Rambam 21:10 מלווה ולווה Has been a confusing halacha for me for a long time. I did not realize that the Magid Mishna had actually explained it simply,-- even though he left it with צ''ע (not clear why it is so.)
The basic idea is the same case that I have mentioned before in this blog many times. You have a lender a borrower and someone that bought a field from the borrower after the loan.
If the field is regular [not a guarantee for the loan] the lender gets it in case of default and 1/2 the improvements and in Halacha 21:1 he does not even pay for the expenses.
In Halacha 2:10 [when the field is collateral for the loan] the way the Magid Mishna explains it if the expenses are more than the improvement he gets half the improvement and pays nothing. If the improvement is more than the expenses, he can take all the improvement and pay for the expenses.
This would not be worth the time writing if not for the fact that the Rambam there is so unclear.
The way to see this in the Rambam is in the wording. The first part of the halacha is clear. The שבח is more than the הוצאה so the בעל חוב says "my field made the שבח" so he is claiming all the שבח and pays the הוצאה. Clear enough. But then: The שבח is less than the הוצאה he collects 1/2 from the בעל חוב and 1/2 from the מוכר. That is where the Magid Mishna and Rav Shach come in. At that point the בעל חובis coming by the claim of normal שיעבוד by which he has only a right to half the שבח as it says in Bava Batra. Still the בעל חוב gets the field with everything on it --all the שבח - but he has to pay only for a half and the other half he has a right to. So the part he has a right to the לוקח has to collect from the מוכר as per the same agreement "What I buy will be משועבד to this חוב."
It is clear but only with Magid Mishna and Rav Shach. [In any case the part the part that the בעל חוב is collecting because of מה שאקנה יהיה משועבד לחוב הזה he is not paying for. The only part he pays for it that which comes because it is part of the field. So with regards to 21:1 where the Rambam brings two opinions if the בעל חוב pays for the הוצאה in the normal case that the field is not collateral he is going like the opinion he does not have to pay.]
In any case there is still a lot to talk about in this halacah as you can see in the Avi Ezri of Rav Shach and I have had occasion to bring this up also in my notes on Shas, and I also recall that Reb Chaim Soloveitchik brought it up.
This is what I wrote about this about a year ago:
ב''מ קי: ב''מ י''ד: בבא בתרא קנז: הסוגיה כאן הוא בב''מ יד: ובבבא בתרא קנז: יש מחלוקת בין תוספות בב''מ ותוספות בבא בתרא. המחלוקת תלויה בסברת רב חיים הלוי מבריסק. הסברא היא זאת: לפי דעת הרמב''ם, בדיון של מַלְוֶה לווה ולוקח (ויש ברירת מחדל) שהמַלְוֶה גובה רק חצי השבח (השיפוצים) וחצי נשאר אצל הלוקח בגלל ששיעבוד שניהם עובר דרך הלווה. אבל המַלְוֶה גובה את כל השבח שגדל ממילא בגלל ששיעבודו חל על הקרקע בעצמו ישיר, ולא דרך הלווה [שהוא המוכר]. (זאת אומרת שאחר שהשיעבוד חל על השדה, הוא נשאר שם, ואינו שם בגלל המשכה של כח המוכר.) זאת היא סברת תירוץ הראשון בתוספות בבא בתרא במצב שלנו איפה שהמַלְוֶה גובה את הקרקע מן הלוקח, אף על פי שיש קרקע אחרת ללוקח השני. הסיבה היא ששיעבודו חל על הקרקע בעצמה. מצד השני, תירוץ השני ותוספות ב''מ יד: אוחזים שאם יש לוקח שני, המַלְוֶה צריך לגבות ממנו בגלל ששיעבודו הולך דרך המוכר, ואינו חל על הקרקע בעצמה. ועכשיו מחלוקת שני שתירוצים היא מחלוקת ראשונים. שהסברא של תירוץ הראשון היא שיטת הרמב''ם לפי פירושו של רב חיים ברמב''ם. והרמב''ן והראב''ד חולקים על הרמב''ם. ותירוץ השני ותוספות בב''מ יד: הולכים לפי שיטת הראב''ד והרמב''ן
ואין להקשות על זה מדברי הרמב''ן שכתב שהמַלְוֶה אומר: "ארעאי [הקרקע שלי] השביח", בגלל שכוונת הרמב''ן היא שבגלל שיעבודו על הלווה הקרקע נחשב של המַלְוֶה והשיעבוד בא דרך הלווה
