סוגיית המשכון בבא מציעא מ''ח, ובבא מציעא דף ל''ד בעניין רב הונא שהמלווה לוקח שבועה שהמשכון אינו ברשותו

במקרה שבו המלווה טוען ששווי המשכון היה מחצית מסכום ההלוואה (והמשכון אבד ברשלנות), והלווה טוען ששוויו היה שלושה-רבעים מסכום ההלוואה – הדין הוא שהמלווה נשבע שאין המשכון ברשותו עוד, והלווה נשבע לגבי שווי המשכון, ומשלם את הרבע מסכום ההלוואה שהוא מודה בו. הרמב"ן מקשה: מדוע ייחשב הדבר למקרה של "מודה במקצת"? מדוע שלא יוכל הלווה לטעון: "שמא המשכון עדיין נמצא אצל המלווה, ולפיכך אינני חייב לשלם דבר עד שאקבל אותו בחזרה"? הרב שך מתרץ, שברגע שמחייבים את המלווה להישבע, לא ניתן עוד לומר שאין מאמינים לו. הקשיתי על כך ממקרה המובא בהלכות שאלה ופיקדון (פרק ו', הלכה א'), שבו פוסק הרמב"ם כי ברגע שהמלווה מסכים לשלם את דמי המשכון, וקיים בשוק חפץ דומה, אין הוא חייב להישבע; וממילא, קושיית הרמב"ן חוזרת למקומה. עם זאת, יש בידי תשובה לקושיה זו: במקרה שלנו, קיימת מחלוקת לגבי שווי המשכון; ורק במקרה שבו המלווה היה מסכים לוותר על תשלום ההלוואה בהתאם לשווי המשכון שטוען לו הלווה – רק אז היה הלווה מחויב להאמין למלווה