בבבא קמא כ''ב בבא קמא דף כ''ב, ר' יוחנן טוען שאחריות על היזק של אש היא בגלל חיציו. אבל לריש לקיש אש מחויבת בנזקים משום ממונו. האם חובת שמירת בעל חי כדי שלא ייצא ויגרום נזק היא על האדם שבתחום שלו נמצא בעל החי ובאחריותו (שומר), או שמא חובה זו על הבעלים? אם זה על הבעלים כנראה שזאת שיטת ריש לקיש. יש ברייתא בבבא קמא דף מ''ה שאומרת שיש ארבעה סוגי שומרים, שומר חינם, שומר שכר, שוכר, ושואל. אם בעל החי הולך והורג מישהו, כולם צריכים להביא את הכופר והבעל חי נהרג, והשומרים משלמים את עלות בעל החי לבעלים. עם זאת, השומר חינם אינו חייב לשלם לבעלים את עלות בעל החי משום שהוא עשה את חובת השמירה שלו. הגמרא שם אומרת שהמקרה הוא שבו כל אחד שמר על החיה עם המינימום שמירה פחותה. אם הייתה חובה על השומר חינם לשלם פיצויים לניזק (מכיוון שהחיה הייתה ברשותו ובאחריותו), אז הוא לא היה פטור מעלות החיה. אלא, אנו רואים שהבעלים הוא זה שמשלם פיצויים [כמו ריש לקיש, והאחריות לפיצויים היא על הבעלים, לא האדם ששומר על החיה כפי שברור ברמב"ם עצמו בתחילת ה' ניזקי ממון וזה לשונו, "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהיזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק." אבל יש להקשות על זה בגלל שהרמב''ם פסק כר' יוחנן. וצ''ל כמו הגר''א שר' יוחנן גם מסכים עם ריש לקיש.]. ההיגיון כאן הוא שאם המקרה לא היה של הריגה, אלא של החיה שגורמת נזק, ולשומר חינם הייתה חובה כלפי אנשים שהחיה גרמה להם נזק, אז הוא היה נדרש לעשות המקסימלית שמירה מעולה כמו שאר השומרים. ואז היה חייב גם לשלם עלות החיה. אלא מכאן רואים שהחיוב שמירה על הבעלים