ראה רמב''ם הלכות תרומה ח' הלכה י"ד, והלכות איסורי ביאה פרק ט"ו הלכות י"א ו-י"ב.

אני רוצה להוסיף כאן שהרמב"ם מבחין בין מקרה שבו רוב האנשים בעיר הם פסולים (אבל אף אחד לא אומר כלום) לבין מקרה שבו אנשים אומרים שהיא (אישה לא נשואה) קיימה יחסי מין עם מישהו מסוים או עם אחרים. במקרה האחרון, אם אנשים אומרים שהיא קיימה יחסי מין עם אחרים מלבד הכהן שאנו יודעים עליו, אז היא לא יכולה לאכול תרומה, אבל העובדה שרוב האנשים בעיר פסולים לא תפגע במעמדה כמי שיכולה לאכול תרומה. כלומר: גם כשהיא לא אומרת כלום, אבל אנחנו יודעים שהיא קיימה יחסי מין עם כהן וילדה בן זכר, היא יכולה לאכול תרומה. לא אכפת לנו מרוב האנשים בעיר, אלא אם כן אנשים טוענים שהיא קיימה יחסי מין עם אחרים מלבד הכהן. אבל במקרה של אישה מאורסת, מה שהיא אומרת משנה. אם היא לא אומרת כלום, הילד הוא בחזקת ממזר. אבל אם היא אומרת שקיימה יחסי מין עם בעלה המאורס, היא והילד כשרים. אם בעלה המאורס חולק עליה, זהו מקרה של עד אחד שחולק עליו על עד אחר, ועדות שניהם בטלה ומבוטלת, והילד הוא בהחלט ממזר, אך היא עדיין נחשבת כשרה. ראה רמב''ם הלכות תרומה ח' הלכה י"ד, והלכות איסורי ביאה פרק ט"ו הלכות י"א ו-י"ב. אני חושב, (אבל אני לא בטוח), שחלק מהפרשנים רואים באנשים מדברים את אותה קטגוריה של רוב העיר פסולים. ואני חושב שרב שך מחשיב אנשים מדברים כביטוי זהה לביטוי בגמרא של דיימא דעלמא, יבמות סביבות דף פ''ח---------------------בשני כמקומות הרמב"ם עוסק בשאלה של פנויה שקיימה יחסי מין עם מישהו. מקום אחד הוא בהלכות תרומה (ח' הל' י''ד). שם הרמב"ם לא אומר דבר על האם היא אמרה משהו. אלא שהמקרה הוא שאנו, בית הדין, יודע שהיא קיימה יחסי מין עם כהן. המקרה השני הוא בהלכות איסורי ביאה פרק י''ב, ושם היא נמצאת בהריון והיא אומרת שהאב כשר, כלומר, כשיר להתחתן עם יהודייה. שם הרמב"ם כן מזכיר שרוב העיר פסולים. ובכל זאת, מאמינים לה. הקטע הנ"ל מבוסס על הרעיון שאנחנו מאמינים לה בשני המקרים אלא אם כן אנשים (רינון) אומרים אחרת. העובדה שרוב העיר פסולים, אני חושב, לא משנה בשני המקרים