The problem is this. תוספות at first suggests that to ר. אלעזר one needs עדי מסירה for both money and גיטין to make a חלות קניין. Then he suggests maybe not for money since הודאת פיו כמאה עדים דמי. But that rule does not suggest there can be a חלות קניין by means of words, nor does it suggest any kind of קניין for money at all. It only says that we believe there was a חלות קניין because of his words.
הבעיה היא זו. תוספות בהתחלה מעלה כי לר. אלעזר צריכים עדי המסירה לחלות קניין כסף ולגיטין. אחר כך הוא מציע שאולי לא לכסף בגלל שהודאת פיו כמאה עדים דמי. אבל הכלל הזה אינו מציע שיכולה להיות חלות קניין באמצעות מילים, ואינו מציע שום סוג של קניין כסף בכלל. הוא רק אומר שאנחנו מאמינים שהייתה חלות קניין בגלל דבריו
I believe that תוספות meant to answer this question. That is why he brings up the issue of חב לאחרים. That is he is saying I know the law of הודאת פיו כמאה עדים דמי does not mean that הודאת פיו makes a חלות קניין. But it might because, after all, we would not believe הודאת פיו if it was a case of חב לאחרים.
אני מאמין כי תוספות נועד לענות על שאלה זו. זו הסיבה שהוא מעלה את הנושא של חב לאחרים. כלומר הוא אומר אני מכיר את החוק של הודאת פיו כמאה עדים דמי אין זה אומר כי הודאת פיו עושה חלות קניין. אבל זה יכול להיות ראיה, שאחרי הכל, לא היינו מאמינים הודאת פיו אם זה היה מקרה של חב לאחרים.
________________________________________________________________________________
תוספות suggests that ר. אלעזר should hold that both חלות גיטין and a חלות כסף should happen only by עדי מסירה. He is not thinking of שטרי ראיה but rather שטרי קניין. Then he wants to backtrack, and to say this: to ר. אלעזר all שטרות even to make a חלות are valid with just עדי חתימה. But we would still need עדי מסירה For גיטין because אין דבר שבערווה פחות משיים.
Then he wants to bring a proof from הודאת פיו כמאה עדים דמי. On this I asked that הודאת פיו does not accomplish a חלות. Then I suggested that תוספות must be thinking of this objection and thus brings up the subject of חב לאחרים. The basic idea is in גיטין and קידושין one creates an obligation for others, but money might be different. I do not understand why that is relevant. It is true that one can obligate himself money without any transaction just by a document. But it still has to be a valid document. But a more serious question is that the answer of תוספות goes against the very same premise that תוספות is trying to prove. תוספות is trying to prove the validity of a שטר can be brought about by עדי חתימה. That means the validity of a document of גיטין קידושין or שטר מכר. But the brings a proof that גיטין וקידושין are different than קנייני כסף
תוספות מעלה כי יכול להיות שר. אלעזר מחזיק ששני חלות גיטין וכן חלות שטרי מכר צריכות לקרות רק על ידי עדי המסירה. הוא לא חושב על שטרי ראיה אלא שטרי קניין. אז הוא רוצה לחזור בו, ולהגיד את זה: לר. אלעזר כל שטרות אפילו לעשות חלות תקפות גם על ידי עדי חתימה. אבל אנחנו עדיין צריכים עדי המסירה עבור גיטין וקידושין כי אין דבר שבערווה פחות משניים. ואז הוא רוצה להביא ראיה מן הודאת פיו כמאה עדים דמי. שאלתי כי הודאת פיו אינה משיגה חלות. ואז הצעתי שתוספות חושב על זה ובכך מעלה את הנושא של חב לאחרים. הרעיון הבסיסי הוא שגיטין וקידושין יוצרים מחויבות לאחרים, אבל קניין כסף יכול להיות שונה. אני לא מבין למה זה רלוונטי. זה נכון שאדם יכול לחייב את עצמו בכסף בלי שום עסקה רק על ידי מסמך. אבל זה עדיין צריך להיות מסמך תקף. אבל שאלה רצינית יותר היא כי התשובה של תוספות נוגדת את ההנחה שאותה תוספות מנסה להוכיח. תוספות מנסה להוכיח את תוקפו של שטר יכול להיות על ידי עדי חתימה. כלומר, את תוקפו של מסמך של גיטין קידושין או שטר מכר. אך מביא הוכחה לכך גיטין וקידושין הם שונים מאשר קנייני כסף.
