למדתי את הרמב"ם בפרק ט"ו פסולי המוקדשים, ושמתי לב שהוא אומר שכאשר מדברים על שחיטת קורבן שלא למטרה שלשמה נועד, כמו במשנה הראשונה בזבחים, פירוש הדבר שהוא עשה זאת בכוונה. עלה בדעתי שהסיבה שהרמב"ם קבע זאת היא משום שהוא קובע במקום אחר שהדין הוא כמו רבה שקובע שעקירה בטעות אינה עקירה. משמעות הדבר היא שאם שחט קורבן שלא לשמו בשוגג, זה אפילו לא נחשב כבעל השפעה. לכן, כאשר מדברים על שחיטת קורבן שלא לשמו (ושהקורבן תקף אך אינו ממלא את החובה מלבד חטאת ופסח שפסולים לגמרי), הכוונה היא שהשחיטה הייתה בכוונה שלא לשמה. [רב חיסדא הוא האמורה שחולק על רבה והוא מחזיק שעקירה בטעות היא עקירה...עם זאת, התוספות חולק על הרמב"ם וסבור ש"שלא לשמה" כולל עשיית בשוגג או בטעות. לכן, הם מסבירים את הנושא "שלא לשמה" לפי רב חסדא ו"שלא לשמה" כולל בטעות או בשוגג....זה לא מסכים עם רב אהרון קוטלר שסבור שהוויכוח בין רבה לרב חסדא אינו רלוונטי לויכוח בין התוספות לרמב"ם בנוגע ל"שלא לשמה".