הרמב"ם מביא את ההלכה הנוגעת למלווה ולווה החלוקים בדעתם לגבי שוויו של משכון שאבד שלא באשמתו של המלווה. במקרה זה (הלכות מלווה ולווה, פרק י"ג הלכה ד'), המלווה נשבע שאין המשכון ברשותו עוד, והלווה נשבע לגבי שוויו ומשלם את הסכום שהוא מודה בו מעבר לשווי המשכון. הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) מקשה: מדוע לא יוכל הלווה לומר למלווה "החזר לי את המשכון, ואפרע את החוב"? רב שך מציע תשובה לקושיה זו; הוא טוען כי לאחר שהתורה מחייבת צד אחד להישבע, הצד השני אינו יכול לטעון שאינו מאמין לו. שאלתי מתבססת על הדין הנוגע לפיקדון: כאשר הבעלים דורש את הפיקדון בחזרה והשומר מכחיש את הימצאותו אצלו, רש"י קובע כי שבועת השומר – "אינו ברשותי עוד" – היא חיוב מן התורה. לעומת זאת, הרמב"ם סבור כי השבועה במקרה זה היא מדרבנן. אם כן, גם במקרה שלנו – בהנחה שדין משכון כדין פיקדון – הרי שלשיטת הרמב"ם לא הייתה מתעוררת בעיה אילו היינו פוסקים כרש"י; אולם הרמב"ם סבור שהשבועה על פיקדון היא מדרבנן, וכך ככל הנראה גם לגבי משכון. משום כך, ייתכן שטענת הלווה – כי ייתכן שהמשכון עדיין נמצא ברשות המלווה – נותרת רלוונטית. [זכור לי שהרב שך דן בשבועה "אניו ברשותי" של המלווה בספרו "אבי עזרי", אך איני זוכר היכן.]