ברצוני להציע תשובה אפשרית לסוגיה שהעליתי מקודם, בהקשר לקושייתו של הרב שך על דברי התוספות. קידושין דף ב' ע''א. העניין הוא כדלקמן: התוספות שואלים – מניין לנו ששווה כסף יכול לשמש לקניין אישה? והתשובה היא: מכך ששווה כסף יכול לשמש לקניית עבד עברי. על כך מקשה הרב שך: הרי הדין הזה פועל רק בכיוון אחד – לצורך קנייה; אך לצורך פדיון של עבד עברי, יש להעביר את הכסף לידי האדון הגוי. אם כן, הגזרה שווה היא למעשה רק חצי גזרה שווה שאינה גזרה שווה. התשובה לכך היא שהפסוק עצמו עוסק בפדיון עבד עברי – "כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו" (ויקרא כ"ה) – וזהו עיקרו של הפסוק. איננו מתעלמים מעובדה זו, אלא מציינים שפדיון עבד עברי עניינו שחרורו מחיוב כלשהו; היבט זה של הפסוק אינו רלוונטי לנישואי אישה, שכן יציאה מנישואין נעשית באמצעות שטר גירושין. החלק היחיד בפסוק הנוגע לאישה הוא היכולת של כסף שווה כסף לחולל קניין-----------------לאחר מכן ראיתי שרב שך עונה על שאלה זו (הלכות אישות, פרק ג', הלכה א') – לאחר דיון מעמיק המשתרע על פני מספר עמודים – כי פדיון עבד עברי נחשב כרכישה (עבורו עצמו), וכל דבר המביא לידי רכישה (כלומר, משמש כאמצעי תשלום) באמצעות חליפין, חייב להיות מטבע-----------------------נראה שכוונת הרב שך היא כזו: שחרורו של עבד עברי מידי גוי חייב להיעשות באמצעות כסף (מטבע כדעת רב נחמן שמטבע גורם קניין חליפין, לא פירות), כיוון שאין כאן מקרה של קנייה ומכירה רגילות. אף על פי שגופו נקנה, הגמרא עצמה מציינת כי שכירת פועל כמוה כעבדות למשך שעות העבודה; ואף על פי שחילופי "שווי בשווי" (החלפת דבר בערך שווה) עשויים להועיל לשחרור עבד כנעני, הרי שלגבי עבד עברי הדבר אינו מועיל – כיוון שאין כאן "החלפה" (במובן של עסקת חליפין)

I would like to attempt a possible answer to what I was answering in my previous blog on the question of Rav Shach on Tosphot. Tosphot asks how do we know that the value of money acquires a woman? Answer the fact that the value of money can acquire a Jewish slave. Question of Rav Shach. That only works in one direction to acquire but to redeem Jewish slave one has to give money to the gentile owner. So, the Gezera Shava is only half of one. Answer the verse itself is talking about redemption of a Jewish slave. That is the major point of the verse. so, we are not ignoring that fact but rather taking notice that redemption of Jewish slave is relevant to redeeming him from an obligation. That part of the verse is not relevant to marrying a woman. In that case getting out of a marriage is with a document of divorcee. The only part of the verse that relates to a woman is the ability of the value of money to cause acquisition. -----------------------------------------------I would like to attempt a possible answer to what I was answering in my previous blog on the question of רב שך on תוספות. The issue is this. תוספות asks how do we know that the value of money acquires a woman? Answer the fact that the value of money can acquire a Jewish slave. Question of רב שך. That only works in one direction to acquire but to redeem Jewish slave one has to give money to the gentile owner. So, theגזרה שווה is only half of גזרה שווה. Answer the verse itself is talking about redemption of a Jewish slave. .כסף ישיב לבעליו ויקרא כ''ה That is the major point of the verse. So, we are not ignoring that fact, but rather taking notice that redemption of Jewish slave is relevant to redeeming him from an obligation. That part of the verse is not relevant to marrying a woman. In that case, getting out of a marriage is with a document of divorce. The only part of the verse that relates to a woman is the ability of the value of money to cause acquisition. [Later I saw that Rav Shach answers this own question (laws of marriage, chapter 3, law 1) after a few closely argued pages that a redemption of a Jewish slave is] acquired [to himself] .and something that causes acquisition (buys something) by means of exchange has to be coin.---------------[Later I saw that רב שך answers this own question (laws of marriage, chapter 3, law 1) )after a few closely argued pages( that a redemption of a Jewish slave is acquisition [to himself], and something that causes acquisition (buys something) by means of exchange has to be coins.-not exchange.. [I would like to mention here that the basic people that deal with this subject are Rav Shach, Reb Shmuel Rozovski of Poniovitch [in the book, Zichron Shmuel] and the Divrei Echezkil of Slobodka.--Normally speaking I would have tried to go through the basic Rishonim and Achronim, and not say a word until I had gained some sort of clarity or insight into this subject. However, I have been busy with going to a hospital in Kfar Sabsa and getting chemicals poured into me, and besides that I might simply be getting old and worn out. However, if I can, I would like to share with people any insight that I might be blessed with.---] --------------I might mention here also that Rav Shach points out that the law of ''freeing a non jewish slave can be by money or the value of money, but not exchange'' means not exchange by kinyan sudar [acquisition by exchange of a handchercheif]--. but exchange ''this for that'' would work. However that would not work for a Jewish slave that is owned by a gentile because the act of freeing him has to by by coin--not the value of money because you need a act of causing the acquisition.-----I think Rav Shach means this: That the freeing of a Jewish slave from a gentile has to be by coin because it is not a case of something being bought and something being sold. Even though his body has been bought, the Gemara itself says that hiring a worker is like being a slave for a few hours during the time of being hired. The exchange of this for that would work to free a gentile slave but nota Jewish slave being there is no exchange-----I think רב שך means this: That the freeing of a עבד עברי from a gentile has to be by coin because it is not a case of something being bought and something being sold. Even though his body has been bought, the גמרא itself says that hiring a worker is like being a slave for a few hours during the time of being hired. The exchange of שווה בשווה would work to free a עבד כנעני but not a Jewish slave בגלל there is no exchange

קידושין דף ב'

תוספות שואלים בתחילת מסכת קידושין: מניין לנו ש"שווי כסף" יכול לשמש לקניית אישה (לצורך קידושין), בדיוק כפי שכסף יכול לשמש לכך? ותשובתם היא שאנו למדים זאת מעניינו של עבד עברי. אולם, הרב שך מקשה על כך, בטענה שעבד עברי אינו ניתן לפדיון באמצעות שווי כסף, אלא רק באמצעות כסף (מטבעות). עם זאת, אינני בטוח מהי בדיוק הקושיה על דברי תוספות. נראה לי שכוונת תוספות היא שאנו למדים מכך שיהודי יכול להיקנות על ידי כסף או שווי כסף, ומכאן שגם אישה יכולה להתקדש (להינשא) על ידי כסף או שווי כסף, כלומר, שהדין זהה למקרה שבו יהודי נקנה כעבד על ידי יהודי אחר. אינני מצליח להבין היכן טמונה הקושיה. הרי איש אינו טוען שאישה יכולה להשתחרר מנישואיה באמצעות כסף (מה שהיה מקביל למקרה שבו עבד עברי זוכה בחירותו); שהרי שחרור כזה יכול להתבצע אך ורק באמצעות כסף ממש, ולא באמצעות "שווי כסף". [כמו כן, עלי להודות שהפסוק שמביאים תוספות נראה כמתייחס גם לבעלים יהודי של עבד עברי; על כן, אני מודה שאינני בקיא די הצורך בנושא זה. עם זאת, אני זוכר שכאשר קראתי לראשונה את דברי הרב שך, הבנתי שהוא מבקש ללמוד את התוספות כך שניתן לקנות אישה באמצעות כסף או שווי כסף. אך כאשר אנו מנסים לאתר את המקור לדין זה, ששווי כסף דינו ככסף, אנו מוצאים אותו רק בהקשר של עבד עברי הנקנה או נפדה על ידי יהודי (ולא על ידי גוי). [שהרי הגוי חייב לקבל כסף [מטבעות] כדי לשחרר את היהודי; אם יקבל שווי כסף, היהודי נותר מבחינה משפטית בבעלותו. נמצא אפוא שמדובר בגזרה שווה הפועלת רק בחלקה, וגזרה שווה שכזו אינה תקפה. אולם, שאלתי היא: מדוע עלינו לבחון דווקא את פדיון העבד העברי? הרי אנו מבקשים ללמוד ששווי כסף יכול לשמש לקניית אישה, בדומה לאופן שבו ניתן לקנות יהודי (כעבד), בין אם הקונה הוא יהודי ובין אם הוא גוי

Tosphot asks in the beginning of Kidushin---page 2

Tosphot asks in the beginning of Kidushin "How do we know that the value of money can acquire a woman just like money?" and answers that we learn it from a Jewish slave. However, Rav Shach asks that a Jewish slave cannot be redeemed [from a gentile owner] by the value of money, only actual money [coins.] However, I am not sure what the objection to Tosphot is. I think Tosphot means we learn that a Jew can be bought by money or the value of money, and so a woman can be married by money or the value of money. That the same law would apply if a Jew was bought as a slave by another Jew. I simply cannot see the objection. After all no one is saying that a woman can go out of marriage by money that that would be the parallel case to the Jewish slave gaining his freedom. And that can happen only by money/coins, not the value of money. [I also admit that the verse that Tosspot is bringing seems to apply to a Jewish owner of a Jewish slave also. SO, I admit here I am simply unfamiliar with the subject.] ---------------------תוספות asks in the beginning of קידושין how do we know that the value of money can acquire a woman just like money and answers that we learn it from a עבד עברי. However, רב שך asks that a עבד עברי cannot be redeemed by the value of money, on actual money [coins.] However, I am not sure what the objection to תוספות is. I think תוספות means we learn that a Jew can be bought by money or the value of money and so a woman n can be married by money or the value of money. That the same law would apply if a Jew was bought as a slave by another Jew. I simply cannot see the objection. After all no one is saying that a woman can go out of marriage by money that that would be the parallel case to the עבד עברי gaining his freedom. And that can happen only by money, not the value of money. [I also admit that the verse that Tosspot is bringing seems to apply to a Jewish owner of a עבד עברי also. SO, I admit here I am simply unfamiliar with the subject.------however, I recall that when I first read what Rav Shach was saying I thought that he meant to ask that we learn that a woman can be acquired by money or the value of money, but when we try to find the source of this law that the value of money is like money, we can find it only with a Jewish slave that is bought or redeemed by a Jew, not by a gentile. [the gentile must receive money to let the Jew go free. If he accepts the value of money, the Jew is still legally owned. Therefore, it is a gezera shavva in half, and a gezera shava in half is not a valid gezera shava. However, my question is why do we have to look at the redemption of the Jewish slave? After all, we are trying to learn is that the value of money can acquire a woman just like a Jew can be acquired by a Jew or a gentile as a slave.]-----------------------------however, I recall that when I first read what רב שך was saying I thought that he meant to ask that we learn that a woman can be acquired by money or the value of money, but when we try to find the source of this law that the value of money is like money, we can find it only with a עבד עברי that is bought or redeemed by a Jew, not by a gentile. [The gentile must receive money to let the Jew go free. If he accepts the value of money, the Jew is still legally owned. Therefore, it is a גזרה שווה in half, and a גזרה שווה in half is not a valid גזרה שווה. However, my question is why do we have to look at the redemption of the עבד עברי? After all, we are trying to learn is that the value of money can acquire a woman just like a Jew can be acquired by a Jew or a gentile as a slave.