להבין את מה הרמב''ם יחזיק כאן קשרתי את החוק הזה לחוק של לווה ולווה וקנה. קודם כל יש שני תרחישים בתוספות. אחד מהם הוא שבו השדה השני נקנה לאחר הגבייה. אם זה המקרה שלנו אז יש קשר ברור לדין לווה ולווה וקנה. במקרה שלנו יש מַלְוֶה וקונה ולמַלְוֶה כמובן יש שיעבוד ראשון. אבל אם שדה השני נקנה לאחר הגבייה, אז שיעבוד של שניהם באים כאחת [באותו הזמן]. זה כמעט אותו המקרה. אבל אנחנו יודעים מה רמב''ם אומר בלווה ולווה וקנה, שהם חולקים את השדה. אם זה אותו העיקרון אז למה החוק כאן לא יהיה אותו הדבר
תירוץ: יכול להיות שזו כן דעת הרמב''ם שיכול לגבות מאיזה מהם שהוא רוצה. זה כמו בלווה ולווה וקנה שיש לנו ספק ומניחים הברירה בידם לפי פירוש הרמב''ם
אבל יש תרחיש אחר בתוספות. כלומר, כאשר השדה השני היה בבעלות בעת הגבייה (או של הלווה או של לוקח השני). כאן אפשר רמב''ם מחזיק כמו חוות דעתו של תוספות שמַלְוֶה חייב לגבות את שדה הראשון או השני. אנחנו לא באמת יודעים מלשון רמב''ם. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהרמב''ם אינו מחזיק אותו שהוא מצב של אפותיקי (או משכון) להלוואה.
That is I had gone back and forth on the idea if this is related to לווה ולווה וקנה as you can see. And in the end I guess I decided it was.
I do not recall if it was there in that place but I do know I used Rav Shach's idea about the difference between what grows on its on and what grows by means the efforts of the buyer. In any case I wanted to bring up this halacah because of the clarity the Magid Mishna and Rav Shach both bring to it.
I should mention that שיעבוד of a field whether a field that is collateral or just plain is the same when it comes through מה שאקנה יהיה משועבד that is the buyer and the lender divide the שבח.
The basic idea is the same case that I have mentioned before in this blog many times. You have a lender a borrower and someone that bought a field from the borrower after the loan.
If the field is regular [not a guarantee for the loan] the lender gets it in case of default and 1/2 the improvements and in Halacha 21:1 he does not even pay for the expenses.
In Halacha 2:10 [when the field is collateral for the loan] the way the Magid Mishna explains it if the expenses are more than the improvement he gets half the improvement and pays nothing. If the improvement is more than the expenses, he can take all the improvement and pay for the expenses.
This would not be worth the time writing if not for the fact that the Rambam there is so unclear.
The way to see this in the Rambam is in the wording. The first part of the halacha is clear. The שבח is more than the הוצאה so the בעל חוב says "my field made the שבח" so he is claiming all the שבח and pays the הוצאה. Clear enough. But then: The שבח is less than the הוצאה he collects 1/2 from the בעל חוב and 1/2 from the מוכר. That is where the Magid Mishna and Rav Shach come in. At that point the בעל חובis coming by the claim of normal שיעבוד by which he has only a right to half the שבח as it says in Bava Batra. Still the בעל חוב gets the field with everything on it --all the שבח - but he has to pay only for a half and the other half he has a right to. So the part he has a right to the לוקח has to collect from the מוכר as per the same agreement "What I buy will be משועבד to this חוב."
It is clear but only with Magid Mishna and Rav Shach. [In any case the part the part that the בעל חוב is collecting because of מה שאקנה יהיה משועבד לחוב הזה he is not paying for. The only part he pays for it that which comes because it is part of the field. So with regards to 21:1 where the Rambam brings two opinions if the בעל חוב pays for the הוצאה in the normal case that the field is not collateral he is going like the opinion he does not have to pay.]
In any case there is still a lot to talk about in this halacah as you can see in the Avi Ezri of Rav Shach and I have had occasion to bring this up also in my notes on Shas, and I also recall that Reb Chaim Soloveitchik brought it up.
