These are the two גמרות that my previous note was meant to be applied to.
Here I am taking the approach of תוספות according to the מהרש''א. I am giving up explaining these גמרות according to the מהרש''ל in בבא מציעא because even if I could get him to work in ב''מ I would still have to face the fact that is approach is absolutely contrary to the גמרא in שבועות point blank. That is because the מהרש''ל is saying we continue the approach of saying דורשיין לשון הדיוט even when it is not written. How much more opposite to the גמרא in שבועות could you get? There the גמרא says שמואל is only when he explains openly the משכון is for the הלוואה. Or change it to רש''י if you want that שמואל is only when he did not explain it openly. One way of the other, there is a difference.
The גמרא in שבועות מ''ד ע''א. The משנה says the משכון is against the הלוואה only according to its own monetary worth. The גמרא asks this seems not like שמואל who says the pledge is considered equal to the whole הלוואה. The גמרא answers שמואל is when he said so explicitly and the משנה is when he did not. Let's say the opinion of שמואל is the subject of an argument between two תנאים. The ברייתא says רבי אליעזר says if the מלווה lost the משכון he takes an oath that it was by accident and he collects the whole הלוואה. Then רבי עקיבא says: "The borrower can say 'Why did I give a משכון in the first place but to be for the הלוואה? You lost the משכון, you lost the הלוואה.'"
The גמרא says that neither רבי אליעזר nor רבי עקיבא hold from שמואל and rather they disagree about the law of רבי יצחק. The גמרא says רבי יצחק said the מלווה owns the משכון. Then the גמרא pushes that off and says רבי יצחק was talking about a case when the משכון was taken not at the time of the הלוואה and in that case everyone agrees with רבי יצחק. Rather their argument is when the משכון was taken at the time of the הלוואה and it is parallel to the argument between רבה and רב יוסף. The argument is this. רבה said a the finder of a אבידה has the category of a שומר חינם. Then רב יוסף said a שומר שכר. The גמרא says even then if the מלווה does not need the משכון there is no disagreement. Rather the case is when the מלווה needs to use the משכון.
The גמרא in בבא מציעא ק''ד ע''א says רבי יהושע בן קרחה holds דורשין לשון הדיוט. That means that we look at the exact language of the document. So when he writes כל תשלומתא דאית לך כל קבל דיכי that means the משכון is considered to be for the whole הלוואה even if the משכון is not worth much. The גמרא asks but what if he did not write that? Then he would not own the whole משכון? But that contradicts רבי יוחנן who said the מלווה can take the whole משכון from the orphans. So he owns it even when he did not write anything. Rather רבי יהושע בן קרחה meant that if the משכון goes down in value and the loan is defaulted on, then we go after other property in order that the whole הלוואה should be paid back.
___________________________________________________________________________
אלה הם שתי גמרות שההערה הקודמת שלי הייתה אמורה להיות מיושמת
כאן אני לוקח את הגישה של תוספות בהתאם למהרש''א. אני לא נותן את הסבר הגמרות על פי מהרש''ל בבבא מציעא, כי גם אם אני יכול לקבל אותו בב''מ, אני עדיין אצטרך להתמודד עם העובדה שהגישה שלו מנוגדת לחלוטין לגמרא בשבועות, טווח אפס. זאת משום שהמהרש''ל אומר שאנו ממשיכים את גישתו של "דורשיין לשון ההדיוט" גם כאשר זה לא כתוב. זה לההפך לגמרא בשבועות . שם הגמרא אומרת שמואל הוא רק כאשר הוא מסביר בגלוי שהמשכון הוא להלוואה. או לשנות אותו לרש''י אם אתה רוצה ששמואל הוא רק כאשר הוא לא הסביר את זה בגלוי. דרך אחת או האחרות, יש הבדל.
גמרא בשבועות מ''ד ע''א. המשנה אומרת המשכון הוא נגד ההלוואה רק על פי השווי הכספי שלו. הגמרא שואלת זה לא נראה כמו שמואל שאומר המשכון נחשב שווה לכל ההלוואה. הגמרא עונה שמואל הוא כשאמר זאת במפורש והמשנה היא כאשר הוא לא עשה זאת. הגמרא שאולת אולי דעתו של שמואל היא הנושא לוויכוח בין שני תנאים. רבי אליעזר אומר, אם מלווה איבד משכון הוא לוקח שבועה שזה היה באונס והוא אוסף את כל ההלוואה. אז רבי עקיבא אומר: "הלווה יכול לומר, 'מדוע אני נתתי משכון, אבל כדי להיות להלוואה? איבדת המשכון, איבדת את ההלוואה." הגמרא אומרת לא רבי אליעזר ולא רבי עקיבא מחזיקים משמואל. אבל אולי הם מתווכחים על החוק הרב יצחק. רבי יצחק אמר משכון בבעלות המלווה. אז הגמרא דוחפת את זה ואומרת שאם נלקח המשכון לא בזמן ההלוואה כולם מסכימים עם רבי יצחק. במקום זאת הטענה שלהם היא כאשר המשכון נלקח בעת ההלוואה וזה במקביל לוויכוח בין רבה ורב יוסף. הטיעון זה. רבה אמר למאתר של אבדה יש הקטגוריה של שומר חינם. אז רב יוסף אמר שומר שכר. הגמרא אומרת גם אז אם מלווה לא צריך את המשכון אין מחלוקת, אלא המקרה הוא כאשר המלווה צריך להשתמש במשכון.
הגמרא בבא מציעא ק''ד ע''א אומרת רבי יהושע בן קרחה מחזיק דורשין לשון הדיוט. זה אומר שאנחנו מסתכלים על השפה של המסמך המדויקת. אז כשהוא כותב, "כל תשלומתא דאית לך כל קבל דיכי" זה אומר המשכון נחשב לכל ההלוואה גם אם המשכון הוא לא שווה הרבה. הגמרא שואלת אבל מה אם הוא לא כתב את זה? ואז הוא לא היה בבעלות השלמה של המלווה? אבל זה סותר את רבי יוחנן שאמר מלווה יכול לקחת את כל המשכון מהיתומים. אז הוא מחזיק אותו גם כשהוא לא כתב שום דבר. אלא רבי יהושע בן קרחה מחזיק בשיטה שאם המשכון ירד בערך ואינו שווה לחוב, אז אנחנו הולכים אחרי רכוש אחר של הלווה כדי שכל ההלוואה תהיה משולמת בחזרה.