הייתי שוב בקרב הליטאים (הדבקים בעקרונותיו של הגר"א) ועיינתי ברעיונותיו של ר' נחום ממיר. לאחר מכן, בדרכי חזרה מהים, עלו בדעתי כמה נקודות שלא עמדתי עליהן קודם לכן. אחת מהן היא שמתעוררת קושיה חזקה הן על הראב"ד, והן על הרמב"ם. בקיצור, נראה כי לסוגיית "הודאה במקצת" אין כמעט רלוונטיות להלכה זו. נניח שאדם אחד טוען: "נתת לי [כמשכון או כפיקדון] חיטים", ואילו האחר משיב: "אלו היו שעורים". הוא אינו חייב דבר. אם מדובר במקרה שבו קיים גם פיקדון כספי (או דבר אחר שהצד השני מסכים לקיומו), הרי שזהו מקרה של "מודה במקצת"; במצב זה עליו להישבע, לשלם את החלק שהוא מודה בו, ולהיות פטור מתשלום החלק האחר. מדוע בחר הרמב"ם לכתוב הלכה זו דווקא בהקשר של "מודה במקצת"? ייתכן שהייתה לו סיבה לקבוע זאת שם, בעוד שבמקרה אחר – שבו קיימת רק מחלוקת בשאלה אם מדובר בחיטים או בשעורים (או במשכון או בפיקדון), כאשר צד אחד טוען "אני חייב לך חיטים" והשני משיב "אינך חייב לי זאת, אלא שעורים" – ייתכן שהרמב"ם סבור שאין הוא חייב דבר. מכל מקום, בכל הנוגע למשכון או פיקדון ולסוגיית "מודה במקצת", הראב"ד סבור שמדובר בשני מקרים נפרדים; לפיכך, לדעתו, האדם אינו חייב לשלם את החלק האחר, וגם אינו נדרש להישבע. יתרה מכך, נראה כי הראב"ד – ואולי אף הרמב"ם במקרה זה – פועלים בניגוד לשני עקרונות ידועים: האחד, ש"כל האומר 'לא לוויתי' – הרי הוא כאומר 'לא פרעתי'"; והשני, שאדם נאמן על עצמו כנגד מאה עדים. על פי עקרונות אלו, אם אדם טוען שהוא חייב שעורים, הרי שעל בית הדין לקבל את דבריו, גם אם המלווה אינו טוען דבר

I was again by the Litvacks [that stick with the principles of the GRA] and I was looking at the ideas of Rav Nachum of the mir. So later coming back from the sea it occurred to me a few things which I had not realized beforehand. One is that there is a strong question on the raavad but also on the Rambam. in short, the issue of admission in part seems to have little relevance to the law. Let’s say one person says you gave me [as a pledge or deposit] wheat and the other says it was barley. He owes nothing. If it is a case there is also a deposit of money or anything else to which the other agrees, then it would be a case of admission in part and he would take an oath, and pay the part he admits to, and not pay the other part. But why would the Rambam write this law specifically by admission in part? It might be he had a reason to hold it there, while in another case where there is only a disagreement if he has wheat or barley, or a pledge or a deposit and one claims "I owe you wheat" and the another says "You do not owe me that, but rather barley." There maybe the Rambam would hold he is not liable. At least in terms of wheat or barley and admission in part the Raavad holds these are two separate types and he would not owe the other part nor take an oath. Furthermore, the Raavad and maybe the Rambam here seem to be going against two known principles, “Anyone who says ‘I did not borrow’ is as if he said ‘I did not repay,’” and a person is believed about himself like a hundred witnesses. According to these principles, if he says he owes barley, then the court should take him at his word even if the lender claims nothing.----------------------- I was again by the Litvacks [that stick with the principles of the GRA] and I was looking at the ideas of רב נחום of the מיר. So later coming back from the sea it occurred to me a few things which I had not realized beforehand. One is that there is a strong question on the ראב’’ד but also on the רמב’’ם. in short, the issue of admission in part seems to have little relevance to the law. Let’s say one person says you gave me [as a pledge or deposit] wheat and the other says it was barley. he owes nothing. If it is a case there is also a deposit of money or anything else to which the other agrees then it would be a case of admission in part, and he would take an oath, and pay the part he admits to and not pay the other part. \But why would the רמב’’ם write this law specifically by admission in part. It might be he had a reason to hold it there while in another case where there is only a disagreement if he has wheat or barley, or a pledge or a deposit and one claims I owe you wheat and the another says you do not owe me that but rather barley. There maybe the רמב’’ם would hold he is not liable. At least in terms of wheat or barley and admission in part the ראב’’ד holds these are two separate types and he would not owe the other part nor take an oath. Furthermore, the ראב’’ד and maybe the רמב’’ם here seem to be going against two known principles, “Anyone who says ‘I did not borrow’ is as if he said ‘I did not repay,’” and a person is believed about himself like a hundred witnesses. According to these principles, if he says he owes barley, then the court should take him at his word even if the lender claims nothing.

קיים דיון בין הרמב"ם לבין הראב"ד (המובא בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח) בשאלה האם פיקדון ומשכון נחשבים לאותו סוג של דבר. הראב"ד סבור שאינם נחשבים לאותו סוג. [שאם היו נחשבים לאותו סוג כדעת הרמב''ם, הרי שהודאה בחלק מהתביעה – כלומר, הודאה באחד מהם אך לא בשני – הייתה נחשבת ל"הודאה במקצת".] המקרה הנדון הוא שאדם מודה כי נמצא בידו משכון השייך לאדם אחר. אולם, הצד השני טוען כי נמצא בידו גם פריט נוסף; המלווה טוען שמדובר במשכון, בעוד שהלווה טוען שמדובר בפיקדון. במצב זה, על המלווה להשיב את שני הפריטים, אך הוא אינו חייב להישבע. ניתן לשאול: "מדוע שיהיה חייב בשבועה, אם ממילא הוא משיב את שני החפצים?" יתרה מכך, מה לגבי הכלל ש"שווה כסף ככסף" (כלומר, חפץ בעל ערך כספי נחשב ככסף עצמו)? ביחס לשאלה זו, ניתן להשיב שהכלל פועל בכיוון אחד בלבד: אם נדרש "כסף", אזי חפץ בעל ערך כספי יכול להיחשב ככסף; אך אין הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כלומר, כסף אינו נחשב כ"חפץ בעל ערך כספי". במילים אחרות, אין מגדירים את מהותו של חפץ אך ורק על פי ערכו הכספי. עיין בספר אבי עזרי ה' אישות פרק ג' הלכה א'.

There is an argument between the Rambam and the Raavad (brought in the Tur-Shulchan Aruch, Choshen Mishpat 88) if a deposit and a pledge are considered to be the same type. The Raavad holds they are not. [If they would be, then admitting to one, but not the other, would be considered admission in part.] The case is a person admits he has a pledge of another. However, the other says he also has another pledge, but the lender says the other thing was a deposit. he would have to give back both things, but not have to take an oath. Furthermore what about that which has monetary value is like money? On this later question, you can answer that the arrow works only in one direction, i.e., if you need money, then an object with monetary value can be considered as money, but not that an object is considered as an object that is worth money. That is, you do not reduce the value of an object to its monetary value. see the Avi Ezri of Rav Shach in Laws of Marriage, chapter 3 law 1.=======================There is an argument between the רמב''םand the ראב’’ד (brought in the טור-שלחן ערוך חושן משפט פרק פ''ח) if a deposit and a pledge are considered to be the same type. The ראב’’ד holds they are not. [If they would be, then admitting to one, but not the other, would be considered admission in part.] The case is a person admits he has a pledge of another. However, the other says he also has another pledge, but the lender says the other thing was a deposit. he would have to give back both things, but not have to take an oath. ” Furthermore, what about that which has monetary value is like money? [שווה כסף ככסף.] On this later question, you can answer that the arrow works only in one direction, i.e., if you need money, then an object with monetary value can be considered as money, but not that an object is considered as an object that is worth money. That is, you do not reduce the value of an object to its monetary value. see the אבי עזרי,פרק ג' הלכה א---------------------------------- rav shach points out that to the rambam, that which is worth money can acquire like an exchange, not acquistion by money.

