מה שאני רוצה לומר אינו עניין גדול, אך נראה לי שיש ערך בציון הדברים. הרמב"ם פסק (בהלכות מלווה ולווה, פרק י"ג הלכה ד') שאם לווה מודה שהמשכון שווה פחות מסכום ההלוואה, עליו לשלם את היתרה [שהרי הוא מודה לפחות בסכום זה], ועליו להישבע על שווי המשכון – ואינו משלם מעבר לכך [במקרה שהמשכון אבד ברשלנות]. אולם הרמב"ן מקשה על כך: "הרי זהו מקרה של 'חמישים אני מודה שאני חייב, וחמישים – איני יודע'" (ואינו מודה במקצת), שבמקרה כזה אין משלמים את היתרה. רב שך מביא תשובה לקושיה זו ממסכת בבא מציעא (דף ק'), שם סומכוס מודה בדין חולקים במקרה של שבועה מן התורה; ורב שך למד מכך שכאשר התורה מחייבת צד אחד להישבע שבועה שהיא דאורייתא, הצד השני אינו יכול לטעון שאינו מאמין לשבועה. שאלתי כאן נובעת מכך שאני זוכר במעורפל דיון בספר "אבי עזרי" בנושא זה. ראשית, השבועה שמטילים על המלווה – לטעון שהמשכון אינו ברשותו – כלל אינה מוזכרת בתורה. היא מוזכרת בדברי רב הונא, והרמב"ם אכן פוסק שהיא נדרשת, אך ייתכן שמדובר בשבועה מדרבנן בלבד