Rambam laws of Trumah ch. 3 law 21 and ch. 5 law 13

The first tithe can be obligated in Trumah in a case where it was given to the Levite from grain that was still obligated in Trumah. Butin general, the first tithe is not obligated in Trumah. It makes sense to say that that first tithe can be used to separate from it Trumah for other grain that is obligated in Trumah. [That is from the Sifri Zuta. Rabainu Shimshon brings this in Tractate Truma chapter 1, mishna 5.] But when it is not obligated in Trumah but still obligated in Trumat Masar, then it can only be used to separate from it Trumat Masar for other grain that is obligated only in Trumat Masar. I think this distinction is the opinion of the Rambam and it answers the contradiction between the Rambam in chapter 3 law 21 and chapter 5 law 13. and the langue of the Rambam in law 21 where he writes, “It can be used as Trumah until all of it is Trumah.” How could this be possible if the meaning of Trumah there means Truma Gedola? It is clear that the meaning is it is used for Trumat Masar for other grain until the last ten percent is left when that is also made Trumat Masar for its own obligation. This approach is different from Rabbainu Shimshon who holds that Masar Rishon which is still obligated in Trumat Masar (but not obligated in Truma) can be used to separate from it Trumah for other grain. [Later note. After writing the above paragraphs I noticed that Rav Shach writes part of what I wrote. That is, he takes the case that the masar rishon is obligated only in trumat masar and says that then only trumat masar can be separated from it for other grain and that is the meaning of chapter 1 law 21. I agree with this, but I add that a case in which the masar rishon is obligated in both truma gedola and trumat masar it can be used for both until the last ten percent is left. Then at that point, one needs to separate the remaining then percent as trumat masar for its own obligation.] ------The מעשר ראשון can be obligated in תרומה in a case where it was given to the לוי from grain that was still obligated in תרומה. But, there also can be the מעשר ראשון that is not obligated in ,תרומה . The רמב''ם brings such a case in laws of תרומה chapter 1.to me it makes sense to say that that first tithe can be used to separate from it תרומה for other grain that is obligated in תרומה. but when it is not obligated in תרומה but still obligated in תרומת מעשר, then it can only be used to separate from it תרומת מעשר for other grain that is obligated only in תרומת מעשר. I think this distinction is the opinion of the רמב''ם and it answers the contradiction between the רמב''ם in chapter ג' law כ''א and chapter ה' law י''ג. and the רמב''ם in law כ''א where he writes, “It can be used as תרומה until all of it is תרומה.” How could this be possible if the meaning of תרומה there means תרומה גדולה? It is clear that the meaning is it is used for ֱ for other grain until the last ten percent is left when that is also made תרומת מעשר for its own obligation. This approach is different from ר' שמשון who holds that מעשר rishon which is still obligated in תרומת מעשר but not obligated in תרומה can be used to separate from it תרומה for other grain. [Later note. After writing the above paragraphs I noticed that רב שך writes part of what I wrote. That is, he takes the case that the מעשר ראשון is obligated only in תרומת מעשר and says that then only תרומת מעשר can be separated from it for other grain, and that is the meaning of chapter א' law כ''א. I agree with this, but I add that a case in which the מעשר ראשון is obligated in both תרומה גדולה and תרומת מעשר it can be used for both until the last ten percent is left. Then at that point, one needs to separate the remaining then percent as תרומת מעשר for its own obligation.]

freedom of the individual

The Sages interpret the verse about the Ten Commandments “they were engraved on the tablets” to imply “freedom was on the tablets.” אל תקרא חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות Freedom comes only with keeping the Ten Commandments. The concept of the freedom of the individual never arose in any context except in a lonely island in the north Atlantic where people believed in the Ten Commandments i.e., England. Even though it started with the Magna Carta, the real birth and guarantee of the freedom the individual began with the Provisions of Oxford. Outside of that, there had never been any country or nation which espoused the freedom of the individual.