קידושין (דף ג' עמוד א')

המשנה קובעת כי אישה יכולה להינשא בשלוש דרכים: בכסף, בשטר או בביאה. הגמרא במסכת קידושין (דף ג' עמוד א') שואלת: מה באה המשנה למעט? את דרך ה"חליפין" (כלומר, "קניין סודר"). ניתן היה לחשוב שהלימוד לכך שאישה נקנית בכסף מגיע מ"גזרה שווה" של המילה "קיחה" – הנלמדת מפרשת שדה עפרון; ומאחר שאנו יודעים ששדה ניקנית גם באמצעות חליפין, הרי שייתכן שגם אישה תיקנה כך. על כך משיבה המשנה שחליפין אינם דרך תקפה לקידושין. אך הגמרא מקשה: מדוע באמת הם (חליפין) אינם תקפים? התשובה היא: משום שקניין חליפין פועל גם על ידי חפצים שערכם פחות מ"פרוטה", בעוד שאישה לא תסכים להינשא תמורת דבר ששוויו פחות מפרוטה. אך נשאלת השאלה: מה משנה אם היא אינה חפצה בכך? הרי ממילא אישה אינה יכולה להינשא בניגוד לרצונה, גם אם מדובר בסכום עתק (כמו מיליון דולר). אם כן, אם היא מסכימה להינשא (גם תמורת סכום הנמוך מפרוטה) – הרי שהיא מסכימה! אלא, שטיעון זה תקף רק אם ה"גזרה שווה" היא מן התורה (דאורייתא) – שאז היא מחייבת באופן מוחלט; ומכיוון שקניין חליפין תקף לגבי שדה, הוא היה אמור להיות תקף גם לגבי אישה. מכאן אנו מבינים מדוע הרמב"ם סבר שגזרה שווה זו היא מ"דברי סופרים" (דרבנן)—שהרי הגמרא בעצמה אינה מחשיבה כמוחלט

Tractate Kidushin page 3 side a

The Mishna says a woman can be married in three ways: by money, a document or sex. the gemara kidushin page 3a asks what is the Mishna intending to exclude? exchange. [i.e. kinyan sudar]. you might have thought that we learn marriage by money from a gezera shava acquire from the field of efron and we know that a field can be acquired by exchange. therefore, the Mishna tells us that exchange is excluded. but then the gemara asks but why should it be excluded. answer because exchange works even for things that are less than a pruta a penny and a woman would not agree to be married by something less than a penny. But who cares if she does not like it? After all, no woman can be married against her will even for a million dollars. So, if she agrees to be married (for less than a penny), then she agrees. But that would be so only if the gezera shava is from the Torah. Then it would be absolute. And since exchange would work in the case of a field, then that is that. So now we know why the Rambam held this gezera shava is from the words of the scribes.---------------------The משנה says a woman can be married in three ways: by money, a document or sex. The גמרא קידושין ג' ע''א asks what is the משנה intending to exclude? Exchange, [i.e. קניין סודר]. You might have thought that we learn marriage by money from a גזרה שווה קיחה קיחה משדה עפרון ,and we know that a field can be acquired by exchange. Therefore, the משנה tells us that exchange is excluded. But then, the גמרא asks, "But why should it be excluded? Answer: because exchange works even for things that are less than a פרוטה and a woman would not agree to be married by something less than a פרוטה. But who cares if she does not like it? After all, no woman can be married against her will even for a million dollars. So, if she agrees to be married (for less than a penny), then she agrees. But that would be so only if the גזרה שווה is דאורייתא. Then it would be absolute. And since exchange would work in the case of a field, then that is that. So now we know why the רמב''ם held this גזרה שווה is from דברי סופרים.

בבא מציעא דף ד', בתובות דף ט''ז במשנה

עיינתי אתמול בחידושים של רב נחום (ממיר), ונוכחתי לדעת שהוא טוען את אותו הדבר שטען רב שך. הרי הרמב"ם כתב (בהלכות טוען ונטען, פרק ד' הלכה ד') שאם מלווה אוחז בשטר ואומר ללווה: "אתה חייב לי את ה-50 הנקובים בשטר זה, ועוד 50 נוספים", והלווה מודה בחלק מהסכום (ב-50 שבשטר) – הלווה אינו חייב בשבועת "מודה במקצת". זאת, כיוון שכל נכסיו משועבדים להלוואה. הנטייה הטבעית היא לומר שכוונת הרמב"ם היא למה שנאמר בגמרא: "אין נשבעין על שיעבודי קרקעות". אולם, הסבר זה מותיר את הרמב"ם חשוף לקושייתו של הראב"ד (בהלכות אישות, פרק ט"ז הלכה כ"ה) – במקרה שבו אדם מודה שהוא חייב 100 לגרושתו, ומתחייב בשבועת "מודה במקצת", אף על פי שהתביעה היא על סך 200 ואין נמצא שום כתובה. רב נחום ציין כי הרמב"ם אינו מזכיר כלל "שיעבוד קרקעות", אלא מציין ש"כל נכסיו משועבדים" (בדומה לחוב הלוואה רגיל). רב נחום כתב כי הגמרא הציעה מספר תירוצים לקושיה, ואחד מהם היה ש"אין נשבעין על שיעבודי קרקעות"; והוא הציע כי הרמב"ם דחה תירוץ זה. הבנתי שזו בדיוק טענתו של רב שך, שכן רב שך הסביר שהשיעבוד אינו חל על הקרקע בלבד, אלא גם על גופו של הלווה. תהיתי רבות לגבי הסבר זה, שכן הוא נראה לכאורה בלתי סביר; הרי שיעבודי קרקעות הם, במהותם, שיעבודים החלים על החייב עצמו. ואז הבנתי שרב שך אומר אותו דבר כמו רב נחום [בלי החלק האמור בגלוי שהרמב''ם דחה את הטענה על שיעבוד קרקע, אבל זה משתמע בתשובתו.]. ולמה ידחה הרמב''ם תשובה זו? כי זה סותר את מה --------------הערה מאוחרת: לאחר מספר ימים ראיתי שבהלכות טוען ונטען, פרק ד' הלכה ד', הרב שך אכן מביע דעה שונה מזו שכתבתי. הרמב"ם כותב שאין האדם נחשב כמי שחייב שבועה במקרה של הודאה במקצת משום שכל נכסיו משועבדים להלוואה. הרב שך מציין שם כי כוונתו היא למה שנאמר בגמרא – שאין נשבעים על כפירת שיעבוד בקרקעות. אי לכך, עלי לשקול שוב את כוונתו של הרב שך בדבריו בהלכות אישות (פרק ט"ז, הלכה כ"ה)שהגמרא כבר קבעה פעמים רבות שלא נשבעים על קרקעות בלי קשר להלוואה

Tractate Ketuboth page 16 in the Mishna, and Tractate Bava Metzia page 4 and page 48.

I was looking at the ideas of Rav Nachum [of the Mir] yesterday and by doing so I realized that he is saying the same thing as Rav Shach. You see I see that the Rambam wrote (in Laws of Pleas chapter 4 law 4) that when you have a lender with a document, and he says to the borrower, “You owe me the 50 in this document, and another 50 besides that,” and the borrower admits the 50 in the document, the borrower does not take an oath of admission in part because all his property is underr obligation for the loan. The natural tendency here is to say the Rambam means what the Gemara says “One does not swear on obligations on land.” That leaves the Rambam open to the question of the Raavad (in Laws of Marriage chapter 16, law 25), where he admits he owes 100 to his ex-wife, and takes an oath of admission in part even though the claim is for 200, and there is no document. Rav Nachum pointed out that the Rambam says nothing about a lien on land. Rather, he says “all his property is obligated” [like a regular loan debt. Rav Nachum wrote hat the Gemara gave a few answers to a question and one of the answers was this that one does not swear on a lien on land. Rav Nachman suggested that the Rambam rejected that answer. And in a different way i realized that this was exactly what Rav Shach was saying. For Rav Shach answered the obligation is not on the land alone but also on his body. I was curious about this answer a long time because it does not seem to make sense. after all liens on land are obligations on the debtor. Then I realised that Rav Shach is saying the same thing as Rav Nachum [without the part that the Rambam rejected the claim about a lien on land, but it being implied in his answer.] and why would the Rambam reject that answer? Because it contradicts what the gemara already established many times that one does not take an oath on land. ---later note. After a few days I saw that in laws of pleas chapter 4 law 4, in fact Rav Shach there does say differently than what I wrote. the Rambam writes he is not considered to be required an oath for admission in part because all his property is under obligation to the loan. Rav Shach there says that he intends what the gemara said one does not take an oath for a lien on land. So, I might have to think more about what Rav Shach meant to say in laws of marriage 16:25. --------------------------I was looking at the ideas of רב נחום[of the מיר] yesterday, and by doing so I realized that he is saying the same thing as רב שך. You see I see that the רמב’’ם wrote (in Laws of Pleas, chapter 4 law 4) that when you have a lender with a document, and he says to the borrower, “You owe me the 50 in this document, and another 50 besides that,” and the borrower admits the 50 in the document, the borrower does not take an oath of admission in part because all his property is under שיעבוד for the loan. The natural tendency here is to say the רמב’’ם means what the גמרא says “One does not swear on שיעבודים on land.” That leaves the רמב’’ם open to the question of the ראב''ד (in Laws of Marriage chapter 16, law 25), where he admits he owes 100 to his ex-wife, and takes an oath of admission in part even though the claim is for 200, and there is no document. רב נחוםpointed out that the רמב’’ם says nothing about a שיעבוד on land. Rather, he says “all his property is obligated” [like a regular loan debt. רב נחוםwrote That the גמרא gave a few answers to a question, and one of the answers was this that "One does not swear on a שיעבוד on land." רב נחום suggested that the רמב’’ם rejected that answer. I realized that this was exactly what רב שך was saying. For רב שך answered the שיעבוד is not on the land alone, but also on his body. I was curious about this answer a long time because it does not seem to make sense. After all, שיעבודים on land are שיעבודים on the debtor. Then I realised that רב שך is saying the same thing as רב נחום[without the openly saying part that the רמב’’ם rejected the claim about a שיעבוד on land, but it being implied in his answer.].and why would the רמב''ם reject that answer? Because it contradicts what the גמרא already established many times that לא נשבעים על קרקעות. later note. After a few days I saw that in laws of pleas chapter 4 law 4, in fact רב שך there does say differently than what I wrote. The רמב''ם writes he is not considered to be required an oath for admission in part because all his property is under obligation to the loan. רב שך there says that he intends what the גמרא said one does not take an oath for a שיעבוד on land. So, I might have to think more about what רב שך meant to say in laws of marriage 16:25.

לבסוף מצאתי שרב שך מתייחס לשאלתי בהלכות מלווה ולווה, פרק י"ג, הלכה ד' (דף ר"ט ב"אבי עזרי"). בקצרה, רב שך מראה שלדעת הראב"ד, אין הבדל בין שבועה "אין אצלי את הפיקדון שלך, הוא נגנב" לבין שבועה "אין אצלי את המשכון שלך, הוא נגנב". הדבר עולה בקנה אחד עם דברי הראב"ד, המובאים בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח, הלכה י"ט, לפיהם אין הבדל בין הכחשת פיקדון לבין הכחשת משכון. אי לכך, לדעת הראב"ד, במקרה של משכון, האמירה "הרי הוא לפניך" אינה נחשבת לטענה תקפה אלא אם כן החפץ נמצא בפועל בבית הדין ומוכן להשבה ללווה. תובנה זו מפשטת את הדברים: לשיטת הראב"ד, בית הדין אינו רואה הבדל בין הכחשת משכון לבין הכחשת פיקדון; ומכאן שההבחנה שערכתי – בין שומר חינם לבין שומר שכר בהקשר לטענת "הרי הוא לפניך" – אינה הבחנה תקפה

I eventually found that Rav Shach answers my question in laws of loans chapter 13, law 04 [page 209A in the Avi Ezri]. In short, Rav Shach shows that to the Raavad, there is no difference between an oath, “I do not have your deposit. It was stolen,'' and an oath, ''I do not have your pledge. It was stolen.'' And this fits with the claim of the Raavad brought in Shulchan Aruch Choshen Mishpat chapter 88, law 19 that there is no difference between denial of a deposit and a denial of a pledge. Therefore, the Raavad holds for a pledge that saying, “Here it is” does not count unless it is there in court, and ready to be returned to the borrower. This makes everything simple in terms that to the Raavad the court does not see any difference in denial of a pledge or a deposit. ------I eventually found that רב שך answers my question in laws of loans chapter 13, law 04 [page ר''ט in the אבי עזרי]. In short, רב שך shows that to the ראב’’ד, there is no difference between an oath, “I do not have your deposit. It was stolen,'' and an oath, ''I do not have your pledge. It was stolen.'' And this fits with the claim of the ראב’’ד brought in שלחן ערוך חושן משפט פ''ח הלכה י''ט that there is no difference between denial of a deposit and a denial of a pledge. Therefore, the ראב’’ד holds for a pledge that saying, “Here it is” does not count unless it is there in court, and ready to be returned to the borrower. This makes everything simple in terms that to the ראב’’ד the court does not see any difference in denial of a pledge or a deposit. So my distinction between a paid or unpaid guard in terms of “here it is” not a valid distinction.

