השלחן ערוך חושן משפט סימן מ''ו ס''ק ל''ו

הש''ך (חושן משפט מ''ו ס''ק ז') שואל שאלה על הרמ''א בשלחן ערוך. הגר"א עונה על זה בצורה אחת ורב שמואל רוזובסקי עונה על זה אחרת על סמך תוספות בכתובות דף כ' ד''ה ר''י. הנושא בקצרה הוא זה. השלחן ערוך והרמ''א כותבים שהעדים צריכים להעיד בעל פה ולא בכתב. אבל כדי לאמת מסמך, הרמ''א אומר שאפשר להעיד בכתב. ואף על פי כן, כשכותב השלחן ערוך חושן משפט סימן מ''ו ס''ק ל''ו אם הוא עד, ופתאום לא יכול לדבר, אינו יכול להעיד על תוקף חתימתו (אפילו בכתב). והרמ"א אינו חולק על כך. מדוע? ----תשובתו של הגר"א קצרה, אבל רב שך מסביר זאת כך. הרמ"א סבור כמו (הריב"ש) רב יצחק בן ששת שעד יכול לאמת את חתימתו על ידי כתיבה. זה בא כמו רב כהנא בגיטין דף ע"א צד א' שאומר שחירש יכול לכתוב, "כתוב ותן גט לאשתי," וזה תקף. אבל אדם שאינו יכול לדבר אינו יכול לתת עדות כי חוסר היכולת לדבר הוא פגם בגוף. לכן, כדי להעיד לגבי תקפות החתימה של אדם אנו זקוקים לעדים תקפים, ואם יש לנו את זה, אז הם יכולים לכתוב שהחתימה תקפה. אבל מי שאינו יכול לדבר אינו עד תקף כלל. הבעיה שאני רואה היא שרב כהנא לא אומר כלום על תוקף חתימתו. הוא מדבר רק על חירש שנותן פקודה בכתב לגרש את אשתו. אני יכול להזכיר שלמרות שר' יוחנן חולק על רב כהנא, עדיין יש ר' יצחק בדף ע''א ע''ב שמסביר את המשנה שם בהתאם לרב כהנא. אז נוכל לראות מדוע הריב''ש (ר' יצחק בן ששת) החליט כמו רב כהנא נגד ר' יוחנן

The Shach asks a question on the Rema in the Shulchan Aruch . The Gra answers it in one way and Rav Shmuel Rozovski of Ponovitch answers it differently based on a Tosphot in Ketuboth page 20. The subject in short is this. The Shulchan Aruch and Rema write that witnesses need to testify verbally, not by writing. But to validate a document, the Rema says one can testify by writing. And yet later on when the Shulchan Aruch writes if one is a witness, and then became unable to speak , he cannot testify as for the validity of his signature (even by writing). And the Rema does not disagree there. Why? The answer of the Gra is short, but Rav Shach explains it thus. The Rema holds like the Rivash [Rav Izhak ben Sheshet] that a witness can validate his signature by writing. This is coming like Rav Kahana in Gitin 71 side a who says a deaf person can write, ‘’Write and give a divorce to my wife, and it is valid. But a person who cannot speak cannot give testimony because not being able to speak is a defect of the body. So, to testify as for the validity of one’s signature we need valid witnesses, and if we have that then they can write that the signature is valid. But one who cannot speak is not a valid witness at all.] The problem I see is that Rav Kahana says nothing about validating one’s signature. He only speaks about a deaf person giving a command in writing to divorce his wife. I might mention that even though R. Yochanan disagrees with Rav Kahana still there is R. Isaac on page 71 side b who explains the Mishna there to be in accord with Rav Kahana. {So we can see why the Rivash [Issac ben Sheshet] decided like Rav Kahana against R. Yochanan.