I wanted to share some thoughts about Hulin page 40. The point I would like to get to is that the Rambam must hold like Tosphot on page 41, because if the prohibition to the altar of an animal that was worshiped would be only derabanan, then what would the question of Rava be? Let's sy teh law of Rav Huna was only derabanan. Then when Rav Nachman comes along with the teaching that one that slaughters a sin offering to an idol on Shabat is liable three, then Rav Huna could simply have answered I m saying it is forbidden derabanan but from the Torah it is still fit for the altar and thus the three obligations come at once time.
__________________________________________________________________________________
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
רב שך when he was a young yeshiva student wrote that this רמב''ם is only דרבנן but I think that it must be that it is from the Torah itself. But to me the idea that this is דרבנן would need stronger proofs than what רב שך brings. Everyone agrees from where the prohibition to the altar comes from, It is one simple גמרא about the כלים that were used by אחז, were put away by חזקיה. So obviously the תוספות, the ר''ן and the רמב''ן manage to get the איסור still to be from the Torah. So why not the רמב''ם also?
Now I admit that in the end רב שך explains the question of רב נחמן well. That once there is a prohibition to the altar because of the prohibition of idolatry, even דרבנן, at that point it no longer can be brought to the altar and thus is no longer שחוטי חוץ. But that is not a question. If that was the question, the answer would have been simply אני כוונתי שהאיסור הוא מדרבנן אבל מן התורה היא מותרת להקדש ולכן כל שלשת החיובים באים בבת אחת.
רב שך כתב רמב''ם זה רק דרבנן אבל אני חושב שזה חייב להיות שזה מן התורה עצמה. להוכיח שזה דרבנן היה צריך הוכחות חזקות ממה שרב שך מביא. כולם מסכימים מאיפה האיסור המזבח בא, זה גמרא אחת פשוטה על כלים ששימש בהם אחז, הונחו בגניזה על ידי חזקיה. התוספות, את ר''ן ואת רמב''ן הצליחו להעביר את האיסור להיות מן התורה. אז למה לא רמב''ם גם? עכשיו אני מודה כי בסופו של דבר רב שך מסביר את השאלה של רב נחמן היטב. כי ברגע שיש איסור על המזבח בשל האיסור של עבודה זרה, אפילו דרבנן, בשלב הזה הבעל חי כבר לא יכול להיות מובא אל המזבח ולכן הוא כבר לא שחוטי חוץ. אבל זה לא שאלה. אם זאת היתה השאלה, התשובה היתה פשוט אני כוונתי שהאיסור הוא מדרבנן אבל מן התורה החי מותרת להקדש ולכן כל שלשת החיובים באים בבת אחת.
______________________________________________________________________________
I wanted to share some thoughts about חולין דף מ. The point I would like to get to is that the רמב''ם must hold like תוספות on דף מ''א ד''ה ת''ש, because if the prohibition to the altar of an animal that was worshiped would be only דרבנן, then what would the question of רב מחמן be? Let's say the law of רב הונא was only דרבנן. Then when רב נחמן comes along with the teaching that one that slaughters a sin offering to an idol on שבת is liable three חטאות, then רב הונא could simply have answered, "I am saying it is forbidden דרבנן, but from the Torah it is still fit for the altar and thus the three obligations come at once time." So he has to mean it is forbidden from the Torah itself.
חולין דף מ. הנקודה שאני רוצה להגיע הוא כי רמב''ם חייב להחזיק כמו תוספות על דף מ''א ד''ה ת''ש, כי אם איסור למזבח של החיה שסגדו לה יהיה רק דרבנן, אז מה הייתה השאלה של רב מחמן ? נניח החוק של רב הונא הוא רק דרבנן. לאחר מכן, כאשר רב נחמן מגיע עם הוראה אחת כי טובח חטאת לאליל ביום שבת עלול שלוש חטאות, אז רב הונא היה פשוט ענה, "אני אומר שזה איסור דרבנן, אבל מן התורה זה עדיין מתאים המזבח וכך שלושת החובות באות בבת אחת בזמן." אז מוכרח שהוא מהתכוון שזה איסור מן התורה עצמה.
_____________________________________________________________________________
The basic idea is this: Rav Huna said If an animal is lying down in front of an idol and someone comes along and slaughters it even just one pipe [the windpipe or the food pipe ], it is forbidden to the altar it even though the animal is not his own.