ץהעלה בידי למצוא מקום שבו הראב"ד עוסק בחלק מהשאלות שהוזכרו לעיל. מדובר בהלכות טוען ונטען (פרק ג', הלכה י"ד), וכן בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח, סעיף י"ט. הדבר שופך אור מסוים על הסוגיות הללו; עם זאת, בכל הנוגע לשאלתי הספציפית – האם דין "הילך" של משכון פוטר אדם מחיוב שבועה במקרה של "מודה במקצת" – עדיין לא מצאתי תשובה.

I was at the Litvack beit midrash in my local vicinity and was able to find where the Raavad might deal with some of the above questions. That would be in laws of pleas 3:14 and the Tur-Shulchan Aruch Choshen Mishpat chapter 88, law 19. That adds some clarity to the issues, however in terms of my specific question about "Here it is" that absolves one from an oath of partial admission for a pledge, I still have no answer.[I had little time and/or energy.]--I was at the Litvack beit midrash in my local vicinity and was able to find where the ראב''ד might deal with some of the above questions. That would be in laws of pleas 3:14 and the טור שלחן ערוך חושן משפט chapter 88 law 19. That adds some clarity to the issues however in terms of my specific question about "הילך" that absolves one from an oath of מודה במקצת I still have no answer. [I would expect Rav Nachum of the Mir to deal with some of my questions, but so far I have only seen him deal with different issues. At this point, it seems to me that I need to see what the Shach [Shabatai haCohen] deals with in the Tur- Shulchan Aruch choshen mishpat chapter 88: law19.

לדעת הראב"ד, כדי ששומר יוכל לטעון "הרי הוא לפניך" – ובכך להיפטר מחיוב שבועת "מודה במקצת" – נדרש שהפיקדון יהיה נוכח באותו רגע בבית הדין. לעומת זאת, במקרה של משכון, ניתן לטעון "הרי הוא לפניך" גם אם החפץ נמצא בביתו של השומר או אפילו ליד אגם. נראה כי ההבדל נעוץ בכך שבמקרה של פיקדון מדובר ב"שומר שכר". וייתכן אף שהראב"ד סבור כי מלווה המחזיק במשכון נחשב ל"שומר חינם". אולם, קשה על כך, שהרי ייתכן מקרה של פיקדון שבו השומר הוא "שומר חינם". קושי נוסף הוא שאינני זוכר מהי עמדת הראב"ד לגבי סיווגו של מלווה המחזיק במשכון; אם הוא סבור – כדעות מסוימות – שמדובר ב"שומר שכר", הרי שההסבר הנ"ל אינו תקף

the opinion of the raavad in laws of pleas chapter 4, law 6.

The Raavad holds that a deposit needs to be there and then in the court in order for the guard to be able to say ""here it is" and thus not have to take an oath of admission in part. but for a pledge, ''here it is'' can be applied even if the object is in his home or by a lake. The difference I think is that the case of a deposit is that of a paid guard. But it might b that the Raavad holds that a lender with pledge is an unpaid guard. however, the question on this is that there can be a case o a deposit that is also of an unpaid guard. another possible question is that I do not remember what the Raaavad says about the category of a lender with a pledge. If he holds like the opinions that he is a paid guard, then the answer here falls away.-----------------The ראב''ד holds that a deposit needs to be there and then in the court in order for the guard to be able to say ""here it is" and thus not have to take an oath of admission in part. but for a pledge or a loan, here it is can be applied even if the object is in his home or by a lake. The difference I think is that the case of a deposit is that of a paid guard. But it might b that the ראב''ד holds that a lender with pledge is an unpaid guard. however, the question on this is that there can be a case o a deposit that is also of an unpaid guard. another possible question is that I do not remember what the ראב''ד says about the category of a lender with a pledge. If he holds like the opinions that he is a paid guard, then the answer here falls away.

בדרכי חזרה מהים, הרהרתי בהבחנה שעורך הראב"ד בין "משכון" לבין "פיקדון", בהקשר לדין "הא לך". עלתה בדעתי אפשרות אחת: לא ניתן להבחין ביניהם על בסיס השאלה למי שייך החפץ. {הסיבה לכך היא שבכל המקרים האפשריים, השאלה היכן צריך להימצא החפץ כדי להיחשב כ"הוחזר", אינה תלויה בשאלה אם מדובר במשכון או בפיקדון.} לדעתי, ההבדל טמון בשאלה האם המלווה נחשב ל"שומר שכר" (שומר המקבל תשלום) או שאינו כזה; ושאלה זו רלוונטית באותה מידה גם לגבי פיקדון. אם הוא "שומר שכר", הרי שאינו רשאי להניח את החפץ באגם או בביצה ולומר "הא לך", שכן הוא מקבל תשלום עבור השמירה עליו – ובוודאי שאין להניחו במקום שבו הוא עלול להינזק בקלות. אפשרות נוספת היא שהראב"ד אינו מקבל את דינו של ר' יצחק. ייתכן שהמשכון אינו בבעלות המלווה; אולי הוא רק מוחזק אצלו עד לפירעון החוב, ולאחר מכן עליו להשיבו. במקרה כזה, אם הוא גם "שומר שכר", הרי שבוודאי אינו רשאי להניחו בביצה. יש הסבורים כי המלווה נחשב ל"שומר חינם" (שומר שאינו מקבל תשלום), ולכן התנאים לגבי המקום שבו יש להשיב את החפץ עשויים להיות מקלים יותר – לא בתוך ביצה, אך אולי במקום כלשהו המוגן באופן חלקי בקרבת מקום

Bava Metzia pg 4 and page 34

On my way back from the sea I was thinking about the difference the Raavad [(in laws of pleas chapter 4 law 6)] makes between a pledge and a deposit. in terms of the law of, “Here it is.” One possible answer occurred to me is that we can not make a distinction between them by who owes the object. {The reason is that in all possible cases, the question of where the object must be to be considered to have been returned is not dependent of if it is a pledge or a deposit.} The difference I think must lay in the question is the lender a paid guard or an unpaid guard and similarly that same question applies to the deposit. If he is a paid guard, he cannot out the object in a lake or swamp and say here it is because he is paid to guard it, not put it in a place where it can be easily damaged. A different answer is that it is possible that the Raavad does not hold with the law of r Isaac. Perhaps the pledge is not owned by the lender? Maybe it is just his to keep until the debt is paid and then he has to give it back. And in such a case if he is a paid guard also, he cannot put it in a swamp. Some people hold a lender is an unpaid guard, thus there are less stringent conditions of where to return the object. Not a swamp but maybe some semi guarded place near one?=-----------------------------------------On my way back from the sea I was thinking about the difference the ראב’’ד makes between a משכון and a deposit. in terms of the law of, “Here it is.” One possible answer occurred to me is that we can not make a distinction between them by who owes the object. {The reason is that in all possible cases, the question of where the object must be to be considered to have been returned is not dependent of if it is a משכון or a deposit.} The difference I think must lay in the question is the lender a שומר שכר or an unשומר שכר and similarly that same question applies to the deposit. If he is a שומר שכר, he cannot out the object in a lake or swamp and say here it is because he is paid to guard it, not put it in a place where it can be easily damaged. A different answer is that it is possible that the ראב’’ד does not hold with the law of ר' יצחק. Perhaps the משכון is not owned by the lender? Maybe it is just his to keep until the debt is paid and then he has to give it back. And in such a case if he is a שומר שכר also, he cannot put it in a swamp. Some people hold a lender is an שומר חימם, thus there are less stringent conditions of where to return the object. Not a swamp but maybe some semi guarded place near one?

רמב"ם הלוואות יג:ד. טענות א:ג. מלווה מלווה סלע [4 דינרים] וקיבל משכון. הוא מאבד את המשכון ברשלנות. הוא אומר שהמשכון היה שווה חצי סלע. הלווה אומר שהוא היה שווה שלושה דינרים. המלווה נשבע שזה לא בתחום שלי. המלווה נשבע כי הוא מודה בחלקו ומשלם את מה שהוא מודה. הרמב"ן שואל שהלווה יאמר למלווה שיחזיר לי את המשכון ואני אחזיר את ההלוואה. בהלכות טענות א:ג, הרב שך מביא שהראב"ד קבע שדיני משכון שונים מפיקדון מבחינת "הילך". כמו כן, שמואל אמר: אם מישהו נותן ידית של לשעבר עבור משכון להלוואה והמלווה מאבד את הידית, הוא מאבד את כל ההלוואה. הר"ן אומר שהוא חייב את התוספת בכל מקרה. בדרך כלל אני לא נמצא ליד הים מאוחר בלילה, אבל הלילה עשיתי יוצא מן הכלל ובדרך חזרה הוצפתי במחשבות ובשאלות בנושא. (1) שאלת הרמב"ן מתקיימת גם אם החוק הוא כמו שמואל שהמשכון נחשב לכל ההלוואה. (2) המקרה הרגיל של "הילך" הוא שהלווה מחזיר חלק מהחוב ונשבע על היתרה, אולם לראב"ד, המשכון נחשב להילך כתשלום חלקי. אם נלך עם שמואל, אז המשכון נחשב לתשלום מלא. (3) לרש"י, שבועת המלווה "לא ברשותי" היא מהתורה. לרמב"ם זה דרבנן. זה מרב הונא במוד 34. אבל לשמואל זה בכלל חל? הרי אם הוא שולם במלואו, אז למה להישבע. אבל מצד שני, השבועה אינה עבור ההלוואה. היא רק נוגעת למיקום המשכון. (4) לחלק מהדעות, דינו של שמואל הוא החוק. ר' יצחק נכדו של רש''י, ויש הסוברים ששמואל הוא הבסיס לפסיקתו של ר' יוחנן שאם אדם מאבד משכון, זה נחשב לכל ההלוואה. [5] לראב''ד המשכון נחשב ל"הילך" ולכן הלווה לא יישב שבועה בגלל הודאה חלקית. ולשמואל המשכון נחשב לכל ההלוואה וזה יותר תואם את הרמב''ן שהמלווה צריך לקבל בחזרה את הכסף עבור ההלוואה רק לאחר שהלווה מקבל בחזרה את המשכון. היו לי מיליוני מחשבות אחרות אבל זה כל מה שאני זוכר כרגע.