רמב''ם, הלכות תרומות פרק ג', הלכה כ'''א. .Rambam Laws of Trumah, chapter 3, halacha 21 ; Tractate Trumot chapter 1, mishna 5

תרומות פרק א’ משנה ה'. רמב''ם הלכות תרומות פרק ג' הלכה כ'''א. בן לוי שהיה לו מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומתו והניחו להיות מפריש עליו והולך הוא בטבלו מה שעשה עשוי. הלכות תרומות פרק ה' הלכה י''ג: המפריש תרומה ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו... על פירות אחרות, אין תרומתן תרומה.כנראה זאת סתירה ישירה. נראה לי לתרץ את זו. הכוונה שללוי יש קרקע שלו, והפריש מעשר ראשון בלי להפריש תרומה גדולה קודם כמו שצריך. עכשיו המעשר ראשון חייב בתרומה ובתרומת מעשר, אבל הוא אינו מפריש אותו עדיין. הוא מניח עשר אחוז להיות תרומת מעשר, ובינתיים משתמש עם המעשר ראשון להיות תרומה לדגנים משאר השדה. אבל אם יש ישראלי שיש לו חלק באותו שדה והוא נתן מעשר ראשון שלו ללוי, ועדיין לא הופרשה ממנו תרומה או תרומת מעשר. הלוי לא יכול להשתמש עם המעשר ראשון שקיבל מן הישראלי בשביל להפריש ממנו תרומה גדולה או תרומת מעשר לדגנים אחרים. (היינו הוא לא יכול להשתמש עם המעשר ראשון הזה להיות התשעים אחוז תרומה על דגנים שלו ולהשאיר עשר אחוז לתרומת מעשר בגלל שהבעלים של השדות שונים.) אם המעשר ראשון בא מחלק הבן לוי, הוא יכול להשתמש איתו לתרומה, לא אם המעשר ראשון בא מחלק הישראלי. הגם שהם אינם שותפים, אבל אפילו אם היו שותפים לא יכולים להפריש תרומה מחלק של השני בלי הסכמה מילולית מפורשת. הדין הזה בא מספרי זוטא שהר''ש (רבינו שמשון) מביא על מסכת תרומות פרק א' משנה ה’. “מנין לבן לוי שרצה לעשות ממעשר ראשון תרומה גדולה מנין שעושה ת''ל כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה'. מכאן שאם רצה לעשותו תרומה לאחרים, עושה. יכול אף שניטלה תרומתו יהא עושה אותן תרומה לאחרים, ת''ל את מקדשו ממנו. בזמן שקדשו בתוכו, עושה אותן תרומה לאחרים. אין קדשו בתוכו, אין עושה אותו תרומה לאחרים.” אבל הר''ש אינו מחלק מי הבעלים של התבואה. לדעתו אפשר להשתמש עם מעשר ראשון (שלא ניטלה ממנו התרומת מעשר שלו) להיות מפריש ממנו תרומה גדולה עד שלא נשאר ממנו רק את העשר אחוזים האחרונים. ואז צריכים לעשותם תרומת מעשר. אבל הדרך שבה רב שך מבין את ר''מ זה הוא שתרומה מקבילה לתרומה, ותרומת מעשר מקבילה לתרומת מעשר. כדי להסביר זאת הרשו לי לציין כמה עובדות כאן. ראשית אין צורך להפריש את התרומה והמעשר מאותה מחסנית או שדה. שנית, אם לוי ניכנס לשדה של שכנו ומקבל את מעשר הראשון, למרות שהגידולים עדיין לא נכנסו לקטגוריית חיוב תרומה. במקרה כזה, הלוי לא צריך להפריש תרומה מן המעשר ראשון שהוא מקבל. במקרה כזה עדיין חייב בתרומת מעשר. וכן אם לוי ניכנס לשדה של חברו ומקבל מעשר לאחר שנכנס השדה לחובת תרומה. במקרה כזה, המעשר שהוא מקבל חייב בתרומה וחייב בתרומת מעשר. במקרה שהמעשר ראשון חייב בתרומה, אבל התרומה עדיין לא הופרשה לדעת רב שך הוא יכול להשתמש במעשר ראשון כדי להפריש תרומה גדולה על תבואה אחרת מאותו מין. אם המקרה הוא כאשר המעשר ראשון אינו חייב בתרומה כלל, הוא יכול להשתמש במעשר ראשון רק כדי להפריש ממנו תרומת מעשר לתבואה אחרת. הר''מ כותב בשני המקומות מעשר ראשון שתרומה לא ניטלה ממנו. נראה שזה מכוון שהוא מחויב בתרומה, אבל התרומה עדיין לא הופרשה, או שהכוונה שהמעשר בכלל לא היה מחויב בתרומה מראש. אבל עם משמעות כזו או אחרת, זה אינו משנה. זה לא יכול להיות ההבדל מדוע במקום אחד ניתן להשתמש בהמעשר ראשון ובמקרה השני לא. אז אני מסיק שההבדל הוא בבעלות על השדות. כמו כן, הלשון בחוק כ''א היא שתרומה לא ניטלה. הוא אינו מציין מה הוא מכוון, תרומה או תרומה מעשר? אז זה יכול להיות כמו רבינו שמשון שאפשר להשתמש בו לתרומה גדולה (אם הוא חייב בתרומה גדולה או לא) כל זמן שתרומת מעשר לא הופרשה. רק שזה לא יכול להיות מקרה שבו המעשר ראשון היה חייב בתרומה גדולה והופרשה ממנו תרומה גדולה =------------------------------------The way Rav Shach understands this Rambam is that truma is parallel to trumah and trumat masar is parallel to trumat masar. To explain this let me state some facts here. First the truma and masar do not need to be separated from that very same stack or field. Second, a