He brings a proof from Ula who said in the name of R. Yochanan even though one who bows towards the animal of another person does not cause it to be forbidden, he can cause it to be forbidden by doing an act.
My question here is why is this a proof? Maybe when it come to שחיטה (slaughtering) we need two סימנים (windpipe and food pipe)? [Rav Nachman asks on him, but it is not the same question I am asking.] Rav Nachman asks from השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו''ם חייב שלש. "One who slaughters a sin offering on Shabat, outside the Temple, to an idol is required to bring three sin offerings." Rav Nachman asks, "Why three? If one tube [the windpipe or the food pipe] is enough to cause it to be forbidden, then it already is not fit for the altar, and thus he should only be required two sin offerings.
[This is all in the way of introduction. I am hoping to show that the Rambam must hold like Tosphot Hulin page 41 ד''ה ת''ש]
In any case, the problem all begins with Rashi who brings the reason the animal is forbidden. It is learned from a verse in the prophets. That would make it at most a prohibition מדברי קבלה [words of the scribes], not from the Torah itself. [You could argue that this is not at all necessarily so based on the fact that the Gemara in Bava Kama does learns גזרה שוות from verse in the prophets with verse in the Torah and considers it all to be דאורייתא]. But bear with me for a minute. What is going to end up is that people like the לחם משנהand other achronim [later authorities] are asking on the Rambam that he seems to hold this prohibition is only derabanan. That is exactly what I am hoping to argue against.
The things that are difficult about how the Rambam brings this whole sugia subject is he states flat out: One who serves the animal of his friend makes it forbidden in פרק ו' הלכה ד' אסורי מזבח . He does not mention anything about doing any act on the animal! But when it comes to regular animals, he does state that to make it forbidden one needs to do an act. So he seems to contradict himself, and also to ignore the whole sugia in Hulin. What I would like to suggest is that the Rambam holds like Tosphot that makes a distinction between מעשה רבה ומעשה זוטרא [large act and small act]. So the סימן אחד is called a small act which forbids קדשים and רוב שני סימנים is a large act and thus forbids an animal of Hulin. Certainly Tosphot, the Ran and the Ramban hold the animal is forbidden from the Torah and even though Rashi brings a verse from the prophets I see no reason to imagine the Rambam would disagree with these other people.
The idea is that the Rambam does not say "he bowed to the animal" but "did service". That would be like Tosphot that he did a small act which would be סימן אחד When it comes to a regular animal there when he says he needs an act that means a large act.
________________________________________________________________________________
חולין דף מ. The point I would like to get to is the רמב''ם might hold like תוספות on page מ''א.
The basic idea is this: ר''ה said If an animal is lying down in front of an idol and someone comes along and slaughters it even just one pipe the windpipe or the food pipe , it is forbidden to the altar even though the animal is not his own.
He brings a proof from עולא who said in the name of ר. יוחנן even though one who bows towards the animal of another person does not cause it to be forbidden, he can cause it to be forbidden by doing an act on it.
My question here is why is this a proof? Maybe when it come to שחיטה we need two סימנים? The גמרא The brings רב נחמן who asks on ר''ה but it is not the same question I am asking. רב נחמן asks from השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו''ם חייב שלש. One who slaughters a sin offering on שבת, outside the בית המקדש to an idol is required to bring three sin offerings. רב נחמן asks why three? If one tube, the windpipe or the food pipe, is enough to cause it to be forbidden, then it already is not fit for the altar and thus he should only be required two sin offerings.
The question is on ר''ה himself. To רב נחמן it seems clear the obligation for all three things comes at once after שחיטת רוב שנים. The question I asked is where is the proof in the first place? ר. יוחנן never said anything about סימן אחד
In any case, the problem all begins with רש''י who brings the reason the animal is forbidden. This רש''י is bringing from a different גמרא. It is learned from a פסוק in the prophets. That would make it at most a prohibition מדברי קבלה not from the Torah itself. You could argue that this is not at all necessarily so based on the fact that the גמרא in בבא קמא דף ג does learns גזרות שוות from פסוקים in the prophets with פסוקים in the Torah and considers it all to be דאורייתא. But bear with me for a minute. What is going to end up is that people like the לחם משנה and other אחרונים are asking on the רמב''ם that he seems to hold this prohibition is only דרבנן. That is exactly what I am hoping to argue against.