This is what I wrote about this about a year ago:
ב''מ קי: ב''מ י''ד: בבא בתרא קנז: הסוגיה כאן הוא בב''מ יד: ובבבא בתרא קנז: יש מחלוקת בין תוספות בב''מ ותוספות בבא בתרא. המחלוקת תלויה בסברת רב חיים הלוי מבריסק. הסברא היא זאת: לפי דעת הרמב''ם, בדיון של מַלְוֶה לווה ולוקח (ויש ברירת מחדל) שהמַלְוֶה גובה רק חצי השבח (השיפוצים) וחצי נשאר אצל הלוקח בגלל ששיעבוד שניהם עובר דרך הלווה. אבל המַלְוֶה גובה את כל השבח שגדל ממילא בגלל ששיעבודו חל על הקרקע בעצמו ישיר, ולא דרך הלווה [שהוא המוכר]. (זאת אומרת שאחר שהשיעבוד חל על השדה, הוא נשאר שם, ואינו שם בגלל המשכה של כח המוכר.) זאת היא סברת תירוץ הראשון בתוספות בבא בתרא במצב שלנו איפה שהמַלְוֶה גובה את הקרקע מן הלוקח, אף על פי שיש קרקע אחרת ללוקח השני. הסיבה היא ששיעבודו חל על הקרקע בעצמה. מצד השני, תירוץ השני ותוספות ב''מ יד: אוחזים שאם יש לוקח שני, המַלְוֶה צריך לגבות ממנו בגלל ששיעבודו הולך דרך המוכר, ואינו חל על הקרקע בעצמה. ועכשיו מחלוקת שני שתירוצים היא מחלוקת ראשונים. שהסברא של תירוץ הראשון היא שיטת הרמב''ם לפי פירושו של רב חיים ברמב''ם. והרמב''ן והראב''ד חולקים על הרמב''ם. ותירוץ השני ותוספות בב''מ יד: הולכים לפי שיטת הראב''ד והרמב''ן
ואין להקשות על זה מדברי הרמב''ן שכתב שהמַלְוֶה אומר: "ארעאי [הקרקע שלי] השביח", בגלל שכוונת הרמב''ן היא שבגלל שיעבודו על הלווה הקרקע נחשב של המַלְוֶה והשיעבוד בא דרך הלווה
להבין את מה הרמב''ם יחזיק כאן קשרתי את החוק הזה לחוק של לווה ולווה וקנה. קודם כל יש שני תרחישים בתוספות. אחד מהם הוא שבו השדה השני נקנה לאחר הגבייה. אם זה המקרה שלנו אז יש קשר ברור לדין לווה ולווה וקנה. במקרה שלנו יש מַלְוֶה וקונה ולמַלְוֶה כמובן יש שיעבוד ראשון. אבל אם שדה השני נקנה לאחר הגבייה, אז שיעבוד של שניהם באים כאחת [באותו הזמן]. זה כמעט אותו המקרה. אבל אנחנו יודעים מה רמב''ם אומר בלווה ולווה וקנה, שהם חולקים את השדה. אם זה אותו העיקרון אז למה החוק כאן לא יהיה אותו הדבר
תירוץ: יכול להיות שזו כן דעת הרמב''ם שיכול לגבות מאיזה מהם שהוא רוצה. זה כמו בלווה ולווה וקנה שיש לנו ספק ומניחים הברירה בידם לפי פירוש הרמב''ם
אבל יש תרחיש אחר בתוספות. כלומר, כאשר השדה השני היה בבעלות בעת הגבייה (או של הלווה או של לוקח השני). כאן אפשר רמב''ם מחזיק כמו חוות דעתו של תוספות שמַלְוֶה חייב לגבות את שדה הראשון או השני. אנחנו לא באמת יודעים מלשון רמב''ם. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהרמב''ם אינו מחזיק אותו שהוא מצב של אפותיקי (או משכון) להלוואה.
I do not recall if it was there in that place but I do know I used Rav Shach's idea about the difference between what grows on its on and what grows by means the efforts of the buyer. In any case I wanted to bring up this halacah because of the clarity the Magid Mishna and Rav Shach both bring to it.
I should mention that שיעבוד of a field whether a field that is collateral or just plain is the same when it comes through מה שאקנה יהיה משועבד that is the buyer and the lender divide the שבח.