Rambam loans 13:4. Pleas 1:3. A lender lends a sela [4 dinars] and gets a pledge. He losses the pledge by negligence. He says the pledge was worth 1 half sela. The borrower says it was worth three dinars. The lender takes an oath ''It is not in my domain.'' The lender takes an oath because he admits in part and pays what he admits. The Ramban asks let the borrower tell the lender give m back the pledge and I will repay the loan. In laws of pleas 1:3 Rav Shach brings down that the Raavad held the law of a pledge is different than a deposit in terms of "Here it is".Shmuel said: If one gives a handle of an ex for a pledge for a loan and the lender losses the handle, he loses the whole loan. the Ran says he owes the extra anyway. I usually am not by the sea late at night, but to night i made an exception and on the way back I was flooded with thoughts and questions about this. (1) the question of the Ramban holds even if the law is like Shmuel that the pledge counts for the whole loan. (2) the normal case of "here it is" is the borrower repays part of the debt and swears on the remainder however to the Raavad, the pledge counts for here it isas partial payment. If we go with Shmuel then the pledge counts for full payment. (3) To Rashi the oath of the lender "it is not in my domain "is from the Torah. To the Rambam it is derabanan. This is from Rav Huna on page 34b. But to Shmuel does it apply at all? after all if he has been paid back in full, then why take an oath. But on the other hand, the oath isn’t for the loan. It is only concerning the whereabout of the pledge. (4) To some opinions the law of Shmuel is the law. R. Isaac the grandson of Rashi, and some hold Shmuel is the basis of the ruling of R Yochanan that if one loses a pledge, it counts for the whole loan. [5] to the Raavad the pledge counts for "here it is" and thus the borrower would not take an oath because of admission in part. and to Shmuel the pledge counts for the whole loan and this i s more in line with the Ramban that the lender should get back the money for the loan only after the borrower gets back the pledge. i had millions of other thoughts but then this is all I can recall right now. ------------------------------------------------------------------רמב''ם loans 13:4. Pleas 1:3. A lender lends a sela [4 dinars] and gets a pledge. He losses the pledge by negligence. He says the pledge was worth 1 half sela. The borrower says it was worth three dinars. te lender taks an oath it is not in my domain. the lender takes an oath because he admits in part and pays what he admits. The Ramban asks let the borrower tell the lender give m back the pledge and I will repay the loan. In laws of pleas 1:3 Rav Shach brings down that the ראב’’ד held the law of a pledge is different than a deposit in terms of "הילך".ALSO—שמואל said: If one gives a handle of an ex for a pledge for a loan and the lender losses the handle, he loses the whole loan. the ר''ן says he owes the extra anyway. I usually am not by the sea late at night, but to night i made an exception and on the way back I was flooded with thoughts and questions about this. (1) the question of the ארמב''ן holds even if the law is likeשמואל that the pledge counts for the whole loan. (2) the normal case of "הילך" is the borrower repays part of the debt and swears on the remainder however to the ראב’’ד, the pledge counts for הילךas partial payment. If we go withשמואל then the pledge counts for full payment. (3) To רש’’י, the oath of the lender "it is not in my domain "is from the Torah. To the רמב''ם it is derabanan. This is from Rav Huna on page 34. But toשמואל does it apply at all? after all if he has been paid back in full, then why take an oath. But on the other hand, the oath isn’t for the loan. It is only concerning the whereabout of the pledge. (4) To some opinions the law of שמואל is the law. ר' יצחק the grandson of רש’’י, and some hold שמואל is the basis of the ruling of ר’ יוחנן that if one loses a pledge, it counts for the whole loan. [5] to the ראב’’ד the pledge counts for "הילך" and thus the borrower would not take an oath because of admission in part. and to שמואל the pledge counts for the whole loan and this i s more in line with the רמב''ו that the lender should get back the money for the loan only after the borrower gets back the pledge. i had millions of other thoughts but then this is all I can recall right now.

The idea of Rav Nachman of Breslov about bekiut—i.e., learning fast (just saying the words outloud, and in order, and going on).

The idea of Rav Nachman of Breslov about bekiut—i.e., learning fast (i.e.,just saying the words outloud, in order, and going on). That is the famous number 76 in the book, “Conversations of Rav Nachman.” My own experience with this was that as soon as I stepped into a Litvack Yeshiva Shar Yashuv, I was inundated with the idea of learning in depth, while "bekiut" (fast learning) seemed to most people to be a waste of time. (Side note: Litvack or Lithuanian yeshivas go with the approach of the Gra from Villna.) But I found a sort of balance between fast learning and in-depth learning. [I knew very little Hebrew then, so I used the excellent translation of the Soncino edition.] However, for some reason, I never found a place in the Litvack world, probably because of my non-conformist kind of character, so I could not be in kollel, and so to make a living I went to the Polytechnic Institute of N.Y.U. to major in Physics;-- and interestingly enough, there also this method of learning of saying the words outloud and in order was very helpful. So, in conclusion, I would like to recommend to people to learn those three paragraphs in the book, “Conversations of Rav Nachman” section #76 about the learning fast. —I might add here that in those days, I did not have the books of Rav Shach or Rav Nacchum of the Mir. So, to do in depth learning, I mainly concentrated on the Maharsha and Pnei Yehoshua. -----if you would like my recommendation about what to learn at first, I think doing a few pages of gemara with Tosphot and Maharsha every day makes sense, until u have gone through Shas at least once. Then to get the books of Rav Shach, Issar Meltzer, Shmuel Rozovski of Ponovitch, and Nachum of the Mir. [Years have gone by from those days, however I still find the advice of Rav Nahman to be of amazing benefit in learning, Torah anD in my other short sessions in Math and Physics.

הדיון הזה נמצא אבי עזרי בטוען ונטען פרק א' הכה ג'. דברי הראב''ד הם בטוען ונטען פרק ד' הלכה ו'

חשבתי על דברי הרב שך בהקשר לשיטת הראב"ד, המבחין בין משכון לבין פיקדון (בנוגע לדין "הא לך"). נראה ברור שהרב שך אינו מעוניין לטעון שבשני המקרים החפץ אינו בבעלות המחזיק בו; שכן, לדעת ר' יצחק, המשכון בבעלות המלווה, בדיוק כפי שהפיקדון בבעלות המפקיד. על כן, הרב שך מבחין בין המועדים השונים שבהם נוצרת ההתחייבות חזרה– האם בעת קבלת הפיקדון, או שמא בעת התרחשות נזק לחפץ. אינני בטוח למה בדיוק מכוון הרב שך בדבריו אלו. עם זאת, נראה לי שניתן להציע הבחנה ברורה יותר: במקרה של פיקדון, המועד להשבת החפץ הוא בדיוק הרגע שבו המפקיד דורש את השבתו (דבר זה נכון הן לגבי שומר חינם והן לגבי שומר שכר – אם כי ייתכן שהרב שך מתייחס למקרה של "שואל", שבו קיים הבדל זה). לעומת זאת, המועד להשבת המשכון ללווה הוא הרגע שבו הלווה פורע את חובו, ולא הרגע שבו הוא מבקש את החזרת המשכון. אי לכך, כאשר הלווה מוסר את המשכון, אין לראות בכך פעולה שמשמעותה המיידית היא "הרי כספך משולם במלואו"; אלא, החוב נחשב כנפרע רק במועד שבו הכסף מוחזר בפועל

I was thinking about the answer of Rav Shach in terms of the Raavad who makes a distinction between a pledge and a deposit (as it relates to the law of, "Here it is")]. Clearly Rav Shach does not want to take the path that the both are not owned by the person who has the object because according to R. Isaac the pledge is owned by the lender just like the deposit is owned by the depositor. So Rav Shach makes a distinction between when the time of the obligation starts, the time he receives the deposit or the time some accident occurs to it. I am not sure what Rav Shach intends here. However, I think there is a much clearer distinction. For a deposit, the time to give it back is exactly when the depositor asks for it back. (This would apply to both an unpaid and a paid guard. But Rav Shach might be referring to a borrower. However, the time to give back the pledge to the borrower is when the borrower pays back the debt, not when he asks for it back. So, when the borrower gives the pledge that is not immediately here is your money paid in full. Rather when he pays back the money, that is when the debt is paid back.---------------------------------------------I was thinking about the answer of רב שך in terms of the ראב''ד who makes a distinction between a pledge and a deposit (as it relates to the law of, "Here it is")]. Clearly רב שך does not want to take the path that the both are not owned by the person who has the object because according to ר' יצחק the pledge is owned by the lender just like the deposit is owned by the depositor. So רב שך makes a distinction between when the time of the obligation starts, the time he receives the deposit or the time some accident occurs to it. I am not sure what רב שך intends here. However, I think there is a much clearer distinction. For a deposit, the time to give it back is exactly when the depositor asks for it back. (This would apply to both an unpaid and a paid guard. But רב שך might be referring to a שואל איפה שיש חילוק הזה. However, the time to give back the pledge to the לווה is when the לווה pays back the debt, not when he asks for it back. So, when the לווה gives the pledge that is not immediately, "Here is your money paid in full." Rather, when he pays back the money, that is when the debt is paid back.