The things that are difficult about how the רמב''ם brings this whole סוגיה subject is he states: one who bows to the animal of another person makes it forbidden in פסולי המוקדשין. He does not mention anything about doing any act on the animal. But when it comes to regular animals he does state that to make it forbidden one needs to do an act. So he seems to contradict himself and also to ignore the whole סוגיה in חולין. What I would like to suggest is that the רמב''ם holds like תוספות that makes a distinction between מעשה רבה ומעשה זוטרא. So the סימן אחד is called a small act which forbids קדשים and רוב שני סימנים is a large act and thus forbids an animal of חולין. Certainly תוספות, the ר''ן and the רמב''ן hold the animal is forbidden from the Torah and even though רש''י brings a פסוק from the prophets I see no reason to imagine the רמב''ם would disagree with these other people.
) רמב''ם משנה תורה ה' איסורי מזבח פ''ד ה''ו הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש הרי זה אסור וירעה עד שיפול בו מום קבוע ויפדה בו. חולין דף מ. הנקודה שאני רוצה להגיע אליה היא שהרמב''ם עשוי להחזיק כמו תוספות בעמוד מ''א ד'ה ת''ש. הרעיון הבסיסי הוא זה: ר''ה אמר אם בעל חי שוכב מול אליל ומישהו בא ושוחט אותו, אפילו רק צינור אחד (קנה נשימה או צינור המזון), אסור למזבח למרות שהחיה היא לא שלו. הוא מביא ראיה מן עולא שאמר בשם ר' יוחנן אף אחד מי שקד לעבר בהמה של אדם אחר אינו גורם לה להיות אסורה, אבל הוא יכול לגרום לה ליאסר על-ידי עשיית פעולה. השאלה שלי כאן היא למה זה הוכחה? אולי כשזה בא לשחיטה אנחנו צריכים שני סימנים? הגמרא מביאה רב נחמן ששואל על ר''ה אבל זו לא אותה דבר כשאלה שאני שואל. רב נחמן שואל מן השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו''ם חייב שלש. (השוחט חטאת ביום שבת, מחוץ לבית המקדש לאליל נדרש להביא שלוש חטאות). רב נחמן שואל מדוע שלוש? אם צינור אחד, קנה הנשימה או צינור המזון, זה מספיק כדי לגרום לו להיות אסור, אז זה כבר אינו מתאים למזבח וכך הוא צריך להידרש רק שתי חטאות. השאלה היא על ר''ה עצמו. לרב נחמן החובה לכל שלושת הדברים מגיע בבת אחת לאחר שחיטת רוב השנים. (השאלה היא על ההוכחה מלכתחילה? ר' יוחנן לא אמר שום דבר על סימן אחד.) בכל מקרה, בעית הכל מתחילה עם רש''י שמביא סיבת החיה אסורה. זה רש''י מביא מתוך גמרא שונה. הוא למד מתוך פסוק בנביאים. זה יעשה את זה לכל היותר איסור מדברי קבלה, לא מהתורה עצמה. אתה יכול לטעון כי זה בכלל לא בהכרח. זאת בהתבסס על העובדה שהגמרא בבבא קמא דף ג' לומדת גזרות שווות מן פסוקים בנביאים עם פסוקים בתורה ורואה את כל זה להיות דאורייתא. אבל לשאת איתי לרגע. מה קורה בסופו של דבר הוא שהלחם המשנה ואחרונים אחרים שואלים על הרמב''ם שהוא נראה להחזיק איסור זה הוא רק דרבנן. זה בדיוק מה שאני מקווה להתווכח נגד. הדבר שקשה הוא על איך רמב''ם מביא נושא הסוגיה הזה. הוא קובע: מי שעבד את החיה של אדם אחר עושה את זו אסורה למזבח (רמב''ם איסורי מזבח ). הוא לא הזכיר שום דבר על לעשות כל פעולה על החיה. אבל כשמדובר על חיות רגילות הוא מהצהיר כי כדי לעשות את זה אסור אחד צריך לעשות מעשה. אז כנראה הוא סותר את עצמו וגם מהתעלם מסוגיה שלמה בחולין. מה שאני רוצה להציע הוא כי רמב''ם מחזיק כמו תוספות שעושה הבחנה בין מעשה רב ומעשה זוטרא. אז הסימן האחד נקרא מעשה קטן האוסר קדשים ואת רוב שני סימנים הוא מעשה גדול ובכך אוסר חיה של חולין. אין ספק שתוספות, את ר''ן ואת רמב''ן מהחזיקים את החיה אסור מן התורה. ואף שרש''י מביא פסוק מן הנביאים, אני לא רואה שום סיבה לדמיין שרמב''ם לא יסכים עם אלה. רמב''ם איסורי מזבח פרק ו' הלכה ד'. הרעיון הוא כי רמב''ם לא אומר שהוא קד לחיה, אבל עשה שירות. זה יהיה כמו שתוספות אמרו שכשהוא עושה מעשה קטן זה יהיה סימן אחד. כשמדובר על חיה רגילה, שם כשהוא אומר שהוא צריך מעשה זה אומר מעשה גדול, שני סימנים.
