רמב"ם הלוואות יג:ד. טענות א:ג. מלווה מלווה סלע [4 דינרים] וקיבל משכון. הוא מאבד את המשכון ברשלנות. הוא אומר שהמשכון היה שווה חצי סלע. הלווה אומר שהוא היה שווה שלושה דינרים. המלווה נשבע שזה לא בתחום שלי. המלווה נשבע כי הוא מודה בחלקו ומשלם את מה שהוא מודה. הרמב"ן שואל שהלווה יאמר למלווה שיחזיר לי את המשכון ואני אחזיר את ההלוואה. בהלכות טענות א:ג, הרב שך מביא שהראב"ד קבע שדיני משכון שונים מפיקדון מבחינת "הילך". כמו כן, שמואל אמר: אם מישהו נותן ידית של לשעבר עבור משכון להלוואה והמלווה מאבד את הידית, הוא מאבד את כל ההלוואה. הר"ן אומר שהוא חייב את התוספת בכל מקרה. בדרך כלל אני לא נמצא ליד הים מאוחר בלילה, אבל הלילה עשיתי יוצא מן הכלל ובדרך חזרה הוצפתי במחשבות ובשאלות בנושא. (1) שאלת הרמב"ן מתקיימת גם אם החוק הוא כמו שמואל שהמשכון נחשב לכל ההלוואה. (2) המקרה הרגיל של "הילך" הוא שהלווה מחזיר חלק מהחוב ונשבע על היתרה, אולם לראב"ד, המשכון נחשב להילך כתשלום חלקי. אם נלך עם שמואל, אז המשכון נחשב לתשלום מלא. (3) לרש"י, שבועת המלווה "לא ברשותי" היא מהתורה. לרמב"ם זה דרבנן. זה מרב הונא במוד 34. אבל לשמואל זה בכלל חל? הרי אם הוא שולם במלואו, אז למה להישבע. אבל מצד שני, השבועה אינה עבור ההלוואה. היא רק נוגעת למיקום המשכון. (4) לחלק מהדעות, דינו של שמואל הוא החוק. ר' יצחק נכדו של רש''י, ויש הסוברים ששמואל הוא הבסיס לפסיקתו של ר' יוחנן שאם אדם מאבד משכון, זה נחשב לכל ההלוואה. [5] לראב''ד המשכון נחשב ל"הילך" ולכן הלווה לא יישב שבועה בגלל הודאה חלקית. ולשמואל המשכון נחשב לכל ההלוואה וזה יותר תואם את הרמב''ן שהמלווה צריך לקבל בחזרה את הכסף עבור ההלוואה רק לאחר שהלווה מקבל בחזרה את המשכון. היו לי מיליוני מחשבות אחרות אבל זה כל מה שאני זוכר כרגע.