רב שך {הלכות טוען ונטען א', ג'} דן בשיטת הראב"ד. הראב"ד סבור, לגבי פיקדון, שאם השומר אומר "מודה אני שאני חייב לך, וטול את הפיקדון", אין זה נחשב לטענת "הרי הוא לפניך" – אלא אם כן הוא מוסר לו את הפיקדון בו-במקום. אם הוא "הוא נמצא בביתי" או "הוא נמצא בשדה", אין זה חשוב. [שיטה מקובצת, דף צ"ח] {גישה זו תואמת את דעת הרמב"ם בהלכות טוען ונטען, פרק א', הלכה ג'.} אולם, במקרה של משכון על הלוואה, האמירה "מודה אני שאני חייב את ההלוואה, וטול את המשכון היכן שהוא נמצא" – נחשבת לטענת "הרי הוא לפניך". [במקרה כזה, הוא לא חייב להישבע שבועת "מודה במקצת". נראה כי מה להבחנה אצל הראב"ד נעוצה בדברי ר' יצחק, הקובע כי למלווה יש קניין במשכון, וזוהי ההלכה הפסוקה. לפיכך, כאשר המלווה אומר "מודה אני שאני חייב לך את ההלוואה, והרי המשכון לפניך", הרי הוא מוותר על זכות הקניין שלו בהפיקדון. לעומת זאת, הרמב"ם סבור כי גם במקרה של משכון, למעשה, החפץ אינו חוזר לרשות הלווה אלא ברגע השבתו אליו. לדעת הרמב''ם, פיקדון ומשכון הם זהים המקרה הזה-----------------------------אולם, הרב שך טוען כי גם מסירת המשכון למלווה – אפילו בשעת מתן ההלוואה – אינה מבטלת את ההלוואה. אם כן, כיצד ייתכן שייחשב הדבר כ"הילך" (גם אם המלווה מחזיר את המשכון מיד)? בין אם הלווה מוסר את המשכון למלווה ובין אם לאו, החוב בעינו עומד; וקל וחומר שאם המלווה מחזיר את המשכון ללווה, החוב נותר בעינו--------------------------------------------------ברצוני להסביר כאן את שיטת הראב"ד. הכלל הוא שמי שמודה במקצת התביעה חייב בשבועה מן התורה. אולם, אם ביחס לחלק שבו הוא מודה הוא אומר "הרי הוא לפניך" – אין הדבר נחשב כ"הודאה במקצת" (שהרי הוא אינו חייב עוד בחלק זה, כיוון שהשיבו לבעליו). במקרה של פיקדון, ההודאה נחשבת שכזו רק אם הוא אומר "הרי הוא לפניך" ומוסר את החפץ מיד (ולא אם הוא רק אומר שיביא אותו). זאת, אף על פי שהפיקדון תמיד בבעלות בעליו בכל מקום שבו הוא נמצא. לעומת זאת, בנוגע למשכון (הלכות טוען ונטען, פרק ד', הלכה ו'), סבור הראב"ד שהדבר נחשב כ"הרי הוא לפניך" גם אם הוא אומר שהחפץ נמצא בביתו או בשדהו וכי יביא אותו משם – וזאת מכוח דינו של ר' יצחק, שהמלווה נחשב כבעלים על המשכון. אך בשני המקרים – הן בפיקדון והן במשכון – גם המלווה וגם המפקיד הם בעלי החפץ; אם כן, מהו ההבדל ביניהם? יתרה מזאת, הרב שך מקשה: במקרה של משכון, הרי החוב עדיין קיים ועומד

Rav Shach {laws of pleas 1:3} asks on the approach of the Raavad. The Raavad holds in a case of a deposit that if the guard says “I admit I owe it and you can take it,” that that is not considered "Here it is" unless he gives it right then and there. If he says, “It is in my home or on the range, that does not count. [Shita Mekubetzet Bava Metzia, page 98] {This is like the Rambam in Laws of Pleas Chapter 1, law 3.} But for a case of a pledge for a loan, the statement that “I admit I owe the loan, and you can take the pledge wherever it is,” counts as being a plea of "Here it is". [In such a case, he would not be required to take an oath of admission in part. The reason I think the Raavad holds this difference is that R. Isaac said a lender owns the pledge, and this is considered to be the law. Thus, when the lender says, “I admit I owe you the loan, and here is the pledge,” he is giving up what he owns. However the Rambam holds even in a case of a pledge, it has to be given right away, because, in fact, it does not belong to the borrower until it is given back.]-----------------------------רב שך {ה' טוען ונטען 1:3} asks on the approach of the ראב''ד. The ראב''ד holds in a case of a deposit, that if the guard says “I admit I owe it and you can take it,” that that is not considered "Here it is" unless he gives it right then and there. If he says, “It is in my home or on the range, that does not count. [שיטה מקובצת, page צ''ח] {This is like the רמב''ם in הלכות טוען ונטען Chapter 1, law 3.} But for a case of a pledge for a loan, the statement that “I admit I owe the loan, and you can take the pledge wherever it is,” counts as being a plea of "Here it is". [In such a case, he would not be required to take an oath of admission in part. The reason I think the ראב''ד holds this difference is that ר' יצחק said a lender owns the pledge, and this is considered to be the law. Thus, when the lender says, “I admit I owe you the loan, and here is the pledge,” he is giving up what he owns. However, the רמב''ם holds even in a case of a pledge, it has to be given right away, because, in fact, it does not belong to the borrower until it is given back.] To the Rambam, a pledge and a deposit are identical.----]]]]However, Rav Shach is asking that even giving the pledge to the lender--even at the time of the loan-does not dissolve the loan. So how could it be, "Here it is"? (even if the lender gives it back right away)? Whether the borrower gives the pledge to the lender, the loan is still owed, and all the more so if the lender gives back the pledge to the borrower, the debt is still owed.----------------------------------------I would like here to explain the approach of the Raavad. The rule is admission in part takes an oath from the law of the Torah. But if on the part he admits to he says, ''Here it is,'' that is not considered admission in part [since he no longer owes that part since he gave it back.] In a case of a deposit, admission works only if he says, “Here it is” and gives it right away, [not if he says he will bring it.] That is the case even though the deposit is owned by the owner wherever it is. But for a pledge (laws of pleas chapter 4, law 6), the Raavad holds it is considered, ''Here it is'' even if he says it is at home or in the field, and he will bring it because of the law of R. Isaac that the lender owns the pledge. But in both cases, the lender and depositor both own the object. So, what is the difference? And furthermore, Rav Shach asks that in the case of a pledge, the debt is still owed.---------------------I would like here to explain the approach of the ראב''ד. The rule is admission in part takes an oath דאורייתא. But if on the part he admits to he says, ''Here it is,'' that is not considered admission in part [since he no longer owes that part since he gave it back.] In a case of a פיקדון, admission works only if he says, “Here it is” and gives it right away, [not if he says he will bring it.] That is the case even though the פיקדון is owned by the owner wherever it is. But for a משכון (laws of טוען ונטען chapter 4, law 6), the ראב''ד holds it is considered, ''Here it is'' even if he says it is at home or in the field, and he will bring it because of the law of ר' יצחק that the lender owns the pledge. But in both cases, the lender and depositor both own the object. So, what is the difference? And furthermore, רב שך asks that in the case of a pledge, the debt is still owed.

סוגיית משכון ופיקדון--בבא מציעא דף ד' ודף מ''ח

אם אדם מחזיק בפיקדון ואז הוא אובד, עליו להישבע: "אינו ברשותי" (על פי רב הונא, בבא מציעא ל"ד). בטור (חושן משפט, סימן פ"ב) מובא כי שבועה זו היא מן התורה לדעת רש"י, ואילו לדעת הרמב"ם היא תקנת חכמים (זוהי "שבועת היסת" הידועה). [הרמב"ם מציין זאת בהלכות טוען ונטען, פרק א', הלכה ג'.] שאלתי היא: הגמרא קובעת כי מלווה המחזיק במשכון – המשכון הוא בבעלותו (כדברי ר' יצחק). אם כן, מה הדין במקרה שהמלווה מכחיש שהוא מחזיק במשכון? האם עליו להישבע "אינו ברשותי"? ואם נשבע כך, אך התברר כי שיקר – האם הוא חייב להביא קורבן? שהרי, אם המשכון בבעלותו, לא ניתן לחייבו בגין גזל; אך מאידך, הוא נשא שבועת שקר. שאלה זו תלויה, ככל הנראה, בשאלה האם מסירת משכון על ידי הלווה למלווה נחשבת כבר כ"הילך" (כלומר, כביצוע תשלום עבור ההלוואה). {אם המשכון כבר נמצא בבעלות המלווה, הרי שכאשר הוא טוען "אינו ברשותי" – הוא משקר, אך אינו גוזל.} לדעת הראב"ד (בהלכות טוען ונטען, פרק ד', הלכה ו'), מסירת המשכון נחשבת אכן כתשלום, כפי שאמר ר' יצחק: המשכון הוא בבעלות המלווה

If a person has a deposit, and then losses it, he takes an oath, "It is not in my domain," (according to Rav Huna Bava Metzia page 34). In Tur Choshen Mishpath chapter 82 is brought that this oath is from the Torah according to Rashi, and by a decree by the sages of the Talmud, according to the Rambam. (This is the well known "oath of heset") [The Rambam writes this in Laws of Pleas chapter 1, law 3.] My question here is that the Gemara says a lender with a pledge owns the pledge. {from R Isaac} So, I wonder what happens if the lender denies that he has he pledge? Does he take the oath, “It is not in my domain?” And if he does, and it turns out that he lied, is he liable to bring a sacrifice? I mean, if he owns it, he can not be liable for robbery, but on the other hand, he did take a false oath. This question seems to depend on the issue if a borrower gives a pledge to a lender, if that is already considered to be "Here is payment for the loan". {If the lender already owns the pledge, then when he claims "it is not in my domain, he is lying, but he is not stealing it.} According to the Raavad (in laws of pleas chapter 4 law 6), the giving of the pledge is already considered as payment like R Isaac said: the lender owns the pledge.-------------------------------If a person has a deposit, and then losses it, he takes an oath, "It is not in my domain," (according to רב הונא בבא מציעא ל''ד). In טור חושן משפט פרק פ''ב is brought that this oath is from the Torah according to רש''י, and by a decree by the sages of the Talmud, according to the רמב''ם. (This is the well known "oath of היסת") [The רמב''ם writes this in הלכות טוען ונטען פרק א' הלכה ג'.] My question here is that the גמרא says a lender with a משכון owns the משכון. { זה from ר' יצחק} So, I wonder what happens if the lender denies that he has he pledge? Does he take the oath, “It is not in my domain?” And if he does, and it turns out that he lied, is he liable to bring a sacrifice? I mean, if he owns it, he can not be liable for robbery. But on the other hand, he did take a false oath. This question seems to depend on the issue if a borrower gives a משכון to a lender, if that is already considered to be "Here is payment for the loan".("הילך") {If the lender already owns the pledge, then when he claims "It is not in my domain, he is lying, but he is not stealing it.} According to the ראב''ד (in ה' טוען ונטען פרק ד' הלכה ו'), the giving of the pledge is already considered as payment like ר' יצחק said: the lender owns the pledge.