Levite can go into the field of his neighbour and ask for and receive the first masar, even though the crops have not yet come into the category of trumah. In that case, the Levite does not have to separate truma from the masar rishon. In that case, it is still obligated in trumat masar. Also, he might go into the field of his neighbour and receive masar after the field has come into the obligation of truma. In that case, the masar he receives is obligated in trumah and obligated in trumat masar. In a case when the masar rishon is obligated in trumah, but the truma has not been taken yet to rav shach, he can use the masar rishon to separate truma gedola on other produce. If the case is when the masar rishon is not obligated in trumah at all, he can use the masar rishon only to separate from it trumat masar for other crop------------ The reason for my approach is because the language of the Rambam shows this. He writes in both places masar that truma was not taken from it. It seems to mean it is obligated in truma, but the truma was not separated yet, or it might mean it is not obligated at all in truma. But with one meaning or the other, that language is used in both places. So that cannot be the difference why in one place the masar rishon can be used and in the second case it cannot. So, I conclude the difference is in ownership of the field. Also, the language in law 21 is truma was not taken. It does not specify, truma or trumat masar. So it can means like R. Shimshon that trumat masar was not taken, and it can be used for truma gedola if it is obligated in trumah gedola or not. Only it can not be a case where it was obligated in trumah gedola and trumah gedola was separated from it. ------------------------[The way רב שך understands this ר’’מ is that תרומה is parallel to תרומה and תרומת מעשר is parallel to תרומת מעשר. To explain this let me state some facts here. First the תרומה and מעשר do not need to be separated from that very same stack or field. Second, a לוי can go into the field of his neighbour and ask for and receive the first מעשר, even though the crops have not yet come into the category of תרומה. In that case, the לוי does not have to separate תרומה from the מעשר ראשון. In that case, it is still obligated in תרומת מעשר. Also, he might go into the field of his neighbour and receive מעשר after the field has come into the obligation of תרומה. In that case, the מעשר he receives is obligated in תרומה and obligated in תרומת מעשר. In a case when the מעשר ראשון is obligated in תרומה, but the תרומה has not been taken yet to רב שך, he can use the מעשר ראשון to separate תרומה גדולה on other תבואה מאותו מין. If the case is when the מעשר ראשון is not obligated in תרומה at all, he can use the מעשר ראשון only to separate from it תרומת מעשר for other תבואה The reason for my different approach is because the language of the ר’’מ shows this. He writes in both places מעשר that תרומה was not taken from it. It seems to mean it is obligated in תרומה, but the תרומה was not separated yet, or it might mean it is not obligated at all in תרומה. But with one meaning or the other, it is used in both places. So that cannot be the difference why in one place the מעשר ראשון can be used and in the second case it cannot. So, I conclude the difference is in ownership of the field. Also, the language in law כ''א is תרומה was not taken. It does not specify, תרומה or תרומת מעשר. So it can means like רבינו שמשון that תרומת מעשר was not taken, and it can be used for תרומה גדולה if it is obligated in תרומהh גדולה or not. Only it can not be a case where it was obligated in תרומהh גדולה and תרומהh גדולה was separated from it.]