__________________________________________________________________________________
רב שך when he was a young yeshiva student wrote that this רמב''ם is only דרבנן but I think that it must be that it is from the Torah itself. But to me the idea that this is דרבנן would need stronger proofs than what רב שך brings. Everyone agrees from where the prohibition to the altar comes from, It is one simple גמרא about the כלים that were used by אחז, were put away by חזקיה. So obviously the תוספות, the ר''ן and the רמב''ן manage to get the איסור still to be from the Torah. So why not the רמב''ם also?
Now I admit that in the end רב שך explains the question of רב נחמן well. That once there is a prohibition to the altar because of the prohibition of idolatry, even דרבנן, at that point it no longer can be brought to the altar and thus is no longer שחוטי חוץ. But that is not a question. If that was the question, the answer would have been simply אני כוונתי שהאיסור הוא מדרבנן אבל מן התורה היא מותרת להקדש ולכן כל שלשת החיובים באים בבת אחת.
רב שך כתב רמב''ם זה רק דרבנן אבל אני חושב שזה חייב להיות שזה מן התורה עצמה. להוכיח שזה דרבנן היה צריך הוכחות חזקות ממה שרב שך מביא. כולם מסכימים מאיפה האיסור המזבח בא, זה גמרא אחת פשוטה על כלים ששימש בהם אחז, הונחו בגניזה על ידי חזקיה. התוספות, את ר''ן ואת רמב''ן הצליחו להעביר את האיסור להיות מן התורה. אז למה לא רמב''ם גם? עכשיו אני מודה כי בסופו של דבר רב שך מסביר את השאלה של רב נחמן היטב. כי ברגע שיש איסור על המזבח בשל האיסור של עבודה זרה, אפילו דרבנן, בשלב הזה הבעל חי כבר לא יכול להיות מובא אל המזבח ולכן הוא כבר לא שחוטי חוץ. אבל זה לא שאלה. אם זאת היתה השאלה, התשובה היתה פשוט אני כוונתי שהאיסור הוא מדרבנן אבל מן התורה החי מותרת להקדש ולכן כל שלשת החיובים באים בבת אחת.
______________________________________________________________________________
I wanted to share some thoughts about חולין דף מ. The point I would like to get to is that the רמב''ם must hold like תוספות on דף מ''א ד''ה ת''ש, because if the prohibition to the altar of an animal that was worshiped would be only דרבנן, then what would the question of רב מחמן be? Let's say the law of רב הונא was only דרבנן. Then when רב נחמן comes along with the teaching that one that slaughters a sin offering to an idol on שבת is liable three חטאות, then רב הונא could simply have answered, "I am saying it is forbidden דרבנן, but from the Torah it is still fit for the altar and thus the three obligations come at once time." So he has to mean it is forbidden from the Torah itself.
_____________________________________________________________________________
The basic idea is this: Rav Huna said If an animal is lying down in front of an idol and someone comes along and slaughters it even just one pipe [the windpipe or the food pipe ], it is forbidden to the altar it even though the animal is not his own.
He brings a proof from Ula who said in the name of R. Yochanan even though one who bows towards the animal of another person does not cause it to be forbidden, he can cause it to be forbidden by doing an act.
My question here is why is this a proof? Maybe when it come to שחיטה (slaughtering) we need two סימנים (windpipe and food pipe)? [Rav Nachman asks on him, but it is not the same question I am asking.] Rav Nachman asks from השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו''ם חייב שלש. "One who slaughters a sin offering on Shabat, outside the Temple, to an idol is required to bring three sin offerings." Rav Nachman asks, "Why three? If one tube [the windpipe or the food pipe] is enough to cause it to be forbidden, then it already is not fit for the altar, and thus he should only be required two sin offerings.