אני רואה שהרמב"ם מבחין בין משכון לבין פיקדון. אם אדם כופר בפיקדון (חפץ שהופקד אצלו), הרי זה נחשב לגזל ומחייב הבאת קרבן ותשלום – כלומר, השבועה "אינו ברשותי" נדרשת מדין תורה. לעומת זאת, במקרה של כפירה במשכון (שניתן כנגד הלוואה), השומר חייב דאורייתא רק אם המשכון הוקצה במיוחד עבור אותה הלוואה. ראה רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ג', הלכה י"ד. הדבר נוגע למה שכתבתי קודם לכן: שבועה הנדרשת רק מדרבנן אינה מחייבת את הצד השני להסכים לה. רב שך מציין שלמעשה, רש"י במסכת בבא מציעא (דף מ"ח) מסביר סוגיה זו באופן שונה מהרמב"ם

see the Rambam makes a difference between mashon (pledge) and pikadon (deposit). If he denies a pikadon (deposited object), it is robbery and requires a sacrifice and repayment --i.e. the oath, "It is not in my possession" is required from the Torah.. But for denial of a pledge (for a loan), the keeper is obligated only when the pledge was specifically set aside for that loan. See Rambam Laws of Robbery and Loss chapter 3 law 14. This relates to what I was writing that an oath that is required only derabanan (from the words of the scribes) is not required by the opposite party to agree with. Rav Shach points out that in fact Rashi in Bava Metzia page 48 in fact explains that subject differently than the Rambam.------------------I see the רמב''ם makes a difference between משכון and פיקדון. If he denies a פיקדון (deposited object), it is robbery and requires a sacrifice and repayment --i.e., the oath, "It is not in my possession" is required from the דאורייתא. But for denial of a pledge (for a loan), the keeper is obligated only when the pledge was specifically set aside for that loan. See רמב''ם הלכות גזלה ואבדה chapter ג' law י''ד. This relates to what I was writing that an oath that is required only דרבנן (from the words of the scribes) is not required by the opposite party to agree with. רב שך points out that in fact רש''י in בבא מציעא דף מ''ח explains that subject differently than the רמב''ם. (This not is after I wrote the previous blog entry. This is after I found Rav Shach's chapter in the Avi Ezri on what looks like tome to be relevant to the statement of Rav Huna that the lender takes an oath, "it is not in my domain.")--but I spent the entire day yesterday in the hospital getting chemicals pumped into me and for a long time I have not been able to do the learning -It has been my hope to convince and influence others about the important of bekiut and iyun and that others will come after me to learn the books of the great roshei yeshivot, Rav Shach, Reb Issar Zalman Meltzer, Reb Nachum of the Mir, Reb Aaron Kotler and Rav Shmuel Rozovski of Ponovitch. I think the ideas of Reb Moshe Feinstein on Shas are probably important also (in the Dibrot Moshe), but I have not that sefer in the local beit midrash of the Litvaks.

הרמב"ם מביא את ההלכה הנוגעת למלווה ולווה החלוקים בדעתם לגבי שוויו של משכון שאבד שלא באשמתו של המלווה. במקרה זה (הלכות מלווה ולווה, פרק י"ג הלכה ד'), המלווה נשבע שאין המשכון ברשותו עוד, והלווה נשבע לגבי שוויו ומשלם את הסכום שהוא מודה בו מעבר לשווי המשכון. הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) מקשה: מדוע לא יוכל הלווה לומר למלווה "החזר לי את המשכון, ואפרע את החוב"? רב שך מציע תשובה לקושיה זו; הוא טוען כי לאחר שהתורה מחייבת צד אחד להישבע, הצד השני אינו יכול לטעון שאינו מאמין לו. שאלתי מתבססת על הדין הנוגע לפיקדון: כאשר הבעלים דורש את הפיקדון בחזרה והשומר מכחיש את הימצאותו אצלו, רש"י קובע כי שבועת השומר – "אינו ברשותי עוד" – היא חיוב מן התורה. לעומת זאת, הרמב"ם סבור כי השבועה במקרה זה היא מדרבנן. אם כן, גם במקרה שלנו – בהנחה שדין משכון כדין פיקדון – הרי שלשיטת הרמב"ם לא הייתה מתעוררת בעיה אילו היינו פוסקים כרש"י; אולם הרמב"ם סבור שהשבועה על פיקדון היא מדרבנן, וכך ככל הנראה גם לגבי משכון. משום כך, ייתכן שטענת הלווה – כי ייתכן שהמשכון עדיין נמצא ברשות המלווה – נותרת רלוונטית. [זכור לי שהרב שך דן בשבועה "אניו ברשותי" של המלווה בספרו "אבי עזרי", אך איני זוכר היכן.]

The רמב’’ם brings the law about a lender and borrower that disagree about the value of a pledge for the loan that as lost through not fault. in that case [מלווה ולווה פרק י'ג הלכה ד'] the lender takes an oath that he does not have the pledge anymore, the borrower takes an oath about its value and pays what he admits beyond the value of the pledge. The רמב''ן (ר' משה בן נחמן)asks let him tell the lender, "Give me back my pledge, and I will repay the debt." רב שך suggests an answer to this question. He says after that the תורה requires one to take an oath, the other party can not claim he does not believe him. My question is based on the law about a פיקדון. When the owner asks for it back, and it is denied, רש''י says the keeper’s oath: "It is no longer in my possession" is from the תורה. The רמב’’ם holds the oath in that case is דרבנן. So, in our case also, if we assume a pledge is like a deposit, then the רמב’’ם would be ok if we would go like רש''י. But the רמב’’ם holds the oath for a deposit is דרבנן , and perhaps a משכון too. The claim of the borrower that the lender might still have the pledge might still be relevant. [I recall רב שך going into this somewhere in the אבי עזרי but I cannot recall where.]

כתובות ט''ו ע''ב, תחילת פרק ב'.

אני מבין את הבעיה שבה עסקו רב שך ושאר גדולי ראשי הישיבות בנוגע לדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק ט"ז הלכה כ"ה). אם קיים ספק לגבי גובה סכום הכתובה (האם הוא 200 או 100) והבעל טוען שהסכום היה 100, הרי שהוא נשבע – מכיוון שהוא מודה בחלק מהסכום המגיע – ומשלם 100. הבעיה מתעוררת משני כיוונים: הרמב"ם כותב (שם, הלכה כ"א) שבמקום שבו נהוג לכתוב כתובה, אם האישה אינה מציגה אותה – היא אינה מקבלת דבר. מאידך, אם לא נכתבה כתובה כלל, הרי שהחיוב נובע מ"מעשה בית דין", והבעל אינו יכול לטעון שכבר פרע את החוב. כמו כן, אין חיוב שבועה מדין "מודה במקצת" כאשר החלק שבו הוא מודה הוא חלק שלא הייתה לו אפשרות להכחישו מלכתחילה. נראה לי שרבי יוסף קארו (ב"שולחן ערוך", אבן העזר סימן צ"ו הלכה ג') מבקש ליישב שאלה זו: הוא מציין שהכתובה אבדה בנסיבות שהאישה לא יכלה למנוע – למשל, הספינה שעליה הייתה הכתובה טבעה בים, או שהיא נגזלה בידי שודדים חמושים. עיינתי בקצרה בדברי הרב אהרן קוטלר בנושא זה, ונראה שהוא מציע הסבר זה: הבעל יכול לטעון כי עוד במהלך הנישואין הוא מסר לידי האישה חפצי ערך למשמרת, כפירעון עתידי של הכתובה. אמנם הוא אינו יכול לטעון שפרע את הכתובה לאחר הגירושין, אך טענה מסוג זה (על מסירת חפצים למשמרת) יכולה להתקבל כאמינה. לפיכך, אם אינו טוען טענה זו אלא מודה בחלק מהסכום, הרי שדינו כ"מודה במקצת" והוא חייב בשבועה

I see the problem that Rav Shach and the other great roshei yeshivot were dealing with in Rambam laws of marriage 16:25. If there is doubt about how much the ketubah was for [200 or 100], and he claims it was for 100, he takes an oath since he admits part of the amount that is owed, and pays 100.the problem comes from two directions. The Rambam writes in (chapter 16 law 21) that in a place where the custom is to write a ketuba and the woman does not bring one forth, she receives nothing. On the other hand, if a ketuba is not written, then it is an act of the court, and he can not claim he paid it. And there is no oath for admission in part when the part that he admits he could not have denied. I think Rav Joseph Karo (Shulchan Aruch) intends to answer this question when he brings this law in Even HaEzer 96, law 3, he says the ketubah was lost by in a way that she could not have prevented it, for example the ship it was on sank at sea, or it was stolen by armed robbers. I only had a small amount of time to look at Reb Aaron Kotler on this subject, and I think he intends to answer this question thus. The husband can claim he gave her objects of value to keep to pay for the ketuba while they were still married. He can not claim he paid it after the divorce, but this type of claim might be believed. Therefore, if he does not claim it, but admits in part, then it counts as admission in part, and he takes an oath.---------------------------I see the problem that רב שך and the other great ראשי ישיבות were dealing with in רמ''ם הלכות אישות ט''ז הלכה כ''ה. If there is doubt about how much the ketubah was for [200 or 100], and he claims it was for 100, he takes an oath since he admits part of the amount that is owed, and pays 100. The problem comes from two directions. The רמב''ם writes in (פרק ט''ז הלכה כ''א) that in a place where the custom is to write a כתובה and the woman does not bring one forth, she receives nothing. On the other hand, if a כתובה is not written then it is an act of the court מעשה בית דין and he can not claim he paid it. And there is no oath for admission in part when the part that he admits he could not have denied. I think רב יוסף קרו (שלחן ערוך) intends to answer this question when he brings this law in אבן העזר צ''ו הלכה ג', he says the ketubah was lost by in a way that she could not have prevented it, for example the ship it was on sank at sea, or it was stolen by armed robbers. I only had a small amount of time to look at רב אהרן קוטלר on this subject, and I think he intends to answer this question thus. The husband can claim he gave her objects of value to keep to pay for the כתובה while they were still married. He can not claim he paid it after the divorce, but this other type of claim might be believed. Therefore, if he does not claim it, but admits in part, then it counts as admission in part, and he takes an oath.