Therapists are severely damaged people who go into therapy to give themselves a self-image of goodness while having complete control of the people they treat and people in their lives. A person has a pseudo-disease, dubbed a mental illness, if they are unwilling to do something that therapists think they ought to do. Just because someone doesn't like your behavior, and possesses a drug that can change you, doesn't mean they have a right to drug you. or force you into "therapy." One of the greatest errors of modern thought is the medical metaphor. [Evertrhing we do not like we call a mental disease] The medical metaphor adds nothing to our knowledge of human choice and behaviour; indeed, it takes away the deep and penetrating knowledge that we once had when we looked at every human being as another free-willed being. Calling wild mood swings "multiple personality disorder" doesn't teach us anything; but it is not without purpose. Its purpose is to de-humanize the person, to strip him of his dignity, and to justify coercion.Psychology is pseudo-science as noted by Karl popper because it does have the major characteristic of an authentic science. That is falsifiability. I mean to say that any true science has to be able to be disproved by some observation. For example, if it predicts that if my theory is correct then this thermometer will rise from1 to 6. If it does not move or moves to ten, the theory is false. Psychology is no like that there is no conceivable experiment that would disprove the pseudo theories of psychology because any observation they can always show that it proves their hypothesis. An example of this can be found in the life of Karl Popper who encountered a disciple of Freud in Vienna who had a theory that all human motivations boil down to aggression. Popper asked him how does he know this? Answer I have had sessions with a hundred patients and I can see this dynamic in each case. Popper told him and if you will have another hundred patients you will be able to show that they lead to the same conclusion. That does not prove anything. There has to be some observation that can disprove your theory. If that observation does not happen then your theory is correct. But until then it is pseudo-science

za97 F minor midi format za97 nwc file

אחת השאלות שהעליתי ברמב''ם הלכות גנבה א' הלכה י''ד היא שהגמרא מפחיתה את דין רב לכמעט כלום על סמך הברייתא שמביאה רב ששת, ואילו הרמב''ם מתעלם מכך, וקובע את דין כרב כאילו לא היה שינוי. תשובה לשאלה זו היא שהרמב''ם הולך כמו רבינו יצחק בבא קמא ס''ה ע''א שאומר שהשינוי היחיד של רב ששת הוא כאשר הגנב גורם נזק פיזי או תועלת פיזית לבהמה שגנב. במקרה של רב ששת, תשלום הכפל יהיה בהתאם לערך הבהמה בזמן הגניבה. אבל ניתן להחיל את חוק של רב על מצב שבו בעל החיים נחלש או התחזק ללא כל סיבה מהגנב. במקרה כזה, החוק יהיה כמו רב שההערכה נעשית לפי זמן הדין. השינויים בערך בעל החיים אינם חייבים לנבוע משינויים בערך השוק. וזה מסביר את הרמב"ם בצורה מושלמת. הוא אומר שכאשר ערך בעל החיים עולה או יורד, ואינו מזכיר אם הגנב עצמו גרם לכך. שאלה נוספת ששאלתי ברמב"ם היא שהגמרא משנה את דברי רב לגבי גניבה מהוראה על גזל. ההוראה על גזל היא שאם ערך החפץ הנגזל עלה ואז הגזלן שבר את החפץ, הוא משלם לפי שעת הדין. אם הוא נשבר מעצמו, הוא משלם לפי הערך בזמן הגזלה. הכוונה היא לערך העיקרי, כי אין תשלום כפל על גזל. אך הגמרא מעלה שאלה מכך על רב והרמב"ם מביא את מסקנת הגמרא. אני חושב שהגמרא משווה את חוק תשלום הערך העיקרי עבור גזל לתשלום כפל עבור גניבה. את זה הגמרא עצמה קובעת, ולכן זו לא יכולה להיות שאלה על הרמב"ם שפשוט מצטט את הגמרא

