המשנה בתחילת בבא קמא עצמה מבהירה שחובת השמירה על בעל חיים כדי שלא ייצא ויגרם נזק מוטלת על האדם שבתחום שלו נמצא בעל החיים, ולא על הבעלים. נקודה זו מובאת ברב שך בתחילת הלכות נזקי ממון. אך דבר זה סותר ברייתא בדף מ"ה בבבא קמא שאומר שיש ארבעה סוגי שומרים, שומר חינם, שומר בתשלום, שוכר ושואל. אם בעל החיים הולך והורג מישהו, כולם צריכים להביא את הכופר [פיצוי], ואם לבעל חי יש כבר חזקה שהוא עלול להרוג, הוא נהרג, והשומרים משלמים את עלות בעל החי לבעלים של החיה מלבד השומר חינם. הגמרא שם אומרת שהמקרה הוא שבו כל אחד שמר על החיה בשמירה מינימלית (שמירה פחותה). אם הייתה חובה על השומר חינם לשלם פיצויים לניזק, אז הוא לא היה פטור מעלות החיה.[שומר חינם חייב לשמור שמירה פחותה אבל מי שיש לו לשמור מנזק חייב לשמור שמירה מעולה.] אלא אנו רואים שהבעלים הוא זה שמשלם פיצויים. השומרים האחרים משלמים לבעלים, אבל לא השומר חינם. ההיגיון כאן הוא שאם המקרה לא היה של הריגה, אלא של גרימת נזק על ידי החיה, והשומר חינם היה מחויב כלפי אנשים שהחיה גרמה להם נזק, אז הוא היה נדרש לבצע שמירה מקסימלית (שמירה מעולה) כמו שאר השומרים. נקודה זו מביאה רב שך במכתבו לר' איסר מלצר ביחס להבנת דעת הרמב''ן בפירושו בבא מציעא דף ל''ו ודף צ''ג. אולם אני מתכוון כאן להראות שזה לא תלוי ברמב''ן, אלא מדובר בסתירה ישירה בין המשנה ארבעה אבות נזיקים והברייתא בדף מ''ה.-------אציין שהרמב''ם בהלכות נזיקים פרק א' הולך כברייתא שחובת הנזק היא על בעל הבהמה