היסת, אפילו במקרה של ודאות

I was coming back from the sea shore and it occurred to me the basic approach of Rav Shach concerning Bava Metzia page 3. The main question is this. The Rambam brings both the first Mishna in Bava Metzia and the Mishna about the third hundred with no further explanation and leaves out the fact that the Gemara finds these two Mishnayot to be in contradiction one with the other and leaves out the answer of the Gemara. I think that the main point of Rav Shach is that the mishna about two are holding a garment is a case of certainty, and that in any case of certainty the law would be to divide. So, what then is the difference between this and the third hundred? It is that two are holding and they are certain, while the other is that one is holding for them and there is a doubt. The difference is that when two are holding, it is certain which half belongs to whom, but with the third hundred it is uncertain. There is a doubt, and therefore the third hundred stays in its place. But then the question is from the boat in Bava Batra page 34 where we say who ever us stronger, gets it. There also there is a doubt to whom it belongs. But there no one is holding it for them. This is different from the answer to the same question of Rav Nachum of the Mir who holds the answer to this problem in the Rambam is this. The Gemara is asking in Bava Metzia what is the difference between the two mishnayot because it holds like Rav Papa in Bava Batra who holds if we hold, we do let go even in the case of a doubt. Thus, the Gemara in Bava Metzia had no way of answering that the third party is holding the third hundred for them because he would have had to let it go anyway. It had to be because the division would not have been according to objective reality. But the law is if we hold, we do not let go. Thus, the Rambam had no reason to bring the answer of the Gemara in Bava Metzia.---------------------I know that rav Isar meltzer (the father in law of Rav Shach and Rav Ahron Kotler )held that the case when two people are holding a garment and each one claims it is his that the law is that there is a doubt if each half belongs to each one. This is from doubt, not from certainty. I think the reason is because in the mishna the law is each one takes an oath. That is a oath of the Mishna not the oath that as instituted later in the time of the amoraim that one swears without a sefer Torah in order to be absolved from a claim. Eg lets say a person is holding a garment and someone else comes up to him and claims it is his. the first one takes this later oath called shvuat heset. The reason is the garment definitely belongs to the first one. What is in a person’s domain we assume belongs to him. But that is not the claim of our mishna. in our mishna the oath is shvuat hamishna which is for a case when there is doubt.-----However, Rav Shach holds that the case of two holding a garment is that where each one is a certainty. and there is a way to understand this. That is based on the gemara on page three where the gemara asks on the case of two holding a garment that divide it from the case of the third hundred where it stays in its place. The gemara says the difference is where they divide the division might be correct because they might have picked up the lost object together. There also R. Jose said no one gets anything because if the only result of the doubt was that the third hundred stays in its place, “Then what would the liar lose?” Then gemara then asks but what would Sumchos say about the case of our Mishna? (For Sumchos holds, “Money in doubt is divided with no oath.” So, why is there an oath in our Mishna I it is going like Sumchos? The gemara answer that R. Yochanan already explained that the oath in our Mishna is a decree of the sages so that we do not end up in a situation where anyone can go and grab a garment of his fellow man and we would say to divide. Thus, if R Yochanan is applicable to the opinion of the sages also (who disagree with Sumchos and hold one who takes out of the domain of someone else needs a proof, then our mishna is also talking about a case where we assume each person holding the garment owns that half by a certainty, not by doubt. That is to say, this oath was instituted before the oath instituted by the Amoraim (shvuat heset) even on a case of certainty.------------------------------------------[[[[[I was coming back from the sea shore and it occurred to me the basic approach of רב שך concerning בבא מציעא page ג'. The main question is this. The רמב’’ם brings both the first משנה in בבא מציעא and the משנה about the third hundred with no further explanation and leaves out the fact that the גמרא finds these two משניות to be in contradiction one with the other and leaves out the answer of the גמרא. I think that the main point of רב שך is that the משנה about two are holding a garment is a case of certainty and that in any case of certainty the law would be to divide. So, what then is the difference between this and the third hundred? It is that two are holding and certain, while the other is that one is holding for them. The difference is that when two are holding it is certain which half belongs to whom, but with the third hundred it is uncertain. There is a doubt and they are not holding it, and therefore the third hundred stays in its place. But then the question is from the boat in בבא בתרא page ל''ד where we say who ever us stronger, gets it. There also there is a doubt to who it belongs. But there no one is holding it for them. This is different from the answer to the same question of רב נחום of the מיר who holds the answer to this problem in the רמב’’ם is this. The גמרא is asking in בבא מציעא what is the difference between the two משניות because it holds like רב פפא in בבא בתרא who holds if we hold, we do let go even in the case of a doubt אי תפסינן מפקינן. Thus, the גמרא in בבא מציעא had no way of answering that the third party is holding the third hundred for them because he would have had to let it go anyway. It had to be because the division would not have been according to objective reality. But the law is if we hold, we do not let go אי תפסינן לא מפקינן. Thus, the רמב’’ם had no reason to bring the answer of the גמרא in Bava Metzia. Background information. If two people ae holding a garment, they divide it. If one person holds a hundred for one person and two hundred for the other, the third hundred and forgotten whom is what, the law is the third hundred stays in its place. But to the Rambam, both cases are considered as if both people are holding the sum total the third case is that of a boat that two people hold is theirs alone. whoever is stronger gets it. The court offers no opinion about what it cannot determine--------------------------------- I know that רב איסר מלצר held that the case when two people are holding a garment and each one claims it is his that the law is that there is a doubt if each half belongs to each one. This is from doubt, not from certainty. I think the reason is because in the משנה the law is each one takes an oath. That is an oath of the משנה ,not the oath that as instituted later in the time of the אמורים that one swears without a ספר תורה in order to be absolved from a claim. E.g., let’s say a person is holding a garment and someone else comes up to him and claims it is his. the first one takes this later oath called שבועת היסת. The reason is the garment definitely belongs to the first one. What is in a person’s domain we assume belongs to him. But that is not the claim of our משנה. In our משנה, the oath is שבועת המשנהwhich is for a case when there is doubt.--------- However, רב שך holds that the case of two holding a garment is that where each one is a certainty. and there is a way to understand this. That is based on the גמרא on page three where the גמרא asks on the case of two holding a ferment that divide it from the case of the third hundred where it stays in its place. The גמרא says the difference is where they divide the division might be correct because they might have picked up the lost object together. There also ר' יוסי said no one gets anything because if the only result of the doubt was that the third hundred stays in its place, “Then what would the liar lose?” Then גמרא then asks but what would סומכוס say about the case of our משנה? (For סומכוס holds, “Money in doubt is divided with no oath.” So, why is there an oath in our משנה I it is going like סומכוס? The גמרא answer that ר’ יוחנן already explained that the oath in our משנה is a decree of the sages so that we do not end up in a situation where anyone can go and grab a garment of his fellow man and we would say to divide. Thus, if ר’ יוחנן is applicable to the opinion of the חכמים also (who disagree with סומכוס and hold one who takes out of the domain of someone else needs a proof, then our משנה is also talking about a case where we assume each person holding the garment owns that half by a certainty, not by doubt. That is to say, this oath was instituted before the oath instituted by the אמוראים (שבועת היסת) even on a case of certainty. ]]]]