הרב שך מקדיש זמן ומאמץ רב לדיון במחלוקת שבין הרמב"ן לבין הר"ן בנוגע למקרה של הלוואה שבה המלווה טוען שהמשכון (בלי אונס) אבד ושוויו היה מחצית מסכום ההלוואה, ואילו הלווה טוען ששווי המשכון היה שלושה רבעים מסכום ההלוואה. במקרה זה, המשנה קובעת כי על המלווה להישבע לגבי שווי המשכון, ועליו לשלם את הרבע הנותר של ההלוואה. הרמב"ן מקשה: וכי אין זה דומה למקרה שבו יש הלוואה, והמלווה תובע 100, והלווה אומר "מודה אני ב-50, ועל ה-50 האחרים איני יודע" – מקרה שבו אין חובה לשלם את ה-50 הנותרים? רב שך מציע תשובה לקושיה זו על סמך הסוגיה בבבא מציעא (דפים ל"ד-ל"ה), שבה אמר רב הונא כי על המלווה להישבע שהמשכון אינו ברשותו. רב שך טוען כי לאחר שהמלווה נשבע, אין לצד השני טענה לגיטימית לומר "איני מאמין לשבועה". הבעיה בתשובה זו היא שישנו מקום ברמב"ם – שאנסה לאתרו – שבו הוא קובע כי שבועה זו נדרשת רק במקרים מסוימים, שבהם קיים חשד רב יותר שהמלווה נטל לעצמו את המשכון (מעבר למקרים רגילים). אם כן, במקרים אחרים – מדוע שהלווה יאמין למלווה כלל? הרי הוא יכול לומר: "אשלם את ההלוואה כשאקבל בחזרה את המשכון". [מעבר לכך, אני תוהה שעצם קיומה של שבועה זו שנוי במחלוקת. הבעיה היא שההלכה שמביא הרמב"ם כאן מקורה במשנה במסכת שבועות (דף מ"ג), בעוד שהחובה להישבע נובעת מדברי רב הונא, שרב אשי מקשה עליהם. ואפילו אם נסכים לכך, עדיין קיימת מחלוקת בשאלה אם החיוב הוא מן התורה או מדרבנן.] ואם מדובר בדין דרבנן, כיצד הוא יכול להשפיע על דין התורה – הקובע שבמקרה של תביעת חמישים שבו הנתבע מודה בחלק (חמישים) ועל השאר אומר "איני יודע", הוא אינו חייב לפי דין תורה (שכן אין זה מקרה של הודאה במקצת מהחיוב) – בעוד שכאן, לגבי חלק מהחיוב הוא טוען "איני יודע", ואילו לגבי החלק האחר הוא מודה שהוא חייב