בהלכות מלווה ולווה (פרק י"ג, הלכה ד'), מביא רב שך רעיון חשוב: ברגע שצד אחד נשבע, אין לצד השני אפשרות לטעון שאינו מקבל את תוקפה של השבועה. עם זאת, בהלכות אישות (פרק ט"ז, הלכה כ"ה), הוא עצמו מעלה שאלה על גישה זו. הוא מביא מקרה שבו קיימות שתי קבוצות עדים הנוגעות לשני מסמכים, וכל קבוצה סותרת את רעותה – מצב שבו ההלכה מחייבת את האדם להישבע. רב שך עצמו מציין שם שדבר זה עומד בסתירה לרעיון שיש לקבל את השבועה, לצד שאלות נוספות שהוא מעלה שם. ניתן לומר שמדובר במקרה של "סוגיות חלוקות" – כלומר, מקומות שונים בש"ס שבהם דברי האמוראים במקום אחד סותרים את דברי האמוראים במקום אחר. [השתמשתי ברעיון זה כדי ליישב את הסתירה בין הגמרא במסכת שבת לבין הגמרא במסכת פסחים, בנוגע לשיטת רבנו תם ולזמן תחילת הלילה.-----------------עם זאת, עלה בדעתי שישנה תשובה טובה יותר. הרמב"ם מוסיף שהסיבה לכך שהלווה נשבע היא שהוא מודה בחלק מהחיוב, מודה במקצת. ברור שבכל מקרה שבו המלווה אינו נשבע –כך הלווה יכול לומר "אינני יודע אם המשכון עדיין ברשותו" – הלווה לא יצטרך להישבע (שהרי הוא אינו מודה בחלק מהחיוב; הוא מודה בחלק שהוא יודע שהוא חייב, אך לגבי החלק האחר הוא אינו טוען שאינו חייב, אלא טוען שאינו יודע אם הוא חייב); במצב זה, הוא פשוט ישלם את הסכום שהוא מודה בחובתו לשלם – כלומר רבע מההלוואה – ולא תהיה עליו להישבע על שוויות המשכון. עכשיו החידוש של רב שך עומד במקומו. לא מחייבים את המלווה להישבע אלא אם כן מאמינים לו אחר השבועה