[This is all in the way of introduction. I am hoping to show that the Rambam must hold like Tosphot Hulin page 41 ד''ה ת''ש]
In any case, the problem all begins with Rashi who brings the reason the animal is forbidden. It is learned from a verse in the prophets. That would make it at most a prohibition מדברי קבלה [words of the scribes], not from the Torah itself. [You could argue that this is not at all necessarily so based on the fact that the Gemara in Bava Kama does learns גזרה שוות from verse in the prophets with verse in the Torah and considers it all to be דאורייתא]. But bear with me for a minute. What is going to end up is that people like the לחם משנהand other achronim [later authorities] are asking on the Rambam that he seems to hold this prohibition is only derabanan. That is exactly what I am hoping to argue against.
The things that are difficult about how the Rambam brings this whole sugia subject is he states flat out: One who serves the animal of his friend makes it forbidden in פרק ו' הלכה ד' אסורי מזבח . He does not mention anything about doing any act on the animal! But when it comes to regular animals, he does state that to make it forbidden one needs to do an act. So he seems to contradict himself, and also to ignore the whole sugia in Hulin. What I would like to suggest is that the Rambam holds like Tosphot that makes a distinction between מעשה רבה ומעשה זוטרא [large act and small act]. So the סימן אחד is called a small act which forbids קדשים and רוב שני סימנים is a large act and thus forbids an animal of Hulin. Certainly Tosphot, the Ran and the Ramban hold the animal is forbidden from the Torah and even though Rashi brings a verse from the prophets I see no reason to imagine the Rambam would disagree with these other people.
The idea is that the Rambam does not say "he bowed to the animal" but "did service". That would be like Tosphot that he did a small act which would be סימן אחד When it comes to a regular animal there when he says he needs an act that means a large act.
________________________________________________________________________________
חולין דף מ. The point I would like to get to is the רמב''ם might hold like תוספות on page מ''א.
The basic idea is this: ר''ה said If an animal is lying down in front of an idol and someone comes along and slaughters it even just one pipe the windpipe or the food pipe , it is forbidden to the altar even though the animal is not his own.
He brings a proof from עולא who said in the name of ר. יוחנן even though one who bows towards the animal of another person does not cause it to be forbidden, he can cause it to be forbidden by doing an act on it.
My question here is why is this a proof? Maybe when it come to שחיטה we need two סימנים? The גמרא The brings רב נחמן who asks on ר''ה but it is not the same question I am asking. רב נחמן asks from השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו''ם חייב שלש. One who slaughters a sin offering on שבת, outside the בית המקדש to an idol is required to bring three sin offerings. רב נחמן asks why three? If one tube, the windpipe or the food pipe, is enough to cause it to be forbidden, then it already is not fit for the altar and thus he should only be required two sin offerings.
The question is on ר''ה himself. To רב נחמן it seems clear the obligation for all three things comes at once after שחיטת רוב שנים. The question I asked is where is the proof in the first place? ר. יוחנן never said anything about סימן אחד
In any case, the problem all begins with רש''י who brings the reason the animal is forbidden. This רש''י is bringing from a different גמרא. It is learned from a פסוק in the prophets. That would make it at most a prohibition מדברי קבלה not from the Torah itself. You could argue that this is not at all necessarily so based on the fact that the גמרא in בבא קמא דף ג does learns גזרות שוות from פסוקים in the prophets with פסוקים in the Torah and considers it all to be דאורייתא. But bear with me for a minute. What is going to end up is that people like the לחם משנה and other אחרונים are asking on the רמב''ם that he seems to hold this prohibition is only דרבנן. That is exactly what I am hoping to argue against.
The things that are difficult about how the רמב''ם brings this whole סוגיה subject is he states: one who bows to the animal of another person makes it forbidden in פסולי המוקדשין. He does not mention anything about doing any act on the animal. But when it comes to regular animals he does state that to make it forbidden one needs to do an act. So he seems to contradict himself and also to ignore the whole סוגיה in חולין. What I would like to suggest is that the רמב''ם holds like תוספות that makes a distinction between מעשה רבה ומעשה זוטרא. So the סימן אחד is called a small act which forbids קדשים and רוב שני סימנים is a large act and thus forbids an animal of חולין. Certainly תוספות, the ר''ן and the רמב''ן hold the animal is forbidden from the Torah and even though רש''י brings a פסוק from the prophets I see no reason to imagine the רמב''ם would disagree with these other people.