One of the questions I raised on the Rambam laws of theft 1:14 is that the Gemara diminishes the law of Rav to almost nothing based on the Braita that Rav Sheshet brings, while the Rambam ignores that, and states the law of Rav as if there was no modification. An answer to this question is that the Rambam is going like like Rabainu Izhak in Bava Kama page 65a who says that the only modification of Rav Sheshet is when the thief causes physical harm or physical benefit to the animal he stole. In the case of Rav Sheshet, the payment of the double would be in accord with the value of the animal at the time of the theft. But the law of Rav can be applied to a situation where the animal got weaker or stronger without any imput from the thief. In that case, the law would be like Rav that the evaluation goes by the time of the judgment. The variations in the value of the animal do not have to be because of variations in market value. And this explains the Rambam perfectly. He says when the value of the animal goes up or down, and does not mention if the thief himself caused this. Another question I asked on the Rambam is that the Gemara modifies the statement of Rav about theft from a teaching about robbery. The teaching about robbery is that if the value of the stolen object increased and then the robber broke the object, he pays according to the time of the judgment. If it broke by itself, he pays according to the value at the time of the robbery. This refers to the main value, because there is no payment of double for robbery. Yet the Gemara brings a question from this on Rav and the Rambam brings the conclusion of the Gemara. I think the Gemara is equating the law of payment of the main value for robbery with payment of double for theft. This the Gemara itself is stating, and so this can not be a question on the Rambam who is simply quoting the Gemara-------------------------------------------------------------------One of the questions I raised on the רמב’’ם הלכות גנבה א' הלכה י''ד is that the גמרא diminishes the law of רב to almost nothing based on the ברייתא that רב ששת brings, while the רמב’’ם ignores that, and states the law of רב as if there was no modification. An answer to this question is that the רמב''ם is going like like רבינו יצחק בבא קמא ס''ה ע''א who says that the only modification of רב ששת is when the thief causes physical harm or physical benefit to the animal he stole. In the case of רב ששת, the payment of the double would be in accord with the value of the animal at the time of the theft. But the law of רב can be applied to a situation where the animal got weaker or stronger without any imput from the thief. In that case, the law would be like רב that the evaluation goes by the time of the judgment. The variations in the value of the animal do not have to be because of variations in market value. And this explains the רמב’’ם perfectly. He says when the value of the animal goes up or down, and does not mention if the thief himself caused this. Another question I asked on the רמב’’ם is that the גמרא modifies the statement of רב about theft from a teaching about robbery. The teaching about robbery is that if the value of the stolen object increased and then the robber broke the object, he pays according to the time of the judgment. If it broke by itself, he pays according to the value at the time of the robbery. This refers to the main value, because there is no payment of double for robbery. Yet the גמרא brings a question from this on רב and the רמב’’ם brings the conclusion of the גמרא. I think the גמרא is equating the law of payment of the main value for robbery with payment of double for theft. This the גמרא itself is stating, and so this can not be a question on the רמב’’ם who is simply quoting the גמרא