There is some kind of inherent ambiguity about a הלכה in the רמב''ם נזקי ממון פרק ב. He holds if a string gets attached to a chicken and it is walking around and breaks vessels, the owner of the chicken pays חצי נזק. And he brings a support for this view from בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה [a hole that is rolling around in a public domain by the feet of people or animals.
That proof seems to work against what the רמב''ם is saying for נזקי בור are not obligated for damage to vessels.
If it is considered damage caused by רגל, then it would not be obligated at all in public space.
How to answer this? The גמרא asks what does צד השווה in the משנה come to include. רבא says בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה and it is learned from בור ושור. Is it possible the רמב''ם could hold once something is learned from צד השווה It would get the חומרא of both? In our case that would be an obligation in רשות הרבים and also חייב על נזקי כלים?
יש איזשהו אי בהירות מובנית לגבי הלכה ברמב''ם נזקי ממון פרק ב. הוא מחזיק אם מחרוזת מחוברת לעוף וזה מסתובב ושובר כלי, הבעלים של העוף משלמים חצי נזק. והוא מביא תמיכה לחוק זה מבור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה [בור המתגלגל במרחב ציבורי על ידי רגלי אנשים או בעלי חיים.] נראה כי הוכחה זו פועלת נגד מה שהרמב"ם אומר שנזקי בור אינם מחויבים לנזק לכלים. אם זה נחשב נזק שנגרם על ידי רגל, אז זה לא יהיה מחויב בכלל במרחב הציבורי. איך לענות על זה? גמרא שואל מה הצד בשווה מגיע במשנה לבוא לכלול. רבא אומר בור המתגלגל ברגלי אדם והוא בא על ידי בור ושור. האם יתכן שהרמב''ם יכול להכיל משהו שנלמד מן הצד השווה לקבל את חומרא של שניהם? במקרה שלנו זה יהיה חובה ברשות הרבים וגם חיוב על נזקי כלים.
This would be not like the רא''ש nor the other opinion the רא''ש brings that when something is learned from צד השווה we go by the most lenient aspect.
However this might be the opinion of the רמב''ם and a support for this can be found in רב שך in the אבי עזרי רמב''ם נזקי ממון פרק א' ה''ח where he brings the fact the גמרא learns כופר for רגל. There he brings the idea that the whole reason we learn מצד השווה is to tell us why each of the four אבות נזיקים needs to be written. But after they are written, the rules that apply to each are not limited to what could be deduced from מצד השווה.
זה לא יהיה כמו הרא"ש וגם הדעה האחרת שהרא''ש מביא כי כשמשהו נלמד מתוך צד השווה אנחנו הולכים על הצד הכי קל. עם זאת, ייתכן שזו דעתו של הרמב''ם ותמיכה לכך ניתן למצוא אצל הרב שך באבי עזרי ברמב''ם נזקי ממון פרק א 'ח', שם הוא מביא את הגמרא שלומדת כופר עבור רגל ברשות היחיד. הנה הוא מביא את הרעיון כי הסיבה שאנו לומדים את הצד השווה הוא לספר לנו למה כל אחת מארבעה אבות נזיקים צריכים להיות כתוב. אבל אחרי שהם כתובים, הכללים החלים על כל אחד מהם אינם מוגבלים למה שניתן להסיק מן הצד השווה.
That proof seems to work against what the רמב''ם is saying for נזקי בור are not obligated for damage to vessels.
If it is considered damage caused by רגל, then it would not be obligated at all in public space.
How to answer this? The גמרא asks what does צד השווה in the משנה come to include. רבא says בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה and it is learned from בור ושור. Is it possible the רמב''ם could hold once something is learned from צד השווה It would get the חומרא of both? In our case that would be an obligation in רשות הרבים and also חייב על נזקי כלים?
יש איזשהו אי בהירות מובנית לגבי הלכה ברמב''ם נזקי ממון פרק ב. הוא מחזיק אם מחרוזת מחוברת לעוף וזה מסתובב ושובר כלי, הבעלים של העוף משלמים חצי נזק. והוא מביא תמיכה לחוק זה מבור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה [בור המתגלגל במרחב ציבורי על ידי רגלי אנשים או בעלי חיים.] נראה כי הוכחה זו פועלת נגד מה שהרמב"ם אומר שנזקי בור אינם מחויבים לנזק לכלים. אם זה נחשב נזק שנגרם על ידי רגל, אז זה לא יהיה מחויב בכלל במרחב הציבורי. איך לענות על זה? גמרא שואל מה הצד בשווה מגיע במשנה לבוא לכלול. רבא אומר בור המתגלגל ברגלי אדם והוא בא על ידי בור ושור. האם יתכן שהרמב''ם יכול להכיל משהו שנלמד מן הצד השווה לקבל את חומרא של שניהם? במקרה שלנו זה יהיה חובה ברשות הרבים וגם חיוב על נזקי כלים.
This would be not like the רא''ש nor the other opinion the רא''ש brings that when something is learned from צד השווה we go by the most lenient aspect.
However this might be the opinion of the רמב''ם and a support for this can be found in רב שך in the אבי עזרי רמב''ם נזקי ממון פרק א' ה''ח where he brings the fact the גמרא learns כופר for רגל. There he brings the idea that the whole reason we learn מצד השווה is to tell us why each of the four אבות נזיקים needs to be written. But after they are written, the rules that apply to each are not limited to what could be deduced from מצד השווה.
זה לא יהיה כמו הרא"ש וגם הדעה האחרת שהרא''ש מביא כי כשמשהו נלמד מתוך צד השווה אנחנו הולכים על הצד הכי קל. עם זאת, ייתכן שזו דעתו של הרמב''ם ותמיכה לכך ניתן למצוא אצל הרב שך באבי עזרי ברמב''ם נזקי ממון פרק א 'ח', שם הוא מביא את הגמרא שלומדת כופר עבור רגל ברשות היחיד. הנה הוא מביא את הרעיון כי הסיבה שאנו לומדים את הצד השווה הוא לספר לנו למה כל אחת מארבעה אבות נזיקים צריכים להיות כתוב. אבל אחרי שהם כתובים, הכללים החלים על כל אחד מהם אינם מוגבלים למה שניתן להסיק מן הצד השווה.