) רמב''ם משנה תורה ה' איסורי מזבח פ''ד ה''ו הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש הרי זה אסור וירעה עד שיפול בו מום קבוע ויפדה בו. חולין דף מ. הנקודה שאני רוצה להגיע אליה היא שהרמב''ם עשוי להחזיק כמו תוספות בעמוד מ''א ד'ה ת''ש. הרעיון הבסיסי הוא זה: ר''ה אמר אם בעל חי שוכב מול אליל ומישהו בא ושוחט אותו, אפילו רק צינור אחד (קנה נשימה או צינור המזון), אסור למזבח למרות שהחיה היא לא שלו. הוא מביא ראיה מן עולא שאמר בשם ר' יוחנן אף אחד מי שקד לעבר בהמה של אדם אחר אינו גורם לה להיות אסורה, אבל הוא יכול לגרום לה ליאסר על-ידי עשיית פעולה. השאלה שלי כאן היא למה זה הוכחה? אולי כשזה בא לשחיטה אנחנו צריכים שני סימנים? הגמרא מביאה רב נחמן ששואל על ר''ה אבל זו לא אותה דבר כשאלה שאני שואל. רב נחמן שואל מן השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו''ם חייב שלש. (השוחט חטאת ביום שבת, מחוץ לבית המקדש לאליל נדרש להביא שלוש חטאות). רב נחמן שואל מדוע שלוש? אם צינור אחד, קנה הנשימה או צינור המזון, זה מספיק כדי לגרום לו להיות אסור, אז זה כבר אינו מתאים למזבח וכך הוא צריך להידרש רק שתי חטאות. השאלה היא על ר''ה עצמו. לרב נחמן החובה לכל שלושת הדברים מגיע בבת אחת לאחר שחיטת רוב השנים. (השאלה היא על ההוכחה מלכתחילה? ר' יוחנן לא אמר שום דבר על סימן אחד.) בכל מקרה, בעית הכל מתחילה עם רש''י שמביא סיבת החיה אסורה. זה רש''י מביא מתוך גמרא שונה. הוא למד מתוך פסוק בנביאים. זה יעשה את זה לכל היותר איסור מדברי קבלה, לא מהתורה עצמה. אתה יכול לטעון כי זה בכלל לא בהכרח. זאת בהתבסס על העובדה שהגמרא בבבא קמא דף ג' לומדת גזרות שווות מן פסוקים בנביאים עם פסוקים בתורה ורואה את כל זה להיות דאורייתא. אבל לשאת איתי לרגע. מה קורה בסופו של דבר הוא שהלחם המשנה ואחרונים אחרים שואלים על הרמב''ם שהוא נראה להחזיק איסור זה הוא רק דרבנן. זה בדיוק מה שאני מקווה להתווכח נגד. הדבר שקשה הוא על איך רמב''ם מביא נושא הסוגיה הזה. הוא קובע: מי שעבד את החיה של אדם אחר עושה את זו אסורה למזבח (רמב''ם איסורי מזבח ). הוא לא הזכיר שום דבר על לעשות כל פעולה על החיה. אבל כשמדובר על חיות רגילות הוא מהצהיר כי כדי לעשות את זה אסור אחד צריך לעשות מעשה. אז כנראה הוא סותר את עצמו וגם מהתעלם מסוגיה שלמה בחולין. מה שאני רוצה להציע הוא כי רמב''ם מחזיק כמו תוספות שעושה הבחנה בין מעשה רב ומעשה זוטרא. אז הסימן האחד נקרא מעשה קטן האוסר קדשים ואת רוב שני סימנים הוא מעשה גדול ובכך אוסר חיה של חולין. אין ספק שתוספות, את ר''ן ואת רמב''ן מהחזיקים את החיה אסור מן התורה. ואף שרש''י מביא פסוק מן הנביאים, אני לא רואה שום סיבה לדמיין שרמב''ם לא יסכים עם אלה. רמב''ם איסורי מזבח פרק ו' הלכה ד'. הרעיון הוא כי רמב''ם לא אומר שהוא קד לחיה, אבל עשה שירות. זה יהיה כמו שתוספות אמרו שכשהוא עושה מעשה קטן זה יהיה סימן אחד. כשמדובר על חיה רגילה, שם כשהוא אומר שהוא צריך מעשה זה אומר מעשה גדול, שני סימנים.
