נידה ב' ע''ב ג' ע''א, כתובות ע''ה וע''ו

היו לי כמה הערות להוסיף להערות הקודמות שלי על כתובות דפים ע''ה וע''ו. אחת היא שישנן שלוש מסגרות זמן שונות. אחת היא לאחר שהאישה נעשית נשואה. השנייה היא כאשר היא עדיין בבית אביה, אך לאחר האירוסין. תקופה שלישית היא כאשר היא בבית אביה לפני האירוסין. אם היא מקבלת מום בתקופה השנייה, האחריות נופלת על הבעל. כלומר, למרות שהיא עדיין בבית אביה, העובדה שהיא כעת ארוסה גורמת שהיא באחראית הבעל. יתר על כן, אנו יכולים לדחוף את מסגרת הזמן צעד אחד אחורה לכל היותר, אלא אם כן תובא הוכחה אחרת. לכן, אם הבעל מגלה שיש לה מום לאחר החתונה, אנו מניחים שזה קרה או ברשותו או ברשות האב, אך לאחר האירוסין. ואז היא באחריות הבעל אלא אם כן יוכל להביא הוכחה שהיה לה המום לפני האירוסין. אבל אם נמצא המום בתחום האב, אזי אנו אומרים שזה קרה לפני האירוסין אלא אם כן האב יכול להביא הוכחה שקרה לאחר האירוסין. הערה נוספת. ראיתי שרב שך [הלכות סוטה, פרק א' הלכה ג'] הציע שהרמב''ם מחזיק גם במקרה של החבית וגם מקוה הנמדד ונמצא חסר שהם מקרים של ספק. הוא מבסס את זה על התשובה המוצעת השנייה לשאלה מהחבית למקוה הנמדד ונמצא חסר בנידה דף ג'. כלומר ר' שמעון לומד את סוף טומאה מההתחלה, והחכמים לא. עם זאת, איני יכול לראות כיצד ניתן להסיק זאת מהתשובה השנייה של הגמרא. ואני לא רואה איך זה מתאים לגמרא. אחרי הכל, זה ר' שמעון שאומר שהמקוה הנמדד ונמצא חסר ספק ברשות היחיד, והוא טהור ברשות הרבים. אז כאשר חכמים חולקים על רשות היחיד, זה אומר שהם מחזיקים זה מקרה של טומאה בודאי. איך יכול הרמב''ם להחליט שהמקרה של החבית ספק, וגם מקוה הנמדד ונמצא חסר שהוא ספק? זה אומר שהוא מחליט את הדין כמו ר' שמעון במקרה אחד, וכמו אף אחד במקרה השני. שכן ר' שמעון תופס במקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר שגם זה ספק ברשות היחיד, אבל טהור ברשות הרבים. אז איך יכול הרמב''ם להחליט שהמקרה הוא שהמקוה הנמדד ונמצא חסר ברשות הרבים הוא בספק לא כמו ר' שמעון שהוא טהור, ולא כמו החכמים שהוא ודאי