כתובות ט''ו ע''ב, בבא מציעא ד' ע''ב

ברצוני להביא כאן תשובה לקושיית הראב"ד על הרמב"ם בהלכות אישות (פרק ט"ז, הלכה כ"ה). הרמב"ם מביא את המשנה הקובעת כי במקרה של מחלוקת בשאלה האם האישה הייתה בתולה בעת הנישואין, סכום הכתובה הוא מאה זוז, והבעל חייב בשבועה משום שהוא נחשב כ"מודה במקצת". הראב"ד טוען כי אין כאן חיוב שבועה מן התורה, שכן אין נשבעים על הכחשת שעבוד קרקעות. התשובה לשאלה זו – כך סברתי – היא שהרמב"ם הולך בשיטת הרי"י מיגאש (המובאת ב"שיטה מקובצת" לבבא מציעא דף ד'), הסובר שהעיקרון שמביא הראב"ד תקף רק כאשר השטר נמצא בפנינו. ברור שהשטר אינו נמצא כאן, שכן אילו היה נמצא, היינו יודעים אם מדובר בבתולה או לא. אולם, הסבר זה אינו אפשרי, שכן בהלכות מלווה ולווה (פרק י"ד הלכה ד') כותב הרמב"ם: אם מלווה מציג שטר חוב, והלווה טוען שפרע מחציתו בעוד עדים מעידים שפרע את כולו – הלווה חייב בשבועה (מכיוון שהודה בחלק מהחוב) ומשלם מחצית. הרי שבמקרה זה השטר נמצא לפני בית הדין, ובכל זאת הרי"י מיגאש קובע שהלווה אינו חייב בשבועה, משום שמדובר במקרה של כפירת שיעבוד קרקעות. אבל הרמב''ם פוסק כאן שהלווה חייב שבועה של מודה במקצת--------------------אולם, לאחר עיון נוסף, ייתכן שהרמב"ם סבור שדין "שיעבוד קרקעות" חל דווקא על כתובה – שגבייתה צריכה להיעשות מקרקע; אבל, הלוואה אינה נכללת בקטגוריה של שיעבוד קרקעות. משום כך, במקרה של הלוואה תחול חובת שבועה בכל המקרים של "מודה במקצת", ואילו לגבי כתובה – המקרה היחיד שבו תוטל שבועה הוא כאשר אין כתובה ,כלומר, כאשר לא מוצג שטר כתובה בפני בית הדין----אולם, תשובה זו זקוקה לשינוי קטן שכן הגמרא בפרק "שבועת הפיקדון" והרמב"ם בהלכות שבועות פרק ח' הלכה י"ג קובעים שחוב המגובה במסמך נחשב גם לשיעבוד במקרקעין. לכן, החריג היחיד לכך יהיה הלוואה שאינה מגובה במסמך, כגון: הדיון ברמב''ם הלכות מלווה ולווה פרק י''ג הלכה ד' איפה שאין שטר. שם יש שבועה בגלל שזה אינו בכלל כפירת שיעבוד קרקעות לפי הר''י מיגש ואולי גם הרמב''ם --------------תשובת רב שך לשאלת הרבא''ד קרובה לזו שלי, אני חושב. הוא עושה הבחנה בין שיעבוד על לווה לבין שיעבוד על קרקע. היינו, לרב שך התשובה היא ששיעבוד על קרקע הוא ישיר, ולכן שבועה לא תחול. אבל שיעבוד על הלווה יכול לדרוש שבועה, אבל הוא לא משתמש ברעיון של הר''י מיגש כדי לתמוך בתשובתו

I had thought of a possible answer to the question of the Raavad on the Rambam in laws of marriage chapter 16 law 25. The Rambam brings the mishna that if there is disagreement if a woman was a virgin when she got married, the ketubah is a hundred zuz, and the husband takes an oath [saying that she was not a virgin and therefore her ketuba is only 100 zuz, not 200.] because he is admitting to part of the obligation. The Raavad says there is no oath from the Torah here because it one does not swear on denial of a lien [shibud] on land. The answer to this question [I had thought] is that the Rambam is going like the opinion of the Ri Migash brought in the Shita Mekubetzet Bava Metzia page 4 who says that the principle that the Raavad brings is only when the document is present. Clearly it is not present here because if it was, we would know if it was for a virgin or not. However, this is impossible because in laws of loans 14:4 the Rambam writes if a lender brings forth a document of a debt and the borrower says he paid half and witnesses say he paid it in full, he takes an oath because he admitted to part of the debt and pays half. so here the document is before the court and in that case the Ri Migash says he ought to not be obligated to take an oath because it is a case of denial of an obligation of payment by means of land. However, on second thought, perhaps the Rambam holds a lien on land applies specifically to a ketuba which ought to be collected only with land. Thus, a loan might not be thought to be in the category of shiabud on land. So, for a loan, there would be an oath in all cases of admission in part. But for a ketubah, the only time there would be an oath is when there is no ketubah this is presented to the court. However, this answer needs a bit of modification since the Gemara in chapter oath of a pledge and the Rambam in laws of oaths chapter 8 law 13 hold that a debt that is backed by a document is also considered a lien on land. so, the only exception to this would be a loan that is not backed by a document.--- ------------------I would also like to bring here an answer to the question of the ראב''ד on the רמב''ם in laws of אישות chapter 16 law 25. The רמב''ם brings the משנה that if there is disagreement if a woman was a virgin when she got married, the ketubah is a hundred זוז, and the husband takes an oath because he isמודה במקצת . The ראב''ד says there is no oath from the תורה here because it one does not swear on denial of a lien [shibud] on land. The answer to this question [I had thought] is that the רמב''ם is going like the opinion of the ר''י מיגש brought in the שיטה מקובצת בבא מציעא דף ד' who says that the principle that the ראב''ד brings is only when the document is present. Clearly it is not present here because if it was, we would know if it was for a virgin or not. However, this is impossible because in הלכות מלווה ולווה 14:4 the רמב''ם writes if a lender brings forth a document of a debt, and the borrower says he paid half, and witnesses say he paid it in full, he takes an oath because he admitted to part of the debt and pays half. So here the document is before the court, and in that case the ר''י מיגש says he ought to not be obligated to take an oath because it is a case of כפירת שיעבוד קרקעות.----However, on second thought, perhaps the רמב''ם holds a שיעבוד on land applies specifically to a כתובה which ought to be collected only with land. Thus, a loan might not be thought to be in the category of שיעבוד on land. So, for a loan, there would be an oath in all cases of מודה במקצת. But for a כתובה, the only time there would be an oath is when there is no כתובה which is presented to the court.-------However, this answer needs a bit of modification since the גמרא in chapter "שבועת הפיקדון" and the רמב''ם in הלכות שבועות פרק ח' הלכה י''ג hold that a debt that is backed by a document is also considered a שיעבוד on land. So, the only exception to this would be a loan that is not backed by a document. כגון הדיון ברמב''ם הלכות מלווה ולווה פרק י''ג הלכה ד' איפה שאין שטר

כתובות בתחילת פרק ב', דף ט''ו ע"ב

ברמב''ם הלכות אישות (פרק טז, הלכה כ"ה) מובא המשנה בכתובות בתחילת פרק ב' (דף ט''ו ע"ב). [אם אישה אומרת שהיא הייתה בתולה בשעת הנישואין, והבעל אומר שהיא הייתה אלמנה, הכתובה שלה היא מאה זוז (היינו מנה אחת) , והוא נשבע כיון שהוא מודה במקצת החיוב.] זה מתייחס לבבא מציעא דף ד' ע''ב; הודאה במקצת גורמת לחובת שבועה. חשבתי שאולי ההלכה במשנה של כתובות ט''ו מדברת על מקום שבו כותבים כתובה [וכך אם הכתובה לא הובאה, הוא יכול היה לומר "שילמתי"]. וכן אפשר לומר שהרמב''ם מחזיק בדעה (שלא שמעתי עליה קודם), דהיינו שאפשר להישבע על מקרה שיש שיעבוד של קרקע, אבל אי אפשר להביא קרבן על שבועה זו אם נשבע שקר. בדיני אישות בדינינו כאן, הרמב"ם אינו מזכיר את העיקרון "אין נשבעים על כפירת שיעבוד של קרקע". אבל הוא כן מזכיר זאת לגבי הבאת קורבן. כמו כן, ניתן לציין כאן שהכתובה היא מסמך, וכל המסמכים על פי הרמב''ם הם מדברי סופרים. חיוב כתובה לחוד, שטר כתובה לחוד. לכן, כל שיעבוד של קרקע בו הוא דרבנן, ואין קרבן

In the Rambam laws of marriage (chapter 16, law 25), the Mishna in Ketuboth at the beginning of chapter 2 (page 15b) is brought. [If a woman says she was married as a virgin, and the husband says as a widow, her ketuba is one hundred, and he takes an oath since he admits to part of the obligation.] Rav Shmuel Rozovvski of Yeshivat Ponovitch, Rav Shach and Rav Nachum of the Mir all deal with that law as it relates to Bava Metzia page 4b; admission in part causes the obligation of an oath. I thought that perhaps the law in that Mishna of Ketuboth is talking about a place where they write a ketubah [and thus if it is not shown, he could have said ''I paid it'']. Also, one can say that the Rambam holds of an opinion (that I have never heard suggested before), i.e., that one can take an oath on a case where there is shiabud of land but one can not bring a sacrifice on that oath if he swore falsely. the fact is in laws of marriage in our law here, the Rambam does not mention the principle one does not swear on denial of shiabud (a lien or obligation) of land. But he does mention it in laws of oath concerning bringing a sacrifice. also, it is possible to note here that the ketuba is a document and all documents according to the Rambam are from the words of the sages. Therefore, any shiabud of land in it is derabanan.--------------------------In the רמב''ם הלכות of אישות (chapter 16, law 25), the משנה in כתובות at the beginning of chapter 2 (page 15b) is brought. [If a woman says she was married as a virgin and the husband says as a widow, her כתובה is one hundred זוז היינו מנה אחת ,and he takes an oath since he admits to part of the obligation.] זה relates to בבא מציעא דף ד' ע''ב; admission in part causes the obligation of an oath. I thought that perhaps the law in that משנה of כתובות is talking about a place where they write a כתובה [and thus if הכתובה is not brought forth, he could have said, “I paid it”]. Also, one can say that the רמב''ם holds of an opinion (that I have never heard suggested before), i.e., that one can take an oath on a case where there is שיעבוד of land, but one can not bring a sacrifice on that oath if he swore falsely. The fact is in laws of marriage in our law here, the רמב''ם does not mention the principle "One does not swear on denial of שיעבוד (a lien or obligation) of land." But he does mention it in laws of oath concerning bringing a sacrifice. Also, it is possible to note here that the כתובה is a document, and all documents according to the רמב''ם are from the מדברי סופרים. חיוב כתובה לחוד, שטר כתובה לחוד Therefore, any שיעבוד of land in it is דרבנן.

zb33 C Minor