} ----------------------------------------------------------------------------------------------------------The ש''ך asks a question on the רמ''א in the שלחן ערוך. The גר''א answers it in one way and רב שמואל רוזובסקי answers it differently based on a תוספות בכתובות דף כ'. The subject in short is this. The שלחן ערוך and רמ''א write that witnesses need to testify verbally, not by writing. But to validate a document, the רמ''א says one can testify by writing. And yet later on when the שלחן ערוך סימן מ''ו ס''ק ל''ו writes if one is a witness, and then became unable to speak, he cannot testify as for the validity of his signature (even by writing). And the רמ''א does not disagree there. Why? The answer of the גר''א is short, but רב שך explains it thus. The רמ''א holds like the (ריב’’ש) רב יצחק בן ששת that a witness can validate his signature by writing. This is coming like רב כהנא in גיטין דף ע''א side a who says a deaf person can write, ‘’Write and give a divorce to my wife, and it is valid. But a person who cannot speak cannot give testimony because not being able to speak is a defect of the body. So, to testify as for the validity of one’s signature we need valid witnesses, and if we have that, then they can write that the signature is valid. But one who cannot speak is not a valid witness at all.] The problem I see is that רב כהנא says nothing about validating one’s signature. He only speaks about a deaf person giving a command in writing to divorce his wife. I might mention that even though ר’ יוחנן disagrees with רב כהנא still there is ר' יצחק on דף ע''א who explains the משנה there to be in accord with רב כהנא. {So, we can see why the ריב''ש יצחק בן ששת decided like רב כהנא against ר’ יוחנן.}

כתובות תוספות בדף כ' ע''ב מביא את הירושלמי. יוצא מהירושלמי שגם אם העדים על שטר הלוואה לא זוכרים כלום, הם עדיין יכולים להעיד על חתימותיהם וזה כמו האי גאון שהובא בשיטה מקובצת, אבל לא כמו הרמב''ם. אני חושב שהדרך להסביר את ההבדל הזה היא שלדעת רש''י תוספות ורמב''ן שטר בהלוואה יש תוקף מהתורה, וזו לדעתי הסיבה של האי גאון. כיוון שהשטר תקף גם בלי שאף אחד אמר דבר בבית המשפט, אז כדי להוסיף לו תוקף נוסף, די לעדות בעדים על תוקף חתימתם. אולם לדעת הרמב"ם, לשטרי הלוואות אין תוקף מהתורה, אלא חכמים נתנו להן תוקף כדי שלא תיסגר הדלת בפני אנשים שרוצים ללוות כסף. הרשו לי להביא כאן את ירושלמי. המשנה אומרת ר' יהודה הנשיא אמר שכאשר שטר של הלוואה מגיע לבית דין, העדים עליו צריכים להעיד על תוקף חתימתם, וגם להביא מישהו אחר שיעיד על כל חתימה. אבל חכמים אמרו שדי אם כל עד יעיד על תוקף חתימתו. הירושלמי אומר שאם איש אינו זוכר את ההלוואה, אין ויכוח בין ר' יהודה לחכמים. שניהם מסכימים שהעדים מעידים על חתימותיהם ומביאים עדים אחרים לאותה מטרה. אם שני העדים זוכרים את ההלוואה, אין ויכוח. כולם מסכימים שהם מעידים על ההלוואה, וזה מספיק. הוויכוח הוא כאשר הם שכחו את ההלוואה ורק לאחר שהשטר הזכיר להם עליה, הם זוכרים. בעיני ירושלמי השטר יכול להיות תקף גם אם אף אחד לא זוכר את ההלוואה כלל, וזו דעת האי גאון. בעיני הרמב"ם מקרה זה אינו תקף כלל. הוא מתבסס על הגמרא שלנו ועל העובדה שהשטר ממילא פסול מהתורה. הגמרא שלנו מביאה את המשנה ואומרת שרב הונא אמר שצריך לזכור את ההלוואה. ר' יוחנן אמר שאם זוכרים את ההלוואה על ידי כתב האישי שלהם, זה מספיק. הרמב"ם פסק את הדין כמו ר' יוחנן והגמרא שלנו

Ketuboth page 20 side Tosphot brings the Yerushalmi. It comes out of the Yerushalmi that even if the witnesses on a doc of a loan remember nothing they ca still testify on their signatures and this is like Rav Hai Gaon brought in the Shita Mekubetzet, but not like the Rambam. I think the way to explain this difference is that Rashi, Tosphot and Ramban hold a document on a loan has validity from the Torah, and this is I think the reason of Hai Gaon. Since the doc is valid even without anyone saying anything in court, so to add extra validity to it, it is enough for witnesses to testify as to the validity of their signatures. However To the Rambam, documents of loans have no validity from the Torah, but the sages gave them validity so that the