הייתי שוב בקרב הליטאים (הדבקים בעקרונותיו של הגר"א) ועיינתי ברעיונותיו של ר' נחום ממיר. לאחר מכן, בדרכי חזרה מהים, עלו בדעתי כמה נקודות שלא עמדתי עליהן קודם לכן. אחת מהן היא שמתעוררת קושיה חזקה הן על הראב"ד, והן על הרמב"ם. בקיצור, נראה כי לסוגיית "הודאה במקצת" אין כמעט רלוונטיות להלכה זו. נניח שאדם אחד טוען: "נתת לי [כמשכון או כפיקדון] חיטים", ואילו האחר משיב: "אלו היו שעורים". הוא אינו חייב דבר. אם מדובר במקרה שבו קיים גם פיקדון כספי (או דבר אחר שהצד השני מסכים לקיומו), הרי שזהו מקרה של "מודה במקצת"; במצב זה עליו להישבע, לשלם את החלק שהוא מודה בו, ולהיות פטור מתשלום החלק האחר. מדוע בחר הרמב"ם לכתוב הלכה זו דווקא בהקשר של "מודה במקצת"? ייתכן שהייתה לו סיבה לקבוע זאת שם, בעוד שבמקרה אחר – שבו קיימת רק מחלוקת בשאלה אם מדובר בחיטים או בשעורים (או במשכון או בפיקדון), כאשר צד אחד טוען "אני חייב לך חיטים" והשני משיב "אינך חייב לי זאת, אלא שעורים" – ייתכן שהרמב"ם סבור שאין הוא חייב דבר. מכל מקום, בכל הנוגע למשכון או פיקדון ולסוגיית "מודה במקצת", הראב"ד סבור שמדובר בשני מקרים נפרדים; לפיכך, לדעתו, האדם אינו חייב לשלם את החלק האחר, וגם אינו נדרש להישבע. יתרה מכך, נראה כי הראב"ד – ואולי אף הרמב"ם במקרה זה – פועלים בניגוד לשני עקרונות ידועים: האחד, ש"כל האומר 'לא לוויתי' – הרי הוא כאומר 'לא פרעתי'"; והשני, שאדם נאמן על עצמו כנגד מאה עדים. על פי עקרונות אלו, אם אדם טוען שהוא חייב שעורים, הרי שעל בית הדין לקבל את דבריו, גם אם המלווה אינו טוען דבר