אני חושב שהרמב"ם אינו פוסק את דינו של רבי יצחק. דבריו של רבי יצחק הם אלה: אדם המלווה כסף לאחר, ומקבל ערבות (משכון) עבורו, רוכש את הערבות. נימוקי הוא זה. הגמרא בקידושין דף ח' אומרת שאם אדם אומר לאישה התקדשי לי במנה [מאה זוזים], והניח לה משכון (להחזיק עד שייתן לה את הכסף), היא אינה מקודשת בכך, כי אין כסף, ואין משכון. וזהו הדין. אם רבי יצחק היה צודק, אז היא הייתה מקודשת. רק כדי להוסיף מעט תמיכה לדעתי, אני רוצה להצביע על הש"ך בשולחן ערוך חושן משפט, פרק ע''ב הלכה ב', שם הוא מראה שאם רבי יצחק צודק, אז מקבל הערבות נחשב כשואל על המשכון (וחייב באונסים), והגר"א בפסקה י''א מסכים עם נימוק זה. אבל אנחנו יודעים שהרמב"ם קובע שהמלווה שמקבל את המשכו לשומר שכר--לא שואל. יתר על כן, הרמב"ם אינו מבחין בין אם מסבירים או לא מסבירים שהערבות היא להלוואה כפי שוויו כפי שאנו רואים בהלכות הלוואות פרק י"ג, הלכה ד'. אני רוצה לציין שכל זה עלה בדעתי כשראיתי את הר''י מיגש פוסק כהגמרא הזו בקידושין. הוא (הר''י מיגש) אכן מבחין בין אם מסבירים או לא, כפי שאומרת הגמרא בבבא מציעא פ''א ע''ב, אולם הרמב"ם אינו מבחין כזה. כעת, אני רוצה גם לציין שאני מבין שדעת הש"ך שהמלווה שמקבל משכון הוא שואל היא דעתו של רש"י, אבל נראה שרוב הראשונים האחרים חולקים עליה. עם זאת, הגר"א מסכים עם נימוקיו של הש"ך