זוהי תעלומה מדוע הרי"ף והרמב"ם מתעלמים מההבחנה בגמרא לגבי האם אדם נותן ערבות להלוואה או למכירה, וזה משנה אם הוא אמר שהערבות תיחשב רק בערכה הכספי או אם היא נחשבת כעבור ההלוואה כולה (מפרש או לא) [באופן שאם היא אובדת, ההלוואה כולה בטלה]. התשובה היא (אני חושב) שהגמרא סבורה עם ר' יצחק שמשכון נחשב בבעלות המלווה [כלומר, המלווה נחשב כמלוא המשכון]. עם זאת, הסיבה שהרי"ף והרמב"ם אינם מחזיקים עם חוק ר' יצחק זה. לכן, ההבחנה של הגמרא מתעלמת משום שהמשכון לעולם אינו נחשב שווה להלוואה כולה אלא אם כן זהו למעשה ערכה הכספי. [שני משתנים אלה אינם חייבים להיות תלויים זה בזה, אולם נראה שכך ראו אותם הרי"ף והרמב"ם.הסיבה היא אולי שר' יצחק מחזיק שמשכון נחשב עבור כל שווי ההלוואה. אחרת, מדוע הוא יאמר שהמשכון נחשב בבעלות המלווה? אבל מהמשנה בשבועות שמחזיקה במשכון מוערכת רק בערכה הכספי בלבד, אנו יכולים לראות שהמשנה אינה מחזיקה עם ר' יצחק