door will not be shut in front of people that want to borrow money. Let me bring here the Yerushalmi. The Mishna says R Judah Hanasi said when a document of a loan comes to court, the witnesses on it need to testify on the validity of their signatures, and also bring someone else to testify on each signature. But the sages said it is enough if each witness testifies on the validity of his own signature. the Yerushalmi says if no one remembers the loan, there is no argument between r Judah and the sages. both agree they testify on their signatures and bring another witness as for the same purpose. If both witnesses recall the loan, there is no argument. Everyone agrees that they testify as to the loan, and that is enough. The argument is when they recall the loan only after being reminded of it by the document. To the Yerushalmi the doc can be valid even if no one recalls the loan at all, and that is the opinion of Hai Gaon. To the Rambam this case is totally not valid. He bases himself on our Gemara and the fact that the doc is anyway no valid from the Torah. Our Gemara brings the Mishna and says Rav Huna said they need to recall the loan. R. Yochanan said if they recall the loan by being reminded by their own personal document, that is enough. The Rambam decided the law like R Yochanan and our Gemara.------------------------------------------------------------------------------------------------------------- כתובות תוספות בדף כ' ע''ב brings the ירושלמי. It comes out of the ירושלמי that even if the witnesses on a שטר of a loan remember nothing they ca still testify on their signatures and this is like האי גאון brought in the שיטה מקובצת, but not like the רמב’’ם. I think the way to explain this difference is that רש''י תוספות ורמב''ן hold a שטר on a loan has validity from the תורה, and this is I think the reason of האי גאון. Since the שטר is valid even without anyone saying anything in court, so to add extra validity to it, it is enough for witnesses to testify as to the validity of their signatures. However To the רמב’’ם, שטרי of loans have no validity from the תורה, but the sages gave them validity so that the door will not be shut in front of people that want to borrow money. Let me bring here the ירושלמי. The משנה says ר' יהודה הנשי said when a שטר of a loan comes to court, the witnesses on it need to testify on the validity of their signatures, and also bring someone else to testify on each signature. But the sages said it is enough if each witness testifies on the validity of his own signature. The ירושלמי says if no one remembers the loan, there is no argument between r Judah and the sages. both agree they testify on their signatures and bring another witness as for the same purpose. If both witnesses recall the loan, there is no argument. Everyone agrees that they testify as to the loan, and that is enough. The argument is when they recall the loan only after being reminded of it by the שטר. To the ירושלמי the שטר can be valid even if no one recalls the loan at all, and that is the opinion of האי גאון. To the רמב’’ם this case is totally not valid. He bases himself on our גמרא and the fact that the שטר is anyway invalid from the תורה. Our גמרא brings the משנה and says רב הונא said they need to recall the loan. ר’ יוחנן said if they recall the loan by being reminded by their own personal שטר, that is enough. The רמב’’ם decided the law like ר’ יוחנן and our גמרא.

