כתובות ט''ו ע''ב, תחילת פרק ב'.

אני מבין את הבעיה שבה עסקו רב שך ושאר גדולי ראשי הישיבות בנוגע לדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק ט"ז הלכה כ"ה). אם קיים ספק לגבי גובה סכום הכתובה (האם הוא 200 או 100) והבעל טוען שהסכום היה 100, הרי שהוא נשבע – מכיוון שהוא מודה בחלק מהסכום המגיע – ומשלם 100. הבעיה מתעוררת משני כיוונים: הרמב"ם כותב (שם, הלכה כ"א) שבמקום שבו נהוג לכתוב כתובה, אם האישה אינה מציגה אותה – היא אינה מקבלת דבר. מאידך, אם לא נכתבה כתובה כלל, הרי שהחיוב נובע מ"מעשה בית דין", והבעל אינו יכול לטעון שכבר פרע את החוב. כמו כן, אין חיוב שבועה מדין "מודה במקצת" כאשר החלק שבו הוא מודה הוא חלק שלא הייתה לו אפשרות להכחישו מלכתחילה. נראה לי שרבי יוסף קארו (ב"שולחן ערוך", אבן העזר סימן צ"ו הלכה ג') מבקש ליישב שאלה זו: הוא מציין שהכתובה אבדה בנסיבות שהאישה לא יכלה למנוע – למשל, הספינה שעליה הייתה הכתובה טבעה בים, או שהיא נגזלה בידי שודדים חמושים. עיינתי בקצרה בדברי הרב אהרן קוטלר בנושא זה, ונראה שהוא מציע הסבר זה: הבעל יכול לטעון כי עוד במהלך הנישואין הוא מסר לידי האישה חפצי ערך למשמרת, כפירעון עתידי של הכתובה. אמנם הוא אינו יכול לטעון שפרע את הכתובה לאחר הגירושין, אך טענה מסוג זה (על מסירת חפצים למשמרת) יכולה להתקבל כאמינה. לפיכך, אם אינו טוען טענה זו אלא מודה בחלק מהסכום, הרי שדינו כ"מודה במקצת" והוא חייב בשבועה