That whole essay on the difficulties between Shavuot 43b 44a and Bava Metzia 104a I think I need to rethink. The whole thing is only valid if we go by the Maharshal. The Maharshal assumes that Tosphot continues in his normal way of explaining דורשין לשון הדיוט that even if it is not written it is considered as if it is written.
But if we go by the Maharsha that Tosphot changed his explanation then the two sugiot seem to fit.
That is it needs to be spelled out that the pledge is for the whole loan and if not then it is against only the monetary value of the pledge.
So the sugia in BM comes out just like it sounds. The lender gets the whole pledge if he spelled it out in the document. The only problem would be then the next part of the Gemara that seems to be saying he would still get the whole thing even if he did not write it and that is against the Gemara in Shavuot.
And still the main problem remains. The Gemara in Shavuot is clear that the pledge is only for its monetary worth, and that is how the Rif says also. And that means if it is lost the rest of the loan must be paid. The Gemara in BM is clear if the loan is not paid he the lender gets the whole pledge even if it is more than the amount of the loan, even if it is not written as such. And the only reason it is written is if the pledge goes down in value that the lender can collect more property of the borrower. Perhaps one could answer in one case the pledge was lost and in the other the loan is not paid. But why would that make a difference?
So what we seem to have here is that with the Rif these two gemaras do not argue. Rather in the case of the pledge being lost then it is only against its monetary worth. But if the loan is not paid the lender gets the whole pledge. But to Tosphot the law is like Shmuel that in both cases the pledge is against the whole loan.
__________________________________________________________________________
I need to rethink the difficulties between שבועות מ''ד ע''אand בבא מציעא ק''ד ע''א. The whole thing is only problematic if we go by the מהרש''ל. The מהרש''ל assumes that תוספות continues in his normal way of explaining דורשין לשון הדיוט that even if it is not written it is considered as if it is written.
But if we go by the מהרש''א that תוספות changed his explanation, then the two סוגיות seem to fit.
That is it needs to be spelled out that the משכון is for the whole הלוואה, and if not then it is against only the monetary value of the משכון.
So the סוגיא in בבא מציעא comes out just like it sounds. The מלווה gets the whole משכון if he spelled it out in the document. The only problem would be then the next part of the גמרא that seems to be saying he would still get the whole thing even if he did not write it and that is against the גמרא in שבועות.
So the סוגיא in ב''מ comes out just like it sounds. The מלווה gets the whole משכון if he spelled it out in the document. The only problem would be then the next part of the גמרא that seems to be saying he would still get the whole thing even if he did not write it and that is against the גמרא in שבועות.
And still the main problem remains. The גמרא in שבועות is clear that the משכון is only for its monetary worth, and that is how the רי''ף says also. And that means if it is lost the rest of the חוב must be paid. The גמרא in ב''מ is clear if the חוב is not paid the מלווה gets the whole משכון even if it is more than the amount of the חוב, even if it is not written as such. And the only reason it is written is if the pledge goes down in value that the lender can collect more property of the borrower. Perhaps one could answer in one case the pledge was lost and in the other the loan is not paid.
So what we seem to have here is that with the רי''ף these two גמרות do not argue. Rather in the case of the משכון being lost then it is only against its monetary worth. But if the loan is not paid the lender gets the whole pledge. But to תוספות the law is like שמואל that in both cases the משכון is against the whole הלוואה.
__________________________________________________________________
יש קשיים בין השבועות מ''ד ע''א ובבא מציעא ק''ד ע''א. כל העניין הוא רק בעייתי אם נלך לפי המהרש''ל. המהרש''ל מניח שתוספות ממשיך בדרך הרגילה שלו להסביר "דורשין לשון ההדיוט" שגם אם זה לא כתוב שזה נחשב כאילו הוא נכתב. אבל אם נלך לפי המהרש''א שתוספות שינו את ההסבר שלו, אז שתי הסוגיות שתתאמנה. כלומר זה צריך להיות מפורט שהמשכון הוא לכל ההלוואה, ואם לא אז הוא נגד רק את הערך הכספי של המשכון. אז סוגיא בבא מציעא יוצאת בדיוק כמו זה נשמע. מלווה מקבל כל המשכון אם הוא פירט את זה במסמך. הבעיה היחידה תהיה אז החלק הבא של הגמרא שנראית שהמלווה עדיין מקבל את כל המשכון, גם אם הוא לא כתב את זה וזה נגד הגמרא בשבועות. אז סוגיא ב''מ יוצאת בדיוק כמו שזה נשמע. מלווה מקבל כל המשכון אם הוא פירט את זה במסמך.
ועדיין הבעיה העיקרית נותרה. הגמרא בשבועות ברורה שהמשכון הוא רק לשווי הכספי שלו, וכך גם רי''ף אומר. וזה אומר שאם הוא איבד את המשכון, שארית החוב חייבת להיות משולמת. הגמרא ב''מ ברורה אם החוב לא ישולם המלווה מקבל כל המשכון גם אם הוא יותר מהסכום של החוב, גם אם לא כתוב כזה. והסיבה היחידה שכתוב היא אם המשכון יורד בערך אז המלווה יכול לאסוף יותר רכוש של הלווה. אולי אפשר לענות שמקרה אחד הוא שהמשכון אבד, והשני הוא שההלוואה לא שולמה. אז מה נראה הוא שעם הרי''ף שתי גמרות אלה לא מתווכחות. במקרה שהמשכון הלך לאיבוד אז הוא רק נגד השוויות מוניטרית. אבל אם ההלוואה לא שולמה, המלווה מקבל את כל המשכון. אבל לתוספות החוק הוא כמו שמואל כי בשני המקרים המשכון הוא נגד כל ההלוואה.
here is a link to the book on bava metzia
Ideas in Bava Metzia