za85 c minor midi format ditto in nwc format

בבא מציעא כ''ח

מי שמוצא חפץ אבוד שיתבלה עם הזמן נדרש למכור אותו, והכסף שייך לבעל החפץ (ונשמר לעתיד שיקבל את חפצו). בינתיים, המוצא יכול להשתמש בכסף. הוא נחשב כמי ששאל חפץ של מישהו אחר, ולכן אם הוא מאבד את הכסף בכל מקרה עליו להחזיר. בבא מציעא כ"ח ע"ב כ"ט ע"א וכ"ט ע''א. זה כמו רב יוסף שמחזיק במי ששומר על חפץ אבוד שאינו חייב לתת צדקה בזמן שהוא עסוק בשמירה שלו. לכן, הוא כמו שומר בשכר, ואז מכיוון שהוא גם יכול להשתמש בכסף, הוא עולה מדרגה אחת להיות שואל של הכסף שיש לו מידה גדולה יותר של אחריות לשמור על הכסף. כך קבעו ר' חננאל והר''ם את החוק (הלכות גזלה ואבדה פרק י''ג הלכה י''ז). {תוספת חולקים על כך וקובעים שהוא כמו שומר שלא מקבל שכר.} זה סותר את בבא מציעא מ''ג שבו יש לך מקרה של אדם שהפקיד צרור כסף לא קשור אצל חלפן כספים. מכיוון שהוא יכול להשתמש בכסף, יש לו את הקטגוריה של שומר בשכר שאחראי אם הכסף אבד בגניבה, אך אינו אחראי לדברים בלתי נמנעים כמו אם הסירה (שהיה עליה) טבעה. כך רב נחמן פסק את החוק והרמב"ם פסק במקרה זה כמו רב נחמן. [הבעיה היא שהיתר להשתמש בכסף במקרה אחד (מוצא) הופך אותו ללווה או שואל, ובמקרה השני לשומר בשכר.] הסיבה ניתנת על ידי רבינו אפרים והמגיד משנה ששומר הכסף של החפץ האבוד צריך לעלות ברמה שונה משומר בשכר ללווה מכיוון שהוא מקבל את היתרון של אי-הצורך לתת צדקה בזמן שהוא מעורב בשמירה ובטיפול בחפץ, ואז הוא גם מקבל אישור להשתמש בחפץ. רב שך הציע ששמירה על החפץ האבוד נדרשת על פי התורה, ולכן זה הופך אותו לאחראי יותר. עם זאת, תשובה זו נראית קשה. הסיבה היא שההבדל בין שומר בשכר ובין שואל הוא שכל התועלת הולכת לשואל, בעוד שבמקרה של שומר בתשלום, בעל החפץ מקבל תועלת מסוימת. זו, אחרי הכל, הסיבה שהוא משלם את השומר. אבל בשני המקרים שלנו כאן תועלת מסוימת הולכת לבעל הכסף ולכן בשני המקרים השומר צריך להיות שומר בתשלום, לא לווה או שואל. הסיבה היחידה שהוא יכול להפוך ללווה היא שהוא מקבל תשלום נוסף אך התועלת עדיין תגיע לבעל החפץ האבוד. מכיוון שהתורה דורשת ממנו לשמור על החפץ האבוד, זה לא אומר שאין תועלת לבעלים. אחרי הכל, הסיבה היחידה שהתורה דורשת מהמוצא לשמור על הכסף היא לטובת בעל החפץ האבוד. עם זאת, אני יכול לראות את הרעיון שמכיוון שהתורה דורשת ממנו לשמור על החפץ האבוד, זה יוצר דרגה גבוהה יותר של אחריות

A finder of a lost object that will deteriorate over time is required to sell it and the money belongs to the owner of the object (saved for later when he claims his object.) In the meantime, the finder can use the money. He is considered to be like ne who borrows someone else’s object, and so if he loses the money under any circumstances he has to repay. Bava Mezia 28b and 29 a. This is like Rav Joseph who holds one who guards a lost object is not required to give charity at the time he is involved in his guard obligation. Therefore, he is like a paid guard, and then because he also can use the money, he gets stepped up one notch to be a borrower of the money who has a greater degree of responsibility to guard the money. This is how the Rabbainu Chananel and Rambam decided the law. (laws of theft or loss chapter 13 law 17) {Tosphot disagrees holds he is like an unpaid guard like the decision of Raba.} This conflicts with Bava Metzia page 23 where you have a case of a person who deposited a untied bundle of money with a money changer. There since the money changed can use the money, he has the category of a paid guard who is liable if the money was lost by theft, but not liable for unavoidable things like if the boat it was on sank. This is how Rav Nachman decided the law and the Rambam decided in that case like Rav Nachman. [The problem is permission to use the money in one case (finder) makes him a borrower, and in the other into a paid guard.] The reason is given by Rabbainu Ephraim and the Magid Mishna that the guard of the money of the lost object has to levels stepped up from an unpaid guard to a borrower because he gets the benefit of not having to give charity while involved in guarding and taking care of the object and then also, he gets permission to use the object. Rav Shach suggested