בבא מציעא כ''ח

מי שמוצא חפץ אבוד שיתבלה עם הזמן נדרש למכור אותו, והכסף שייך לבעל החפץ (ונשמר לעתיד שיקבל את חפצו). בינתיים, המוצא יכול להשתמש בכסף. הוא נחשב כמי ששאל חפץ של מישהו אחר, ולכן אם הוא מאבד את הכסף בכל מקרה עליו להחזיר. בבא מציעא כ"ח ע"ב כ"ט ע"א וכ"ט ע''א. זה כמו רב יוסף שמחזיק במי ששומר על חפץ אבוד שאינו חייב לתת צדקה בזמן שהוא עסוק בשמירה שלו. לכן, הוא כמו שומר בשכר, ואז מכיוון שהוא גם יכול להשתמש בכסף, הוא עולה מדרגה אחת להיות שואל של הכסף שיש לו מידה גדולה יותר של אחריות לשמור על הכסף. כך קבעו ר' חננאל והר''ם את החוק. {תוספת חולקים על כך וקובעים שהוא כמו שומר שלא מקבל שכר.} זה סותר את בבא מציעא מ''ג שבו יש לך מקרה של אדם שהפקיד צרור כסף לא קשור אצל חלפן כספים. מכיוון שהוא יכול להשתמש בכסף, יש לו את הקטגוריה של שומר בשכר שאחראי אם הכסף אבד בגניבה, אך אינו אחראי לדברים בלתי נמנעים כמו אם הסירה (שהיה עליה) טבעה. כך רב נחמן פסק את החוק והרמב"ם פסק במקרה זה כמו רב נחמן. [הבעיה היא שהיתר להשתמש בכסף במקרה אחד (מוצא) הופך אותו ללווה או שואל, ובמקרה השני לשומר בשכר.] הסיבה ניתנת על ידי רבינו אפרים והמגיד משנה ששומר הכסף של החפץ האבוד צריך לעלות ברמה שונה משומר בשכר ללווה מכיוון שהוא מקבל את היתרון של אי-הצורך לתת צדקה בזמן שהוא מעורב בשמירה ובטיפול בחפץ, ואז הוא גם מקבל אישור להשתמש בחפץ. רב שך הציע ששמירה על החפץ האבוד נדרשת על פי התורה, ולכן זה הופך אותו לאחראי יותר. עם זאת, תשובה זו נראית קשה. הסיבה היא שההבדל בין שומר בשכר ובין שואל הוא שכל התועלת הולכת לשואל, בעוד שבמקרה של שומר בתשלום, בעל החפץ מקבל תועלת מסוימת. זו, אחרי הכל, הסיבה שהוא משלם את השומר. אבל בשני המקרים שלנו כאן תועלת מסוימת הולכת לבעל הכסף ולכן בשני המקרים השומר צריך להיות שומר בתשלום, לא לווה או שואל. הסיבה היחידה שהוא יכול להפוך ללווה היא שהוא מקבל תשלום נוסף אך התועלת עדיין תגיע לבעל החפץ האבוד. מכיוון שהתורה דורשת ממנו לשמור על החפץ האבוד, זה לא אומר שאין תועלת לבעלים. אחרי הכל, הסיבה היחידה שהתורה דורשת מהמוצא לשמור על הכסף היא לטובת בעל החפץ האבוד. עם זאת, אני יכול לראות את הרעיון שמכיוון שהתורה דורשת ממנו לשמור על החפץ האבוד, זה יוצר דרגה גבוהה יותר של אחריות