אני רוצה לשאול כמה שאלות בתוספות בדף כ"ט ע"ב בבבא קמא. הברייתא אמרה שאם אדם הולך בדרך ונשברה כדתו או שנפל גמלו ולא הרים אותם לפני שגרמו נזק, ר' מאיר אמר שהוא חייב, ור' יהודה אמר שהוא לא חייב. אבל אם הניח את סכינו על גג, ונפלה בגלל רוח רגילה, הוא חייב כדברי כולם. אבל אם הניח כדונים קטנים על גג, ונפלו ברוח חריגה, הוא לא חייב. ר' יוחנן אמר שהם חלוקים רק על הזמן שאחרי הנפילה. הגמרא שואלת, "אז מה היו אומרים בזמן הנפילה? אולי שהוא לא יהיה אחראי? אבל זה יסתור את מה שאמר ר' יוחנן על משנה מאוחרת יותר על אנשים שנושאים כדים והראשון החליק וגרם לשני להחליק, והוא בתורו גרם לשלישי להחליק. הראשון אחראי. ר' יוחנן אמר שהמשנה היא גם לפי ר' מאיר וגם לפי ר' יהודה. עכשיו התוספות שואלת מדוע הגמרא לא שאלה מהברייתא עצמה. הרי הברייתא אמרה שהכדים שנפלו מגג ברוח חריגה אינם אחראים. זה סותר את מה שאמר ר' יוחנן כאן שאם אדם נופל ושובר את כדו, הוא אחראי. זו בבירור נפילה במקרה (באונס), ובכל זאת ר' מאיר אמר שהוא אחראי. הקושי שאני רואה בתוספת זו הוא שהיא מביאה סתירה בר יוחנן, אך אינה עונה על שאלתנו מה היו אומרים ר' מאיר ור' יהודה על זמן הנפילה. מקרה הכד שנפל מהגג מספר לנו רק על הזמן שאחרי הנפילה. אבל אם הוא היה מספר לנו גם על זמן הנפילה, זו אינה קושי, אלא תומך בטענתנו שבזמן הנפילה כולם מסכימים שהוא אינו אחראי. והשאלה הקשה ביותר שיש לי על תוספות היא שאולי הגמרא לא רצתה להביא שאלה שיש לה תשובה ברורה. הכדים שנפלו מהגג נשברו, ולכן הוא נטש אותם ואינו אחראי. אבל אם הוא הולך בדרך, וכד שלו נשבר או גמלו נפל, אין סיבה לחשוב שהוא נטש אותם