that guarding the lost object is required by Torah, and so that makes him more liable. However this answer seems difficult. The reason is that the difference between a paid guard and a borrower is that all benefit goes to the borrower while in the case of a paid guard, the owner of the object gets some benefit, That is after all why he is paying thee guard. But in both of our cases here some benefit goes to the owner of the money and so in both cases the guard should be a paid guard, not a borrower The only reason he could become a borrower is that he gets extra paid but benefit still come to the owner of the lost object. just because ethe Torah requires him to guard thee lost object that does not means that no benefit comes to the owner. after all the only reason the Torah requires the finder to guard the money of the sake of the object is for the benefit of the owner of thee lasts object. However I ca see the idea that since the torah requires him to guard the lost object tah t makes ahigher degree of responsibility. -------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------A finder of a lost object that will deteriorate over time is required to sell it and the money belongs to the owner of the object (saved for later when he claims his object.) In the meantime, the finder can use the money. He is considered to be like ne who borrows someone else’s object, and so if he loses the money under any circumstances he has to repay. בבא מציעא כ''ח ע''ב כ''ט ע''א and 29 a. This is like רב יוסף who holds one who guards a lost object is not required to give charity at the time he is involved in his guard obligation. Therefore, he is like a paid guard, and then because he also can use the money, he gets stepped up one notch to be a borrower of the money who has a greater degree of responsibility to guard the money. This is how ר' חננאלand הר''ם decided the law. {תוספות disagrees and holds he is like an unpaid guard like the decision of.} This conflicts with בבא מציעא מ''ג where you have a case of a person who deposited a untied bundle of money with a money changer. There since the money change can use the money, he has the category of a paid guard who is liable if the money was lost by theft, but not liable for unavoidable things like if the boat )it was on( sank. This is how רב נחמן decided the law and the רמב''ם decided in that case like רב נחמן. [The problem is permission to use the money in one case (finder) makes him a borrower, and in the other into a paid guard.] The reason is given by רבינו אפרים and the מגיד משנה that the guard of the money of the lost object has to levels stepped up from an unpaid guard to a borrower because he gets the benefit of not having to give charity while involved in guarding and taking care of the object and then also, he gets permission to use the object. Rav Shach suggested that guarding the lost object is required by Torah, and so that makes him more liable. However this answer seems difficult. The reason is that the difference between a paid guard and a borrower is that all benefit goes to the borrower while in the case of a paid guard, the owner of the object gets some benefit, That is, after all, why he is paying thee guard. But in both of our cases here some benefit goes to the owner of the money and so in both cases the guard should be a paid guard, not a borrower The only reason he could become a borrower is that he gets extra paid but benefit still come to the owner of the lost object. Because the תורה requires him to guard the lost object, that does not mean that no benefit comes to the owner. After all, the only reason the תורה requires the finder to guard the money of the sake of the object is for the benefit of the owner of thee lasts object. However I can see the idea that since the תורה requires him to guard the lost object that makes a higher degree of responsibility.