יש סתירה לכאורה בטור (סימן ש''צ וסימן תי''ב). במקרה של אדם שנשכר לשאת חבית, והיא נופלת ונשברת, שאם הדרך הייתה בשיפוע, הוא אינו חייב בפיצויים, אך אם היא ישרה הוא כן. אבל במקרה של אנשים רגילים ההולכים ונושאים צרור שנפל וגורם נזק לאדם שמאחור, שם הדין הוא כמו ר' יהודה שמעידה נחשבת לתאונה, כלומר, תאונה בלתי נמנעת, והוא אינו אחראי. אין הבדל אם הדרך הייתה בקו ישרה או בשיפוע. רב שך מציע שיש דרגה גבוהה יותר של אחריות אם אדם נשכר לשאת צרור בניגוד לנשיאת הצרור שלו בלבד.(הלכות שכירות פרק ג' הלכה ב') אבל הרמב"ן מביא שהחוק שאדם אחראי בכל דרך לגרום נזק נראה כאילו אינו תואם לכך. הוא אומר שהפעם היחידה שאנחנו לא אומרים שאדם אחראי תמיד היא כאשר מדובר באדם העוסק בעבודתו שלו. זהו אדם שנשכר לעבוד על חפץ כלשהו. בזה אנו אומרים שאם מתרחשת תאונה, הוא אינו אחראי. אבל בדרך חשיבה זו לא צריכה להיות אחריות אפילו במקרה של תאונה. וזה בגלוי לא דומה למה שאנו אומרים בבבא קמא דף כ''ט שמעידה היא תאונה, ואם יש גם נטישת החפץ, אז האדם אינו חייב כלל