יש וויכוח בין ר' מאיר לר' יהודה בב"א מציעא פ"ב ובבא קמא כ''ט ע''א. לפי אביי, הם חלוקים ביניהם על שני דברים. ראשית, האם מעידה היא תאונה או רשלנות. שנית, כאשר אדם נוטש את רכושו לאחר שנפל ארצה, האם זה עדיין נחשב שלו על מנת להיות אחראי לנזק שהוא עלול לגרום, או לא. הדרך שבה המהרש"א מבין את התוספות בכ"ט ע''א היא שר' יהודה שוקל לנטוש או אם הנפילה היא מקרה של תאונה, אז כל אחד מהם יכול לשחרר אותו מחובת הנזק. עבור ר' מאיר, מעידה ברשלנות או נטישת רכושו לאחר שנפל ברשלנות יכולות לגרום לו להיות אחראי. עבור התפארת שמואל, הגישה הנכונה לתוספת זו היא שבמהלך הנפילה, רק אם הנפילה נחשבת ברשלנות או לא משנה. לכן, לפי גישה זו, גם אם הוא נוטש את רכושו במהלך הנפילה, זה לא יפטור אותו. ועבור ר' מאיר, גם אם הנפילה הייתה בבירור מקרית, עדיין אם הוא לא נוטש את רכושו, הוא עדיין אחראי. להבהיר העניין: המקרה הרגיל של מעידה הוא כאשר אדם נושא חבית עבור מישהו, והוא מועד והחבית נשברת. עבור ר' מאיר זה נחשב ברשלנות; עבור ר' יהודה זה במקרה. אבל אפילו ר' יהודה מסכים שיכול להיות מקרה של נפילה ברשלנות, למשל אם אדם מניח אבן, סכין או צרור על גג, והם נופלים ברוח רגילה. כמו כן, עבור ר' מאיר, יכול להיות מקרה של נפילה מקרית, למשל כאשר אדם מניח קנקנים על הגג, והם נופלים ברוח רגילה.